Download (DOCX, 1002KB)

Download (DOCX, 1016KB)

Download (DOCX, 737KB)

Download (DOCX, 721KB)

Download (DOCX, 724KB)

Download (DOCX, 726KB)

 

במכון משפט לעם בשדרות נערך הכינוס השנתי (תשע”ז)בנושא – מעמדו של איש ציבור לאחר שהורשע בפלילים. את הפאנל הנחתה פרופ’ סוזי נבות והשתתפו בו ראש העיר שדרות אלון דוידי ח”כ סמוטריץ והרב בראלי וכן עו”ד ירון אונגר.
הכנס בשדרות מתקיים זו השנה השביעית מתוך רצון להמחיש את הרלוונטיות של המשפט העברי בימינו.
בפתח הפאנל תיאר ראש העיר את המעבר מחיים פרטיים לאחריות ציבורית ללא שום הכנה אתית, מה אסור ומה מותר. לדבריו, ישנה מורכבות גדולה בהנחיות שלדעתו הם לטובת העיר אך לחלק משומרי הסף יש השגות ואז תהליכים נתקעים. הוא הדגיש את חשיבותם של שומרי הסף למערכת הציבורית אך בסופו של יום הם גם בני אדם. ח”כ סמוטריץ הוסיף שיש שמנצלים את מעמדם המשפטי ולוקחים לידם סמכויות לפי אגנ’דה האישית שלהם. בעוד הם אמורים לעזור לנבחרי הציבור הם מערימים קשיים. עו”ד אונגר בהיותו יועץ משפטי בכנסת הוסיף שהגדרת התפקיד היא להוסיף את ההיבטים המשפטיים ולעזור לח”כ לקדם את הצעות החוק בהתאם להשקפת עולמם.
הרב אריאל בראלי התבסס על דברי הרמב”ם וחילק בין איש ציבור שסרח לבין איש חינוך ובעוד ההלכה מאפשרת לאדם לתקן את דרכיו ואם אכן הוא שב בתשובה אזי יחזור לחיי ציבור, לא כן מחנך שמעד הוא אינו יכול לחזור לתפקידו על אף שחזר בתשובה מתוקף הדוגמא האישית שנפגמה. בשונה מהחוק המאפשר למי שהורשע בעברת קלון לחזור רק לאחר תקופת צינון, התפיסה ההלכתית גורסת כי עליו מוטלת חובת ההוכחה שהוא תיקן מעשיו ומשעשה כן יוכל לשמש בתפקיד ציבורי.
בכנס היה ציבור מגוון תושבי שדרות ומחוץ לה, לנוכחים ניתנה אפשרות להביע את דעתם ולתרום לפאנל שהיה מרתק וחשוב כאחד.

מערך שיעור לפרשת משפטים בנושא הבחירות לאור משנתו של הרב ישראלי

הורדת מערך השיעור: קובץ PDF | קובץ Word

סרטון – משפט דמה בחירות:

פסק דין בנושא בחירות

מדרשה שנסגרה וחייבת סכום כספי לעובדת.
העובדת באה בתביעה לעמותה שגיבתה את המדרשה לשלם את שכרה.
השתלשלות הדין והפסק, מצורפים בהמשך.

---

בס”ד אב תשס”ז

פסק דין בעניין חובות עמותה שנסגרה

תובעת –  גברת כ’

נתבע – מנהל עמותת א’

 

עובדות מוסכמות

א.      בין השנים 2004 –2006 למניינם פעלה מדרשה בתחום החינוך בדרום הארץ,  ונוהלה  ע”י גב’  כ’.  למדרשה אין נכסים משלה, היא שוכרת דירות ושירותי קייטרינג.

למדרשה לא היה מעמד של עמותה ולכן היא ביקשה חסות מעמותת “צ’” אשר יש לה רשת של מוסדות חינוך שונים.  העמותה סיפקה שירותי משרד  וכן שימשה “צינור” להעברת תקציבים ממשלתיים למדרשה.

מצד אחד העמותה נתנה יד חופשית לגברת כ’ לנהל את המדרשה כטוב בעינה ומנגד הוסכם שהתקציב ינוהל רק לפי ההכנסות שגברת כ’ תשיג.
בפועל, ההתנהלות הכספית של גברת כ’ לא הייתה מאוזנת והמדרשה נכנסה לחובות. היו הבטחות לתקציבים עתידיים אבל הניהול השוטף נכנס לקשיים. לכן היא חיפשה גוף חדש שייקח אחריות כלכלית על המדרשה.

