במסגרת כנס שדרות לחברה יוחד מושב למשפט עברי באחריות מכון משפט לעם. מושב ‘חמלה במסגרת הדין בישראל’ התקיים בתאריך 19/12/2012.
יו”ר המושב : דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר. מציג את הנושא : הרב אריאל בראלי, מכון משפט לעם.
משתתפי הפאנל:
ד”ר אביעד הכהן, דיקאן מכללת שערי משפט.
ד”ר מיכאל ויגודה, משרד המשפטים – המחלקה למשפט עברי.
הרב ועו”ד אבי גיסר, רב היישוב עפרה, יו”ר המועצה לחינוך ממ”ד, יו”ר מכון משפטי ארץ.
איאד זחלאקה, קאדי בית הדין השרעי בירושלים.

מצורף נייר מדיניות:
רקע
האם נכון שהמערכת השלטונית תכפה נורמות ראויות על האזרחים?
בדרך כלל ישנה הפרדה בין התחום הערכי לבין הצד המשפטי. הכלל הוא אין מרחמים בדין ואסור לשופט להכניס בתוך שיקוליו את מצבו הכלכלי של בעל הדין שהרי דין פרוטה כדין מאה.
לעומת זאת, במקרה ואין כוונת זדון, ישנה ציפייה מאדם בעל אמצעים שיוותר לאדם שיש לו קושי כלכלי. השאלה האם ישנם מקרי קיצון שבהם המערכת המשפטית תחליט להשתמש בכוח שלה לכפות נורמות ראויות בתחום הזה?
הרקע לשאלה הזו , היא האמירה שהיחסים היום בתוך מדינת ישראל בין האזרחים עברו למגרש המשפטי ופחות במגרש החברתי. הרבה פעולות פשוטות כמו עזרה לרכב תקוע ועוד נמנעות מחשש שינוצלו לרעה הן מצד המציע והן מצד מקבל העזרה.
ראשית יש לדון אם אמירה זו נכונה?
שנית יש לדון האם המערכת המשפטית יכולה לעזור?
מקורות לשימוש משפטי במושג ‘לפנים משורת הדין’
1) השופט אלון בפסק דין כיתן בע”מ נ’ שרה וייס ואח’ פסק שראוי שבית המשפט ימליץ לאחד מהצדדים לשלם לפנים משורת הדין, אולם, היו שחלקו על דעתו.
הרקע להצעת השופט אלון הוא הנוהג בכל בתי הדין הרבניים להמליץ לצדדים לנהוג לפנים משורת הדין במקרים מסוימים. יתירה מזו, ישנה מחלוקת האם ניתן אף לכפות חיוב לפנים משורת הדין (רמ”א חו”מ יב, ב) ואין בית דין יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין , אף על פי שנראה להם שהוא מן הראוי, ויש חולקים. גישתו של בית הדין מבוססת על ההבנה שלעתים קצרה ידה של ההלכה הסדורה לתת מענה לאירוע מסוים, ובמקרה כזה יש להרחיב את גבולות המשפט לפנים משורת הדין.
2) אפשרות הפגיעה בזכות קניינית מכוח הכלל “כופין על מידת סדום” נידונה בפסק דין של בית המשפט העליון בפרשת רוקר נ’ סלומון, ובו נחלקו השופטים אנגלרד וטירקל בשאלת תחולת העקרונות היהודיים “כופין על מידת סדום ו”זה נהנה וזה ולא חסר” במקרים של בניה במקרקעי הזולת. דיון ביקורתי בפסק הדין וניתוח נרחב של מקורות המשפט העברי בסוגיה זו נעשה לאחרונה בספרו של ד”ר יובל סיני יישום המשפט העברי בבתי המשפט בישראל (2009), עמ’ 498-490, ורבים מהמקורות הנזכרים להלן מנותחים בהרחבה שם. להשלמת התמונה רצוי לעיין בספר.
במקרה שלנו המדובר בזכות קניינית, והתובע עומד על זכותו אע”פ שברור שזכותו אינה התכלית, אלא מתוך רצון להשיג מטרה אחרת, כפי שראינו ההכרעה בכפיה על מידת סדום בזכויות קנייניות אינה חד משמעית, אלא תלויה בכל מקרה בגופו. ותלויה בשאלה האם אי ההקפדה על הזכות יוגדר כחסרון, או כחוסר אפשרות להרויח. במקרה שלנו הואיל וישנו חוזה המחייב את בעלי הדירה, חוסר יכולתם לממש את זכותם הקניינית אינה הפסד וחסרון שהרי על זכות זו הם למעשה ויתרו כאשר השכירו את הדירה. אלא שכרגע באמצעות הקפדה על החוזה נוצרה להם הזדמנות להרויח. לכן להכרעת הרמ”א נראה שיש כאן משום מידת סדום.
בנוגע למקרה השני נראה כי ההקפדה לא מביאה אותם למצב משפטי טוב יותר, אלא לעמדת מיקוח טובה יותר, כך שמצד זה גם ישנה כאן מידת סדום.
מאידך במקרה זה ניתן לטעון כי הנתבע איבד את זכותו לטעון “מידת סדום” שהרי נקבע בהסכם, סעיף מפורש לפיו, הבעלים יהיו רשאים להודיע לנתבע על ביטול הרשות בהודעה מוקדמת של 30 יום ואז יהא עליו לפרקו ולהחזיר לקדמותו. נראה כי ההחלטה תלויה בפרשנות סעיף זה.