שאלה:

בימינו מקובל שבעבור ארגוני צדקה, ישיבות ומוסדות חסד עובדים מתרימים בעבור אחוז מסוים מהתרומה, ונשאלת השאלה כמה אחוזים מותר לארגון לתת למתרימים או לחילופין כמה אחוזים מותר למתרימים לגבות?

תשובה:

ההיתר לקבל אחוזים מתרומה

ראשית יש לברר מנין בכלל שמותר להפריש מהתרומה לטובת המתרים, שכן הכסף ניתן בעבור צדקה וחסד או להחזקת ישיבה, אם כן מנין שמותר לתת מסכום זה למתרים? כתב על כך הרב שטרנבוך בשו”ת תשובות והנהגות (ב סימן תעה):

הנה מה שנהגו שהמשולח לוקח לעצמו חלק, זה ודאי מותר כיון שזהו טובת העניים שאם לא יקבל שכר טירחה כפועל לא נמצא משולח, ועיין בערכין (ו, ב) בהא דרבי ינאי יזיף ופרע משום דניחא להו לעניים, וגם כאן ניחא להו בכך, וכבר נהגו כן שמקבל בשכרו אחוזים וזה ממריצו לפעול.

ניתן להביא ראיה נוספת לדבריו מהגמרא בבא מציעא (יב, ב), המבארת את שיטת רבי יוסי המתיר לבנו ואשתו של פועל לאסוף לקט אחריו בין אם הוא שכיר ובין אם הוא אריס. מסביר רבא שאף שאין זכיה לקטן, מתיר רבי יוסי גם לבנו של אריס המוגדר כעשיר ללקט כי  “עשו שאינו זוכה כזוכה, מאי טעמא – עניים גופייהו ניחא להו, כי היכי דכי אגרו לדידהו נלקוט בנייהו בתרייהו.” הרי שבמקום שברור לנו כי העניים מוחלים על הפסד מסוים כדי שירוויחו יותר בסופו של דבר, אנו אומרים כי הם מוחלים על ההפסד.

כל ההיתר שכתבנו לעיל מסביר מדוע מצד מקבלי התרומה ניתן לתת חלק מהסכום עבור המתרים ואיננו חוששים להפסדם, אולם  עדיין יש לשאול כיצד ניתן לעשות זרת מצד התורם, כלומר כיצד אנו לוקחים חלק מהסכום אותו תרם בעבור מטרה מסוימת ומעבירים אותו למתרים? תשובה לזה ניתן למצוא בדברי הרב יצחק זילברשטיין בספרו חשוקי חמד (שבועות י, ב) וז”ל:

והנה כל משולח שהולך וטורח ואוסף כספים עבור הישיבה, אפשר להחשיב את כל הסכום בכלל הנדר, אף שהמשולח לוקח אחוזים לעצמו, ולא גרע משכר האומנין שאיתא בשבועות דף י ע”ב שמותר הקטורת היו מפרישין ממנה שכר האומנין. אולם כל זה כאשר המשולח טרח ויגע על התרומה, ושכנע אותו לתרום אז יכול לקחת אחוזים לעצמו, שכיון שעבד מגיע לו תמורה… אבל באופן שהמשולח לא טרח כלום, וממילא נדר לצדקה, אין לו לתת חלק מהצדקה למשולח…

נסכם ונאמר שניתן להפריש חלק מהסכום שנתרם כשכר למתרים ואין בכך גזל מצד העניים בעבורם יועד הכסף, שכן הם מוחלים כדי שבסופו של דבר יקבלו סכום גדול יותר, ומצד התורם אין בכך גזל, שכן ברור שהמתרים ראוי לשכר מסוים בעבור טרחתו בהשגת התרומה, ולנותן הצדקה ברור שהארגון נותן שכר למתרים מכסף התרומה.

הגבול העליון

מצאנו בכמה ספרים שקובעים שהגבול העליון המותר לתת למתרים הוא קרוב חמישים אחוז, או בלשון אחרת צריך שלכל הפחות רוב הכסף יגיע למטרה לשמה הוא נאסף. וכך כותב הרב שטרנבוך (שם):

מיהו הנותנים לא מתכוונים שיהא רובו למשולח, ובפרט כשגובה נתינות גדולות ודאי כוונתם שעכ”פ חלק הגדול ילך למוסד, והמשולח כאן שרוצה יותר מהרוב לעצמו מרמה הוא את הציבור והוי גזילה, ורק בנתינות קטנות יש לומר דלא איכפת להו אף שרוב הכסף לו, אבל בנתינות חשובות צע”ג הלוא הוא עובר על דעת בעה”ב והוי גזלן כמבואר בב”מ (עח ב) והיאך נכשלין באיסור גזל.

