השבוע(פרשת שלח) נערך מפגש בבית הדין לממונות עם קבוצת תושבים מהעיר אפרת. מדובר על חמש עשרה זוגות של אנשים העוסקים בתחומים כלכליים שונים- מקצועות חופשיים אשר באו להתרשם מקרוב מפעילות בית הדין לממונות בשדרות.
הרב בראלי חשף בפניהם סקר שנעשה בקרב הציבור הדתי לאומי ובו מתברר שרוב הציבור אינו מכיר את פעילות בתי דין לממונות ולכן פונה באופן טכעי לבית משפט. המשתתפים העלו שאלות מהשטח ובין השאר עלה עניין העובדים הזרים, למשל שאלה שנשאלה- האם יש מחויבות לתת לעובדת זרה העוסקת בעזרת בית תנאים של עובדת בית רגילה? התשובה הייתה שכשאין חוזה מפורט אז הקובע הוא מנהג המדינה, אך כלפי עובדים שאינם חוקיים אין מנהג ולכן אין חובה לשלם לו פיצויי פיטורין וכדומה.
הרב בראלי הציג לפני הבאים את המורכבות של היחסים בין חוק והלכה. מצד אחד רשת בתי הדין של ארץ חמדה גזית מקבלים את חוקי המדינה על פי הכלל דינא דמלכותא דינא אך במקרים מסוימים לא מקבלים את החוק משום שהוא סותר דיני תורה.
הקו שבו בית הדין הולך, על פי תשובת חתם סופר (חושן משפט עט), כאשר בית הדין מתרשם שישנו צורך מקומי לחרוג מדין תורה ולתקן תקנה חדשה, אזי ניתן לתת תוקף לחוק המדינה הגם שהוא סותר את הדין.
הסיור הוא חלק מפעילות המכון להגביר את המודעות לבתי דין לממונות בקרב הציבור.

הרב אריאל בראלי הציג בפני סטודנטים ממגמת משפטים במכללת ספיר את בית דין לממונות בשדרות. הוא דיבר על הרצון של בית הדין להפגש ישירות עם בעלי הדין ולא דרך עורכי דין, כמובן שכאשר בעלי הדין מבקשים, ישנה אפשרות הלכתית לייצוג על ידי עורכי דין. המפגש היה פורה והסטודנטים הרבו לשאול. בין הדברים הוזכרה האמירה של השופט מנחם קלין מבית המשפט השלום בפתח תקווה לגבי סכסוכי שכנים. לדבריו, לבית המשפט אין כלים לפתור סכסוך זה לאורך זמן, לעומתו הביא הרב בראלי כמה דוגמאות מבית הדין בשדרות שבו בית הדין ליווה את הסכסוך והצליח להשיב את השלום לשכנים. נושא אחר שהוזכר באריכות היה רשת גזית ארץ חמדה שהיא רשת ארצית לבתי דין לממונות והיא מנסה להגיע לאחידות בין בתי הדין, דבר המקל על עורכי הדין.

שאלה: קניתי מזגן משומש ולאחר שבועיים הוא הפסיק לעבוד האם אני יכול לתבוע את המוכר?

להמשיך לקרוא ←

(תמונות מוצגות בקריאת הפרסום המלא בלבד)

מדי שבוע נפגשים במרכז הקהילתי “דורש טוב”, אנשים העובדים למחיתם לברר יחד את דיני המסחר על פי תורה. סוגיות סבוכות של שיווק ומרמה עולות לדיון הן במבט תורני והן במבט המקצועי.משך החוג חמישים שעות ומשרד המדע והטכנולוגיה מממן את החוג, התגובות נלהבות.

הנושא של יום העיון השנתי הנערך ע”י מכון משפט לעם (שנה שניה) עוסק בהתבוננות בפקודת הראיות של מדינת ישראל לאור ההלכה. האם ניתן לקבל עיסקת טיעון? האם יש כוח לעד מדינה? האם ניתן להרשיע על פי הודאה של הנאשם?
הפאנל היה מרתק וכן הדוברים שקדמו לו.