ב.      בתאריך 11.4.2007  נחתם הסכם בין גב’ כ’ לנציג עמותת א’ המעביר את הניהול  המדרשה לידי עמותת א’ כאשר ידוע כי ישנם עדיין חובות כספיים.

 

טענות התובעת

גברת כ’ תובעת  מעמותת א’ 15,000 ₪ המגיעים לה בזכות עבודתה בשנת 2006.
“לפני שנה וחצי נולדה לי בת, עוד לפני הלידה סוכם בשיחה עם גב’ לוי, רואת חשבון של עמותת “צ’” , שאקבל משכורת בזמן חופשת הלידה, בלא קשר  ל”דמי לידה”.
” לפני חתימת החוזה מסרתי לנתבע דף ובו פירוט כל החובות של המדרשה, כולל חובות של שנת 2006 ועל דעת כן הוא נכנס לתפקיד. חתימת ההסכם הייתה על דעת שכל חובות המדרשה יכוסו.  אומנם הוא  הסתייג  מהחוב הנ”ל בטענה שאינו חוקי, אולם השבתי לו שההנהלה דהיינו גברת לוי ואדם נוסף המשמש כחבר הנהלה אישרו אותו.

 

טענות הנתבע[1]:

אני מנהל עמותת א’ אשר מפעילה שתי מדרשות ברחבי הארץ , גברת כ’ פנתה אלי לעזרה וסיוע למדרשה, בחנתי את הדבר והתייעצתי עם אנשי ציבור שונים . לבסוף מתוך הכרה בחשיבות המפעל החשוב שהקימה גברת כ’ הסכמתי לסייע למדרשה.
לא הסכמתי לקבל את האחריות המעשית עד שיחתם חוזה אשר בו יפורט תחום האחריות הכלכלית של  עמותת א’

אכן לפני החוזה קיבלתי רשימת חובות, רובם חובות  קטנים,  סברתי שכדי לבנות אמון עם העובדים כדאי לשלם אותם, אף שלא התחייבתי לכך.

לגבי החוב של 3 חודשי העבודה בזמן חופשת הלידה, אמרתי, מהרגע הראשון שראיתי אותו, שאיני מתחייב לשלמו בגלל שהוא אינו חוקי , מה גם שהוא חוב ישן וזה שהוא לא שולם עד היום מוכיח שעמותת “צ’” לא התייחסה אליו ברצינות. רק עכשיו שישנו גורם חדש שנכנס לתמונה נזכרו להעלות את החוב.

בנוסף שוחחתי עם גברת לוי רואת החשבון של עמותת “צ’” והבנתי ממנה שלא הייתה התחייבות מפורשת מצד ההנהלה לחוב זה.

לא היה דיון על כך בהנהלה ,פשוט , הגברת כ’ הודיעה על כוונתה להמשיך לעבוד בחופשת הלידה ולקבל שכר , וחברי ההנהלה שתקו.

לטעמי, במקרה הזה שתיקה אינה כהודאה, עמדה על הפרק החלטה משמעותית אשר נוגעת למנהלת באופן אישי. לכן לא מספיק שהמשתתפים שתקו , ראיה לדבריי שחוב זה לא שולם עד היום!

טענותי מבוססת על דברים המפורשים בחוזה שם כתוב שהאחריות שלי היא רק על חובות מהתאריך 1/1/07 ולא לפני כן. החוב המדובר מתייחס לתחילת שנת 2006 ולכן אינו מוטל עלי.

 

ברור הדין

א. חובות המוסד על מי?

ב. האם יש אחריות אישית?

ג. התוקף של התחייבות הנוגדת את חוקי המדינה

ד. האם הכוונה גוברת על הכתוב בשטר?

ה. התחשבות בשיקולים מוסרים

 

1. חובות המוסד על מי?

ראשית יש לברר מה מעמדה המשפטי של עמותת צ ?
רואת החשבון של עמותת “צ’” טוענת שאין להם אחריות על הסכמי השכר שחתמה גברת כ’. לטענתה, הם היו רק צינור להעברת הכספים והאחריות לתקציב מוטלת רק על גברת כהן כפי שסוכם עימה. יש לקבל טענה זו לחצאין. מצד אחד האחריות הראשונית מוטלת על כספי המדרשה כפי שסוכם עם גברת כהן. אולם כאשר אין כספים למדרשה אזי עמותת “צ’” מחויבת.

נראה שמהבחינה המשפטית אין מושג של ‘עמותת קש’ וברגע שתלושי השכר יוצאים מטעם עמותת צ הרי הם  ממחישים לעין כל שעובדי המדרשה הם עובדים של עמותת צ לכל דבר ועניין. המדרשה היא רק פרויקט בתוך עמותת “צ’”.
גברת כ’ מועסקת על ידי העמותה כראש פרויקט וממילא כשליחה של העמותה[2].