הרי שלדעתו אם נותנים למתרים יותר ממחצית מהתרומה קרוב הדבר להיות גזל ממש!

עם הגבול העליון שלפחות רוב הכסף יגיע למטרה לשמה נאסף מסכים גם הרב מנשה קליין (קטן) בשו”ת משנה הלכות (ד סימן רלז), תחילה הוא פותח במילים חריפות:

אבל לטענת המשולח אני תמה האיך יעלה על דעת מי שהוא לחייב הישיבה לתת לו מחצה צדקה ממה שהם מקבלים ועל הראשונים אנו בושים ואתה בא להוסיף עליהם שהרי בעיקר גביית כסף על אחוזים כאלו שלוקח חמישים ולפעמים שבעים וחמש ולפעמים אפילו תשעים אחוזים להמשולח והיתר להישיבה הרבה יש להרהר בזה אי לא הוה גזל ממש…”

ובהמשך דבריו הוא מבאר את טעם קביעתו זו. בדומה לרב שטרנבוך גם הוא אומר שהאומדנא הפשוטה היא, שאין בדעתו של התורם לתת את התרומה אם ידע שיותר ממחצית מהסכום מקבל המתרים, וז”ל:

והטעם דהרי ידוע ומפורסם הוא לכל דמי שנותן נדבה למשל מאה דוללאר או פחות או יותר אלו ידע שהמשולח יקח לעצמו שמונים דאללאר מזה או תשע מאות או חמש מאות מאלף מעולם לא היה נותנם לו, והוה יותר אומדנא דמוכח מההיא דזבין נכסי על מנת למיסק לארעא דישראל ולא סליק דהמכר בטל, ופשוט דאם יכנס המשולח לעצמו או יכנסו שניהם יחדיו לנדבן אחר וזה יאמר שגובה לישיבה והשני יאמר שגובה לעצמו לזה יתן בשביל הישיבה מאה פעמים ולמשל לישיבה יתן מאה דאללאר ולהיחיד יתן דאללאר אחד או אפילו חמשה או עשרה דאללאר, אבל דבר ברור הוא שלא יתן לו חמישים אחוז ממה שנתן להישיבה וכ”ש לא שמונים ובפרט במעות ונדבות יותר גדולות וזה פשוט לכל בר דעת. וגדולה מזו דאפילו באים בשביל ישיבה רק בלתי ידועה כל כך יתנו לו סך עשרה דאללאר למשל וכשיבקש לישיבה מפורסמת יתנו לו מאה פעמים ככה הרי שהוא נותן הצדקה עבור הישיבה ות”ת ומעולם לא היה נותן כסף כזה להמשולח נמצא דהוא אומדנא דמוכח דלאו לו נתן. וגם שהמשולח בא עמו בטענה ובהמתקת דברים מספר לו שיש בהישיבה ככה וככה ילדים וראשי ישיבות וכו’ ועליהם הוא נותן ובלאו הכי לא היה נותן ואיכא כאן גניבת הדעת מפורש ואומדנא דמוכח כזה דלאו לדידיה הוא נותן.

עולה מדבריהם שאין לתת למתרים את רוב הכסף הנאסף, ומתרים שמקבל אחוזים קרוב לעבור על איסור גזל.

כיצד אומדים את הסכום הראוי

עדין יש לשאול כיצד נאמוד את האחוז הראוי לתת למתרים? לעיל ראינו שהרב זילברשטיין ביסס את ההיתר לתת כסף למתרים על כך שהוא מקבל שכר תמורת עבודתו,  על היסוד שמדובר בשכר עבודה ביסס הרב מנחם מנדל שפרן את  הדרך בה יש להעריך את שיש לתת למתרים וכך הוא כותב בקובץ הישר והטוב (כרך י”ב עמוד כה):

 עלינו להתייחס לשמועה האמורה שמותר לכל אספן לקחת אחוז מסך תרומות בצורה שונה, שלעולם שכר האיסוף צריך למדוד ולשער בכל מקרה לגופו של ענין כמתבאר לעיל לפי כמות הזמן והמאמץ שנדרש האספן להשקיע בעבודתו והמוניטין הקיימים למוסד שלשמו הוא אוסף. ההוראה רק אומרת שאפילו במקום ששיווי עבודתו של האספן מגיעה לאחוזים גבוהים מסך התרומות כל עוד שרוב הכסף נשאר בקופת הצדקה יש לעמלה זו הצדקה עפ”י דין אבל אם יטול לעצמו מחצית מהרווחים ולא יישאר לצרכי הצדקה והנהנים ממנה יותר ממחצית הכסף אין הדבר ראוי…