(תמונות מוצגות בקריאת הפרסום המלא בלבד)

שאלה:

ראובן הוא בעל חנות בשדרות ,לקראת הקיץ הוא חיפש עובד נוסף. הוא חתם חוזה עם שמעון. לאחר חודש עבודה התחילה מתקפת הקאסם על העיר. עקב המצב ישנה ירידה משמעותית במכירות ולכן אין צורך בעבודתו של שמעון. ראובן לא יכול להרשות לעצמו להחזיק עוד עובד, אף אם המצב יחזור לשגרה, הוא מבקש לפטר את שמעון. לעומתו טוען שמעון- היה לי אפשרות לעבוד בעבודה אחרת מחוץ לעיר ועכשיו הפסדתי אותה.

להמשיך לקרוא ←

תאור המקרה

מכונית נסעה בכביש ישר, עד אשר הגיעה למפגש עם כביש אחר שהוא בעצם יציאה מחניה.לפני המפגש עם הכביש ישנו תמרור שמשמעותו האט ותן זכות קדימה.הנהג לא ציית לתמרור והמשיך בדרכו.רכב אחר יצא מהחניה ופגע במכונית הנוסעת. יש להדגיש שאין שום תמרור ביציאה מהחניה  ושתי המכוניות היו בנסיעה כאשר פגעו זה בזה.

להמשיך לקרוא ←

המקרה-אדם שכר בית וראה שהמשכיר השאיר את הסוכה שלו שם, לקראת חג הסוכות הוא  ביקש רשות להשתמש בסוכה. ובתום השימוש החזיר השוכר את הסוכה לחצר הבית.עם סיום תקופת  השכירות החזיר השוכר את המפתח של הבית למשכיר, המשכיר הלך לראות מה מצב הדירה ותוך כדי הבדיקה הוא מגלה שהסוכה אינה נמצאת.

להמשיך לקרוא ←

 שאלה:

בעל רכב הגיע למוסך ונאמר לו שצריך להחליף משאבת מים. בעל המוסך החליף את משאבת המים, לאחר מכן בעל הרכב נסע ברכבו והתברר שמשאבת המים לא תוקנה כראוי וכתוצאה מכך התקלקל כל המנוע. נורית הבקרה שמורה על בעיה במים דלקה אלא שבעל הרכב לא התייחס לכך והמשיך לנסוע וכתוצאה מכך התקלקל המנוע. בעל הרכב טוען שהסיבה שהוא לא התייחס לנורית הבקרה מפני שהוא סמך על בעל המוסך שאמר לו שניתן לסוע ברכב, ולכן הוא תובע מבעל המוסך את קלקול המנוע שלטענתו נוצר בסיבת בעל המוסך.

תשובה:

א. במקרה שלפנינו יש לדון ביחס למשאבת המים וכמ”כ ביחס למנוע. פשוט שביחס למשאבת המים, כיון שברור שמלאכת התקנתה לא נעשתה כראוי, שאל”כ לא היה מתרחש הקלקול, יש לבעל המוסך לתקנה ואם לא עליו להחזיר לבעל הרכב את כל כספו.

ב. ביחס לקלקול המנוע. אע”פ שמשאבת המים לא הותקנה כראוי אין נראה שנחשב שבעל המוסך הזיק לרכב עצמו, שהרי גם קודם התקון משאבת המים לא היתה תקינה, לכן אין כאן תוספת היזק למצב הרכב. (אמנם ייתכן שמשאבת המים הישנה היתה מחזיקה יותר מעמד, מ”מ אין לנו ודאות בכך, ועוד שהרי כל שהובאה לתקון זהו מחמת משאבת המים, לכן אנו מתייחסים לכך שמבחינה זו לא נוסף קלקול ברכב). אלא שאעפ”כ, כיון שעל סמך דבריו של בעל המוסך שהרכב תקין בעה”ב השתמש בו וכתוצאה משמוש זה התקלקל המנוע, א”כ יש לדון האם יש לראות את בעל המוסך כמזיק מחמת דבריו לבעל הרכב שהרכב הוא תקין, וצ”ב אם לחייבו מדינא דגרמי.