אף שהעובדים של המדרשה חשבו שהיא גוף עצמאי ומעולם לא נאמר להם שהם עובדי עמותת צ,  אולם משקבלו תלושי שכר הם נוכחו לדעת מי הוא הגורם הממן.
עמותת צ אשר נתנה יד חופשית לגברת כ לחתום הסכמי שכר, מחויבת לכבד את כל ההסכמים שנחתמו, ואף השכירים לא ידעו על המעורבות של העמותה במדרשה[3].

סיכום –  האחריות על החובות מוטלים בראש וראשונה על המדרשה, במידה ואין לה כסף אזי עמותת “צ’” מחויבת לפרוע חובות אלו.

 

2. האם לגברת כ’ יש אחריות אישית על חובות המדרשה?

עמותת צ טוענת שאף אם יוחלט שיש לה אחריות לחובות אין זה אלא במעמד של ערב. וראשית יש לגבות מכספה הפרטי של גברת כ’.
לטענה זו יש להתייחס בשני כיוונים.מכוח זה שגברת כ’ היא חברת הנהלה של המדרשה ואף מכוח הסיכום בעל פה  בין גברת כ לנציגת עמותת צ, ובו נאמר שיש  מחויבות אישית של גברת כ.
עמותה היא גוף ללא מטרת רווח. חברי העמותה אינם שותפים כלכליים ברכוש העמותה. נראה כי יש לדמות את חברי העמותה לגזברים של הקדש[4]. הם מוסמכים להחליט על דרך הניהול והתקציב הכולל אך אינם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם בכספי המוסד. לכן אין להם מחויבות אישית לחובות העמותה[5].

האם לגברת כ’ מחויבות נוספת עקב המעורבות שלה בחתימת החוזים עם השכירים, האם יש לה מחויבות אישית לשכר?

נראה שישנה אומדנה ברורה בזמן חתימת החוזה לכך שהאחריות אינה אישית.

כאשר גברת כ’ חתמה אתם הסכם שכר על מה הם סמכו? האם הם חותמים הסכם עבודה פרטי מול הגברת כ’? האם ישנה ציפייה ממנה לקחת אחריות אישית? יותר נראה שהם מבינים שהאחריות היא על המדרשה בלבד. הם יודעים שגברת כ’ היא מגייסת הכספים של המדרשה ועל דעת כן הם מסכימים לעבוד. כאשר היא לא הצליחה בגיוס הכספים אין לה חובה אישית לשלם.

סיכום – ניתן לגבות את החובות מנכסי המדרשה ולא מנכסיה הפרטיים של גברת כ’.

 

3. התוקף של התחייבות הנוגדת את חוקי המדינה

א.מתנה על מה שכתוב בחוק

האם יש מניעה חוקית להתחייב על שכר עבודה בזמן חופשת לידה?

מבחינה חוקי המדינה לנשים אין איסור לעבוד בזמן חופשת הלידה. המגבלה היחידה באה מצד הביטוח לאומי בעניין תביעת  דמי לידה. על פי הכללים של המוסד לביטוח לאומי, אין אפשרות לקבל דמי לידה ובמקביל לקבל משכורת “דמי הלידה נועדו לפצות את היולדת על אובדן שכרה או הכנסתה בפרק הזמן שאין היא עובדת לרגל ההיריון והלידה.” [ המוסד לביטוח לאומי בהגדרתו דמי לידה] . אולם, אין מניעה לשלם משכורת לאשה בזמן חופשת לידה במקום השכר מביטוח לאומי.

נוסיף ונאמר , אף אם היה איסור עפ”י חוקי המדינה להעסיק יולדת , אין בכך לגרוע מהזכות לקבל תשלום מהמוסד שבו עבדה  , למרות שהיא בניגוד לחוקי המדינה.

הגמרא דנה לגבי מקח הנעשה בשבת ויש במכר חילול שבת, הגמרא שם מזכירה את הביטוי “אתנן אסרה תורה אפילו בא על אימו” [ בבא קמא דף ע]. מסביר הראב”ד [בבא מציעא דף צא]  ניתן לתבוע בבית הדין שכר על מעשה הנעשה באיסור כגון אתנן שהובטח לאשה שהיא ערווה על האדם. למדנו שהתחייבות הנעשית בדרך אסורה מחייבת. וכן מובא בשולחן ערוך “מקח שנעשה באיסור המקח קיים” [חושן משפט סימן ר”ח] ובודאי נכון הדבר לגבי חוקי המדינה.