אם כן לפי דבריו לא ניתן לקבוע כללים מוחלטים באחוזים הניתנים לתורם, מלבד הגבול העליון, שרוב הכסף יגיע למטרה לשמה הוא נתרם. בתוך הגבול המוחלט של חמישים אחוז יש לעשות אומדנות שונות המעריכות את גודל הטורח שהיה בהשגת התרומה, שכן אין דומה הטורח בשכנוע לתת תרומה גדולה מאד כטורח בנתינת תרומה קטנה, ואין דומה הטורח בשכנוע לתרום בעבור מוסד מוכר כטורח לתרום בעבור מוסד שאינו מפורסם. בכל אופן ברור שלפי דבריו יש לראות את המתרים כעבוד המקבל שכר בעד עבודתו, ולפי העבודה המוטלת עליו כך יקבע שכרו.

בספר הלכות צדקה[1] (סימן יט, א) הביא דעות שונות בגובה השכר אותו מותר לתת למשולח, ובהערות שם ציין את המקורות לדעות הללו ואלו הם:

ארחות רבנו (ח”ג עמ’ קלט) … מו”ר הגרי”י קניבסקי זצ”ל אמר לתת למשולח עד שלושים וחמש אחוז מהכסף שאוסף עבור הישיבה חוץ מההוצאות שיש לו עכ”ל. מעשה הצדקה (עמ’ מג הערה 4)… אמר לי מו”ר הגרח”פ שיינברג שליט”א שהשיעור לדעתו הוא עד 25 אחוז ושיעור זה הגון הוא, יותר מזה מותר דיעבד עד 50 אחוז, ושמעתי מטו כן משמיה דמרן החזו”א זצ”ל, אם כי לא ידעתי היתר לזה היכא שבוודאי אם התורם היה יודע כן לא היה תורם עכ”ל. שו”ת שבט הלוי (ח”ב סי’ קכ”ב)… הנה מעיקר הדין צריך לעשות המצוה בחינם, אם לא מי שפרנסתו מזה… מיהו פשוט דאם יש חשש בטול המצוה ע״י שאינו לוקח שכר בטלה מוטב שיקח שכר בטול זמנו, ועיין בכנה״ג חו״מ סימן של״א בהג״ה ב״י אות ז שכתב דהרגילות היה לקבל שליש או רביעי… משפט וצדקה (פרק ז הערה ד) וז”ל ושמעתי בשם גדולים שאין לגבאי ליטול שכרו רק פחות מחצי ולא נתברר לי אמיתות השמועה עכ”ל.

סיכום

ראינו אם כן שהאחוז המקסימלי לכל הדעות אותו מותר לתת למתרים בעבור צדקה, תלמוד תורה וחסד הוא מעט פחות מחמישים אחוז. אם נותנים יותר ממחצית התרומה למתרים קרוב הדבר להיות גזל של התורם ושל אלו בעבורם תרמו. מדברי הפוסקים נראה שלא נוחה דעתם גם מסכום הקרוב לחמישים אחוז ולדעת ראוי לתת הרבה פחות מחמישים אחוז. את הערכה לסכום הראוי למתרים נראה שיש לעשות ע”פ הטורח שיש בעבודתו בהשגת התרומה.

וראוי להוסיף עוד מדברי הרב שפרן (שם):

בענין זה יש להוסיף שאף שמקובל בזמנינו לקחת שכר עבור איסוף תרומות כל זה שאוסף למוסדות צדקה וחסד או לישיבות ומוסדות חינוך אבל עבור איסוף לצרכי נזקקים מסוימים כחתן יתום או משפחה שנקלעה לקשיים או לחולה שצריך כסף לרפואתו וכדו’ אין מקובל לקחת כלל שכר אלא עושים ומעשים לשם שמים שלא ע”מ לקבל פרס ואלו שגם את זה עושים קרדום לחפור בה משנים מדעת הנותנים וגורמים שאנשים ימנעו וינעלו דלת בפני גבאי צדקה אחרים וגורמים שם רע למתעסקים לש”ש ועתידים ליתן את הדין והם בכלל האנשים שאינם מהוגנים שהזכירו חז”ל לענין זה.

[1] נדפס בעילום שם המחבר באייר תשס”ט, מעוטר בהסכמות הרב חיים פינחס שיינברג, הרב יעקב מאיר שטרן והרב מתתיהו דייטש.