והנה מצאנו בשו”ע שו ס”ו שכתב: “המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד … והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים. (ויש אומרים דאפילו סתמא נמי חייב (טור בשם רבינו יצחק והרא”ש).  ומכל מקום הסברא הראשונה נראה עיקר).” מקור הלכה זו הוא המבואר בגמ’ ב”ק (צט:), והמדובר הוא שאותו שהראה סמך על דברי השולחני, ומחמת כך נמצא נפסד, כגון שהסכים לקבלו תמורת פירעון חוב מחמת עצת השולחני, ובזה פטרו לחייב, וכעת נמצא שהפסיד דינר מחמת עצת השולחני. ומבואר שם בגמ’ (ק.) שחיובו בזה הוא מדינא דגרמי. וא”כ לכאורה כך יש לומר בנדון דידן, שכיון שבעל הרכב סמך על דברי בעל המוסך שניתן להשתמש ברכב ללא חשש מקלקול משאבת המים, ועל סמך דבריו נהג ברכב, א”כ יש לזקוף את קלקול המנוע לחובת בעל המוסך ולחייבו מדינא דגרמי על כך, שהרי בעל המוסך הוא כשולחני שקבל שכר ופשוט שבעל הרכב סמך על דבריו.

ואין לחלק שמראה דינר לשולחני המזיק היחיד הוא השולחני, משא”כ כאן הנזק נוצר מחמת נסיעתו של בעל הרכב, שהרי גם לגבי שולחני ההיזק נוצר רק אח”כ בשעה שהמראה פטר את החייב מחמת דבריו של השולחני, וא”כ גם בנדון דידן אע”פ שהנזק נוצר רק אח”כ מחמת מעשיו של בעל הרכב שנהג בו, יש לחייב את בעל המוסך. וכך נראה גם ממה שמצאנו בענין מי שהורה בכשרה שהיא טריפה ועל פי דבריו האכילה השואל לכלבים שחיב לשלם אם אינו מומחה וחיובו הוא מדינא דגרמי כמבואר בדברי הראשונים עיין טוש”ע חו”מ כה ד’, וגם שם מי שהאכיל בפועל זהו הבעלים ע”פ הוראת המורה ואעפ”כ חייב המורה, וכ”נ מדברי הרא”ש (ב”ב פ”ב יז’) שנחשב שהמורה עשה את המעשה בכגון דא.

כמ”כ נראה שאין לחלק שבדינר רע ההפסד הוא מחמת קבלת הדינר, ודברי השולחני התייחסו לדינר עצמו שיכול לקבלו, שכך נשאל אם דינר זה יכול לקבלו, משא”כ כאן דברי בעל המוסך התייחסו למשאבה שהיא תקינה, שנראה פשוט שמשמעות דברי בעל המוסך שניתן לנסוע ברכב ואין לחוש לקלקול המשאבה, וה”ז כשואל את חבירו אם ניתן לנסוע ברכב ואומר לו שייסע, ובזה שנסע קלקל את הרכב עצמו בנסיעתו מחמת דבריו של זה.

ובענין הגדר בגרמי וגרמא נדון בהרחבה בראשונים, ועיין בכל זה בתוד”ה זאת אומרת (ב”ב כב:) וברא”ש (שם פ”ב סק”יז), וברמב”ם (חובל פ”ז ז’) ובמ”מ שם, וברמב”ן באריכות גדולה בקונטרס דינא דגרמי, ובטוש”ע סימן שפו ובנו”כ שם. ונראה מדברי כ”א מהפוסקים חילוקים אחרים בענין זה של חיוב בדינא דגרמי. וכתב ב”פתחי חושן” פ”ג סק”ג בסופו שנראה מדברי הפוסקים שאין לחייב מדד”ג אלא כשההיזק בא מיד וברי היזקא. וא”כ בנדון דידן לענין מידיות הנזק אפשר שלא נחשב שהנזק בא מיד, שלגבי שולחני כתב הרא”ש (ב”ב שם): “וכן מראה דינר לשולחני כי מיד הוא פוטר אותו שנותנו לו”, ויתכן שמדובר ששניהם עומדים לפני השולחני דווקא. אלא שצ”ב כיצד טועה בהוראה והאכיל לכלבים נחשב שהנזק בא מיד, ואפשר שהכוונה לחלות ההוראה שחלה מיד בתום דבריו, וצע”ב, וכבר הקשו בזה בתוד”ה זאת בב”ב שם, ואכמ”ל. סופו של דבר בנדון דידן לא ברור שנחשב שהנזק בא מיד. כמ”כ לענין ברי היזקא נראה שבנדון דידן לא נחשב ברי היזקא, שהרי יש נורית סימון שמראה על תקלה בענין חוסר מים, והמדובר הוא שאכן הנורית הראתה זאת, וא”כ דברי בעל המוסך אינם גורמים באופן ישיר לנזק ודאי, שנראה שהתחשבות בנורית יכולה למנוע זאת, וכאן בעל הרכב לא התחשב בכך, ולכן נראה שגם מבחינה זו אין כאן לחייב מדינא דגרמי.

