שאלה:

בעל רכב הגיע למוסך ונאמר לו שצריך להחליף משאבת מים. בעל המוסך החליף את משאבת המים, לאחר מכן בעל הרכב נסע ברכבו והתברר שמשאבת המים לא תוקנה כראוי וכתוצאה מכך התקלקל כל המנוע. נורית הבקרה שמורה על בעיה במים דלקה אלא שבעל הרכב לא התייחס לכך והמשיך לנסוע וכתוצאה מכך התקלקל המנוע. בעל הרכב טוען שהסיבה שהוא לא התייחס לנורית הבקרה מפני שהוא סמך על בעל המוסך שאמר לו שניתן לסוע ברכב, ולכן הוא תובע מבעל המוסך את קלקול המנוע שלטענתו נוצר בסיבת בעל המוסך.

תשובה:

א. במקרה שלפנינו יש לדון ביחס למשאבת המים וכמ”כ ביחס למנוע. פשוט שביחס למשאבת המים, כיון שברור שמלאכת התקנתה לא נעשתה כראוי, שאל”כ לא היה מתרחש הקלקול, יש לבעל המוסך לתקנה ואם לא עליו להחזיר לבעל הרכב את כל כספו.

ב. ביחס לקלקול המנוע. אע”פ שמשאבת המים לא הותקנה כראוי אין נראה שנחשב שבעל המוסך הזיק לרכב עצמו, שהרי גם קודם התקון משאבת המים לא היתה תקינה, לכן אין כאן תוספת היזק למצב הרכב. (אמנם ייתכן שמשאבת המים הישנה היתה מחזיקה יותר מעמד, מ”מ אין לנו ודאות בכך, ועוד שהרי כל שהובאה לתקון זהו מחמת משאבת המים, לכן אנו מתייחסים לכך שמבחינה זו לא נוסף קלקול ברכב). אלא שאעפ”כ, כיון שעל סמך דבריו של בעל המוסך שהרכב תקין בעה”ב השתמש בו וכתוצאה משמוש זה התקלקל המנוע, א”כ יש לדון האם יש לראות את בעל המוסך כמזיק מחמת דבריו לבעל הרכב שהרכב הוא תקין, וצ”ב אם לחייבו מדינא דגרמי.

והנה מצאנו בשו”ע שו ס”ו שכתב: “המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד … והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים. (ויש אומרים דאפילו סתמא נמי חייב (טור בשם רבינו יצחק והרא”ש).  ומכל מקום הסברא הראשונה נראה עיקר).” מקור הלכה זו הוא המבואר בגמ’ ב”ק (צט:), והמדובר הוא שאותו שהראה סמך על דברי השולחני, ומחמת כך נמצא נפסד, כגון שהסכים לקבלו תמורת פירעון חוב מחמת עצת השולחני, ובזה פטרו לחייב, וכעת נמצא שהפסיד דינר מחמת עצת השולחני. ומבואר שם בגמ’ (ק.) שחיובו בזה הוא מדינא דגרמי. וא”כ לכאורה כך יש לומר בנדון דידן, שכיון שבעל הרכב סמך על דברי בעל המוסך שניתן להשתמש ברכב ללא חשש מקלקול משאבת המים, ועל סמך דבריו נהג ברכב, א”כ יש לזקוף את קלקול המנוע לחובת בעל המוסך ולחייבו מדינא דגרמי על כך, שהרי בעל המוסך הוא כשולחני שקבל שכר ופשוט שבעל הרכב סמך על דבריו.

ואין לחלק שמראה דינר לשולחני המזיק היחיד הוא השולחני, משא”כ כאן הנזק נוצר מחמת נסיעתו של בעל הרכב, שהרי גם לגבי שולחני ההיזק נוצר רק אח”כ בשעה שהמראה פטר את החייב מחמת דבריו של השולחני, וא”כ גם בנדון דידן אע”פ שהנזק נוצר רק אח”כ מחמת מעשיו של בעל הרכב שנהג בו, יש לחייב את בעל המוסך. וכך נראה גם ממה שמצאנו בענין מי שהורה בכשרה שהיא טריפה ועל פי דבריו האכילה השואל לכלבים שחיב לשלם אם אינו מומחה וחיובו הוא מדינא דגרמי כמבואר בדברי הראשונים עיין טוש”ע חו”מ כה ד’, וגם שם מי שהאכיל בפועל זהו הבעלים ע”פ הוראת המורה ואעפ”כ חייב המורה, וכ”נ מדברי הרא”ש (ב”ב פ”ב יז’) שנחשב שהמורה עשה את המעשה בכגון דא.

כמ”כ נראה שאין לחלק שבדינר רע ההפסד הוא מחמת קבלת הדינר, ודברי השולחני התייחסו לדינר עצמו שיכול לקבלו, שכך נשאל אם דינר זה יכול לקבלו, משא”כ כאן דברי בעל המוסך התייחסו למשאבה שהיא תקינה, שנראה פשוט שמשמעות דברי בעל המוסך שניתן לנסוע ברכב ואין לחוש לקלקול המשאבה, וה”ז כשואל את חבירו אם ניתן לנסוע ברכב ואומר לו שייסע, ובזה שנסע קלקל את הרכב עצמו בנסיעתו מחמת דבריו של זה.