אלא שיש לדון מצד גרמא בנזיקין, וכמש”כ בשו”ת הרשב”א (ח”א צט) לגבי מזיק לחבירו בעצתו, וכגון שאמר לעבדו של פלוני להתגייר ובזה הפקיע עצמו מאדונו, ולדעת הרשב”א פטור בזה משום גרמא, והובא ברמ”א (שפו ג), וכמ”כ כאן שנראה שאע”פ שאינו גרמי מ”מ גרמא לכאורה יש כאן שמחמת עצתו נמצא זה נפסד ממון. ובגרמא מצאנו ברמ”א (שם) שהביא דעת הריצב”א (ב”ב כב:) שסובר שבגרמא דשכיח חייבו חכמים, וזהו לדעתו ענין דד”ג שמבואר בגמ’ שחייבו בזה, שאין הבדל מהותי בין גרמי לגרמא אלא שבשכיח קנסו חכמים, עיי”ש בגר”א סק”י שכ”כ בדעת הרמ”א. אלא שלא ברור שגרמא זה שלפנינו נחשב שכיח, ועוד שהש”ך שם סק”כד כתב לחלוק על דברי הרמ”א, ולדעתו אין כוונת הריצב”א שבכל דבר שכיח יש לקנוס, אלא לדעתו מה שחילקו בש”ס בין גרמא שפטור לגרמי שחייב זהו מחמת השכיחות אולם מה שקנסו הם קנסו, ואין לנו להוסיף. ואפילו ת”ל שכוונת הריצב”א כרמ”א והרמ”א פסק כמותו בכל מקום דשכיח, נראה שהמחבר בשו”ע שם לא פסק כרצב”א, וא”כ יש לנו לומר הממעה”ר.

ואע”פ שמצאנו שיש מצבים שבגרמא חייב לצאת יד”ש כגון שולח את הבעירה ועוד, עיין בטוש”ע תיח ז’, ושם יא, טז ועוד, מ”מ נראה שבנדון דידן פטור, שכבר כתב המאירי (ב”ק נו.) ד”ה וכן לאחר שהביא מה שמצאנו בגרמא שחייב בדיני שמים כתב: “אלא שיש מהם שפטור אף בדיני שמים, והוא שאין כוונתו כלל להיזק, כי הוא יודע תעלומות לב.” וא”כ בנדון דידן שלא נתכוון בעל המוסך להזיק יש לפטור גם מדיני שמים.

כמו כן ייתכן שבנדון דידן גרע גם מגרמא, שכיון שהנוהג היה יכול לראות בנורית הבקרה את חסרון המים ולהפסיק בנסיעה ולא יוזק המנוע, אין כאן אפילו גרמא. וצע”ב.

סופו של דבר נראה שבנדון דידן אין משום חיוב לצאת יד”ש בגרמא.

לסכום, נראה שאין לבעל המוסך חובת תשלום כלפי בעל הרכב. אלא שנראה שכיון שרשלנותו היתה מגורמי ההיזק, יש בזה ככל פגיעה שבין אדם לחבירו, שחובה עליו לפייס את חבירו, וכמש”כ בטוש”ע תרו א’, וברמב”ם הלכות תשובה פ”ב ה”ט.

המקרה

אדם שאל רכב מחברו על מנת לנסוע משדרות לאשקלון . בדרך חזור, האוטו התחמם ,נעצר ונגרר למוסך. שם התברר שהמנוע אינו ניתן לתיקון.מצב זה נגרם מקלקול במשאבת המים.

עוד התברר שהקלקול היה לפני ההשאלה. [בעל הרכב נזכר שהחימום הפנימי ברכב לא עבד כבר כמה ימים, לדברי בעל המוסך הדבר מעיד על כך שהמשאבה הייתה מקולקלת מראש ולכן לא היו מים במערכת החימום.]

בירור הדין

נחלק את הבירור לשלושה חלקים: שני נימוקים לפטור ואחד לחייב

א)מתה מחמת מלאכה– יש לפנינו שואל שהשתמש ברכב כדרכו והרכב “מת” תוך כדי שימוש. לכאורה הדין הוא פשוט – שואל פטור במתה מחמת מלאכה. מקור הדין הוא במסכת בבא מציעא [צו:] “אמר רבא: לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה – נמי פטור. דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה“.

 יש לפנינו סברא, אומר השואל- אני לקחתי את הפרה להשתמש בה ולא להעמיד אותה ברפת. כוונת הדברים היות והמשאיל יודע שצפוי בלאי  בעצם השימוש ובכל זאת הוא נותן, אם כן עצם נתינת הרשות כוללת בחובה מחילה על הבלאי. רשות הבעלים כוללת פטור גם מחיוב מזיק. למשל אדם שישב על ספסל של חבירו ברשות ןהספסל נשבר מחמת כובדו הוא פטור מטעם מתה מחמת מלאכה, למרות שללא הרשות היה משלם מדין מזיק [סימן שפ”א]. אף אצלינו הנהג נחשב למזיק בידים ובכל זאת הוא פטור מחמת הרשות.

אותו דבר ניתן לומר על מתה מחמת מלאכה. זו הסיבה לפטור מתה מחמת מלאכה-המשאיל ידע כי ישנו סיכון שהפרה תמות ובכל זאת נתן מסתבר שגם על כך הוא מחל[1].

 במקרה שלנו בעל הרכב מודע לאפשרות נזק לרכב ובכל זאת השאיל אותו סימן שמחל על כל תביעת הנזק.

הרמב’ן במקום ביאר בצורה אחרת : “שואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה”. כאשר הפרה לא עומדת בעומס סימן שהבעלים שלה טעןה בהערכת היכולת שלה-הם גרמו לעצמם הפסד.  במקרה שלנו הסברא הזו ודאי קיימת  המשאיל נתן רכב שלא מסוגל לשמש לנסיעה, משאבת המים שבו אינה תקינה!

נראה שאף לשון הרמב”ן ” פשיעת המשאיל” אינה מתפרשת כפשיעה במכוון אלא אחרי שהבהמה מתה מוכח שהיא לא כשירה לעמוד במשימה המיועדת לה, זה נקרא פשיעה.

ב)מקח טעות- השואל יכול לבוא בטענת מקח טעות בדומה לקונה חפץ ונמצא בו מום יכול לחזור בו למפרע אף השואל יכול לומר מראש לא קיבלתי שמירה על רכב שאינו תקין[2]. בקצות החושן סימן רצ”א סק”ד הביא בשם המורדכי לפטור שואל אשר לא היה מודע לערך החפץ שניתן לו מדין מקח טעות. יסוד זה אף מופיע בגמרא פרק הכונס  לגבי קבלת שמירה על חיטים אשר היו מחופים מבחוץ בשעורים, ולכן השומר לא ידע על קיום החיטים וממילא לא קיבל שמירה על כך. הדיו הוא שאין כאן קבלת שמירה על חיטים ולכן הוא פטור[3].

ג)שימוש לא אחראי ברכב-מנגד, לא ניתן להתעלם מצורת השימוש של השואל ברכב. כאשר התחילה הבעיה של חימום יתר, נדלקה מנורה בלוח השעונים של הרכב. השואל מודה שלא התבונן בלוח השעונים תוך כדי הנסיעה ולכן לא ראה את נורית האזהרה.