ובענין הגדר בגרמי וגרמא נדון בהרחבה בראשונים, ועיין בכל זה בתוד”ה זאת אומרת (ב”ב כב:) וברא”ש (שם פ”ב סק”יז), וברמב”ם (חובל פ”ז ז’) ובמ”מ שם, וברמב”ן באריכות גדולה בקונטרס דינא דגרמי, ובטוש”ע סימן שפו ובנו”כ שם. ונראה מדברי כ”א מהפוסקים חילוקים אחרים בענין זה של חיוב בדינא דגרמי. וכתב ב”פתחי חושן” פ”ג סק”ג בסופו שנראה מדברי הפוסקים שאין לחייב מדד”ג אלא כשההיזק בא מיד וברי היזקא. וא”כ בנדון דידן לענין מידיות הנזק אפשר שלא נחשב שהנזק בא מיד, שלגבי שולחני כתב הרא”ש (ב”ב שם): “וכן מראה דינר לשולחני כי מיד הוא פוטר אותו שנותנו לו”, ויתכן שמדובר ששניהם עומדים לפני השולחני דווקא. אלא שצ”ב כיצד טועה בהוראה והאכיל לכלבים נחשב שהנזק בא מיד, ואפשר שהכוונה לחלות ההוראה שחלה מיד בתום דבריו, וצע”ב, וכבר הקשו בזה בתוד”ה זאת בב”ב שם, ואכמ”ל. סופו של דבר בנדון דידן לא ברור שנחשב שהנזק בא מיד. כמ”כ לענין ברי היזקא נראה שבנדון דידן לא נחשב ברי היזקא, שהרי יש נורית סימון שמראה על תקלה בענין חוסר מים, והמדובר הוא שאכן הנורית הראתה זאת, וא”כ דברי בעל המוסך אינם גורמים באופן ישיר לנזק ודאי, שנראה שהתחשבות בנורית יכולה למנוע זאת, וכאן בעל הרכב לא התחשב בכך, ולכן נראה שגם מבחינה זו אין כאן לחייב מדינא דגרמי.

אלא שיש לדון מצד גרמא בנזיקין, וכמש”כ בשו”ת הרשב”א (ח”א צט) לגבי מזיק לחבירו בעצתו, וכגון שאמר לעבדו של פלוני להתגייר ובזה הפקיע עצמו מאדונו, ולדעת הרשב”א פטור בזה משום גרמא, והובא ברמ”א (שפו ג), וכמ”כ כאן שנראה שאע”פ שאינו גרמי מ”מ גרמא לכאורה יש כאן שמחמת עצתו נמצא זה נפסד ממון. ובגרמא מצאנו ברמ”א (שם) שהביא דעת הריצב”א (ב”ב כב:) שסובר שבגרמא דשכיח חייבו חכמים, וזהו לדעתו ענין דד”ג שמבואר בגמ’ שחייבו בזה, שאין הבדל מהותי בין גרמי לגרמא אלא שבשכיח קנסו חכמים, עיי”ש בגר”א סק”י שכ”כ בדעת הרמ”א. אלא שלא ברור שגרמא זה שלפנינו נחשב שכיח, ועוד שהש”ך שם סק”כד כתב לחלוק על דברי הרמ”א, ולדעתו אין כוונת הריצב”א שבכל דבר שכיח יש לקנוס, אלא לדעתו מה שחילקו בש”ס בין גרמא שפטור לגרמי שחייב זהו מחמת השכיחות אולם מה שקנסו הם קנסו, ואין לנו להוסיף. ואפילו ת”ל שכוונת הריצב”א כרמ”א והרמ”א פסק כמותו בכל מקום דשכיח, נראה שהמחבר בשו”ע שם לא פסק כרצב”א, וא”כ יש לנו לומר הממעה”ר.

ואע”פ שמצאנו שיש מצבים שבגרמא חייב לצאת יד”ש כגון שולח את הבעירה ועוד, עיין בטוש”ע תיח ז’, ושם יא, טז ועוד, מ”מ נראה שבנדון דידן פטור, שכבר כתב המאירי (ב”ק נו.) ד”ה וכן לאחר שהביא מה שמצאנו בגרמא שחייב בדיני שמים כתב: “אלא שיש מהם שפטור אף בדיני שמים, והוא שאין כוונתו כלל להיזק, כי הוא יודע תעלומות לב.” וא”כ בנדון דידן שלא נתכוון בעל המוסך להזיק יש לפטור גם מדיני שמים.

כמו כן ייתכן שבנדון דידן גרע גם מגרמא, שכיון שהנוהג היה יכול לראות בנורית הבקרה את חסרון המים ולהפסיק בנסיעה ולא יוזק המנוע, אין כאן אפילו גרמא. וצע”ב.

סופו של דבר נראה שבנדון דידן אין משום חיוב לצאת יד”ש בגרמא.

לסכום, נראה שאין לבעל המוסך חובת תשלום כלפי בעל הרכב. אלא שנראה שכיון שרשלנותו היתה מגורמי ההיזק, יש בזה ככל פגיעה שבין אדם לחבירו, שחובה עליו לפייס את חבירו, וכמש”כ בטוש”ע תרו א’, וברמב”ם הלכות תשובה פ”ב ה”ט.