כאן נשאלת השאלה: מה היא מידת המחויבות של הנהג להביט במד החום? יש לדון האם מכריעים לפי המצב הרצוי או המצוי, האם יש להתחשב בנתונים השונים בכל אירוע? ברור כי ישנו הבדל בין נסיעה קצרה מאוד שבה לא רגילים להתבונן בלוח השעונים לבין נסיעה ארוכה. האם מתחשבים בכך או ששואל תמיד מחוייב להשתמש בצורה הזהירה ביותר?

אנו רואים שהתורה חייבה את השואל באונס .ברור שאין הוא אשם בכך אלא זה חיוב שהתורה הטילה עליו בגלל שהוא משתמש בחינם. הפטור היחיד הקיים, הוא מתה מחמת מלאכה. לכן יש לחזור לטעמי הדין של מתה מחמת מלאכה המובאים לעיל.

 לפי הרמב”ן אנו מטילים את האחריות על המשאיל- הוא נתן רכב שאינו עומד במשימה, כל זה קיים כאשר השואל השתמש כדרכו ובכל זאת נגרם נזק אז אנו תולים את האשמה במשאיל. לעומת זאת כשיש אפשרות למנוע את הנזק – להתבונן בנורית האזהרה, מסתבר שלא נוכל להאשים את המשאיל וממילא אין פטור של מתה מחמת מלאכה.

אף אם נניח כי דרך העולם לא להתבונן במד החום בנסיעה קצרה ולצורך העניין הוא נחשב אנוס, שואל חייב באונס.

אומנם להסבר הרשב’א הגורס כי סיבת הפטור של מתה מחמת מלאכה היא מחילת המשאיל על כל נזק הנגרם תוך כדי שימוש, עדיין יש להסתפק במובא לעיל.

אם ברור למשאיל שלא מתבוננים על מד חום בנסיעות קצרות במיוחד כשמדובר ברכב  יחסית חדש ובכל זאת הוא נותן את הרכב לשימוש סימן שהוא מוחל על כך.

האם מנהג העולם משפיע על הציפיות של המשאיל מהשואל?

הסברא מכריעה לחיוב- רכב הוא דבר יקר, הבעלים ודאי מצפים שינהגו עמו לפי כל הכללים  במרב הזהירות ולכן אם ישנו מד חום ברכב מוטל על הנהג להתבונן בו אפילו בנסיעות קצרות.

נכון הדבר שישנם נהגים אשר מזלזלים ברכושם ולוקחים את הסיכון,וכן נהגים אשר לא מספיק מודעים לקלקול שיכול להיווצר מחימום יתר של המנוע ומחשיבים את ההנחיה הזו לעצה טובה בלבד. גם אם יוכח כי המשאיל עצמו לוקח לפעמים סיכון ולא מתבונן במד החום, אך אין זה משפיע על הצפייה של המשאיל מהשואל, זכותו של אדם לזלזל ברכושו בלבד ולא בממון חבירו ואין לו יכולת לזלזל בשל חבריו. החובה להתבונן במד החום שומטת את הקרקע גם מטענת מקח הטעות שהוזכרה לעיל. ישנה מערכת המתריעה על ליקויים ולכן אין כאן פגם.אומנם הרכב נמסר עם משאבת מים לקויה אבל עדיין ישנה מערכת בקרה היכולה למנוע  כל נזק נוסף לרכב ולכן אין פה פגם המצדיק ביטול ההשאלה.

מסקנה

השואל השתמש ברכב בצורה רשלנית , אם השואל היה עוצר בצד הכביש לא היה נגרם כל[4] נזק למנוע!  לאור זאת יש לחייב את השואל בנזק [5]

סיכום

מצד הדין יש לחייב את השואל בכל הנזק הנגרם למנוע.

מתוך התחשבות בכך שישנם לא מעט נהגים שאינם מתבוננים במד החום ומדובר ברכב יחסית חדיש אשר לא צפויים אצלו קלקולים, החלטנו להשתמש בכוח הפשרה הניתן לב”ד ולהוריד שליש מהנזק ולחייבו רק בשני שליש.

תיאור המקרה

בחור נתבקש לעבור לחדר אחר בפנימייה. בחדר החדש אין מספיק מקום להניח את כל חפציו, לכן קיבל הבחור אישור להשאיר את חפציו בחדר הקודם.

הוא ביקש ולא נענה לקבל מפתח לחדר. ביום שישי לפני הנסיעה הביתה נגש שוב לאחראי וביקש לנעול את החדר. האחראי לא רצה להתחייב ואמר “אשתדל”. בסופו של דבר נגנבו חפצים בשווי של 400 ₪ (השווי לפי ערך של חפצים חדשים).

בירור הדין

יש להפריד בין התביעה של התלמיד לתת לו מקום שמור לחפציו, לבין הדיון על תשלום הנזק. הבקשה הלגיטימית של הבחור לקבל  מקום לחפצים אינה חלק מהדיון הממוני.

חיוב ממון יכול לבוא בחשבון רק מצד חיובי שמירה! האם הייתה פה קבלת שמירה?

האחראי לא קיבל על עצמו שמירה, שהרי תגובתו הייתה “אשתדל”. יותר מכך הבחור עצמו היה מודע לסיכון בהשארת חפצים ולכן הוא לקח איתו חפצים יקרים. אם הוא רצה הוא יכול היה לדאוג ולהעביר את החפצים לחדר שמור אחר.

מסקנה

מעיקר הדין ישיבת שדרות פטורה.

מנהל ישיבת שדרות החליט לפנים משורת הדין לפצות את הבחור. הפיצוי יהיה בהתאם לדין, דהיינו, על הצד שישנו חיוב לפצות על הגנבה מדין שומר שכר (כאילו הייתה קבלת שמירה ואז נידון כשומר שכר שהרי הבחור משלם לישיבה על הצרכים הבסיסיים).[1] מה הוא סכום החיוב?

בבואנו להעריך חפצים משומשים אנו נתקלים בבעיה. בדרך כלל השומה היא לפי שווי החפץ אילו היה נמכר בשוק. אולם, שיטה זו אינה שייכת כאן כיון שאין דורש לקניית סנדלים וחולצות משומשות. בעקבות זאת, כתב על כך בספר פתחי חושן (הלכות פקדון פרק ח ס”ק מט) שנראה לכאורה לפטור.[2]

ואכן, בספר נתיבות המשפט (סימן קמח ס”א) כתב וז”ל:

“דנראה דדבר שאינו שוה בעצמו למכרו וליקח דמים בעדו רק ששוה לאיש ההוא אין המזיק חייב לשלם”.

מההוכחות שמביא שם נראה להדיא שאף חפץ שמצד עצמו יש לו ערך אלא שבפועל אין לו שוק, פטור.[3]

אולם הש”ך (חו”מ סימן שפ”ו ס”ק א) הביא את דברי התוספות (ב”ק עא: ד”ה וסבר) ששור הנסקל אינו חייב עליו היות ורק לשומר יש לו ערך בו, והסיק שאין תירוץ זה של התוספות עיקר, משמע שלא כנתיבות המשפט.

כך פסק הגרז”ן בתחומין ח:

“מזיק דבר שאינו נמכר, כתמונה אישית, תעודה סמיכה וכיוצ”ב, לדעת קצוה”ח, ונתה”מ  משמע שפטור, אך יש לדחות ראיותיהם. וכן מוכח מהש”ך שחייב.  בשעור החיוב יש להעזר בקני המדה הבאים במדת האפשר: במחיר שיעלה להשיג אותו דבר שניזוק מחדש, מחיר הרכישה של אותו דבר שניזוק”.

וכן מסקנת הרב מרדכי פרבשטין במאמר על שומת חפצים משומשים (קובץ דברי משפט):

“יש מקום לומר שבבגד משומש , שומת הנזק היא האפשרות לשיקום הנזק, הדרך הנכונה לשומה זו היא ערכו של בגד חדש בניכוי פחת השימוש,כמה היה האדם מוכן לשלם על החפץ שלו”.

לכן השומה המוצעת היא על פי המחיר שהבחור היה מוכן לשלם עבור חפציו. למשל אם המחיר לסנדלים חדשות 200 ₪ הבחור יהיה מוכן לשלם 120 שקלים עבור סנדלים משומשות המתאימות לו.

החלטה

להערכתנו היות ומדובר על חולצות ופרטי לבוש, הבחור היה מוכן לשלם עבורם סכום גבוה יחסית ולכן החלטנו על סך 280 שקלים.