ההלכה אינה מקבלת את מה שמופיע בחוק החוזים סעיף 30 ” חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים , בלתי מוסריים ,או סותרים את תקנת הציבור –בטל”.

נכון הדבר שגם לפי ההלכה ישנם מקרים חריגים בהם חכמים העמידו דבריהם אף בדיני ממונות ולא אפשרו לשני הצדדים לחרוג מהתקנה על אף שמדובר בהסכמה של שני הצדדים.  למרות שבתחום הממון “כל דבר שבממון תנאו קיים”, טובת הציבור גוברת על כך,

אף כאשר שני הצדדים רוצים לפעול בניגוד לתקנה. “רשאין בני העיר להתנות על המידות והשערים ולהסיע על קיצותם [בבא בתרא, ח] ולכן מותר לציבור להכריח את המוכר לשמור על מחיר השוק גם אם הוא הגיע להסכמה על מחיר מוזל יותר [פתחי תשובה חו”מ קנו,ח. וכן בפסקי דין רבניים מבית הדין הגדול עמוד ס”ג “דבר שנאסר על פי חוק והוא לתקנת הציבור …אין אנו רשאים להזדקק  לעניין זה”]^[6]

דרך קבלת ההחלטה על תשלום המשכורת

יש להעיר שדרך קבלת ההחלטה לשלם משכורת בזמן לידה לוקה בחסר. ישנו טעם לפגם שהנהלת עצמה יוזמת את הדבר וללא דיון ענייני אלא בשתיקה בעלמא הדבר מתקבל.ייתכן שטובת המדרשה אכן להמשיך ולשלם למנהלת אף בזמן החופשה אולם צריכים להזהר מלזות שפתיים^[7] “והייתם נקיים מה’ ומישראל” [במדבר לב, גמרא פסחים יג ]. ראוי היה לדון על כך בלא השתתפות המנהלת.

בדיעבד, השתיקה של חברי ההנהלה בוודאי משמעותית כאשר הם יודעים שבעקבות כך  גברת כ’ תמשיך לעבוד,  הם נתנו למציאות להיווצר וממילא החוב תקף . “שכרו בפני חבירו ושתק חבירו, שתיקה כהודאה וחייב לתת לו שכרו.” [שולחן ערוך חושן משפט סימן שלו סעיף א]^[8]

השתיקה של ההנהלה כמוה כהתחייבות של המוסד לשכר בזמן חופשת הלידה, אם כך היות והמנהלת עבדה בזמן חופשת הלידה , הרי מגיע לה שכר.

 

ב. איסור מסייע ידי עוברי עבירה, כלפי בית הדין

התשלום אינו יכול להתבצע במסגרת תלושי שכר היות ועבר זמן רב מתאריך העבודה.

בנוסף, ידוע לנו שהמנהלת תבעה את דמי הלידה מביטוח לאומי ושם הצהירה שהיא לא קיבלה שכר בזמן חופשת הלידה. נשאלת השאלה האם אנו כבית דין יכולים לפסוק לטובת המנהלת שכר עבודה, כאשר ידוע לנו שהיא הצהירה על כך שאין לה שכר!  האם אנו מסייעים לדבר עבירה- גזל  מביטוח לאומי?

נראה, כי אין בית הדין מסייע לעברה, החוב עליו אנו דנים הוא בוודאי אינו עבירה שהרי הוא תקף על פי הדין. אין קשר בין החיוב של המעביד אשר קיבל תפוקה לגנבה מביטוח הלאומי. משל למה הדבר דומה לאדם שלא מוכן לשלם את חובו משום שהוא ראה את המלוה גונב חפץ מהמכולת. אנו דנים על חוב אחר מקביל שהוא כשר. פסק הדין יכול להשפיע בעקיפין על התביעה מהביטוח לאומי, מתברר למפרע שההצהרה, כי אין ליולדת הכנסות בזמן חופשת הלידה, אינה נכונה וממילא יש לה מצווה  להשיב את הכסף שלקחה^[9].

 

ג. בית הדין מופקד על העמדת הדת על תילה

לבית הדין, מעבר לתפקיד שלו לשפוט צדק, יש לו אחריות לדאוג לקיום המצוות על ידי הציבור ולשם כך הוא יכול לתקן תקנות, או לכפות על המצוות.  “שציונו למנות שופטם ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם” [ספר המצוות , מצווה קע”ו].

לכאורה , נוצר מצב אשר לבית הדין שלנו יש יכולת להפריש אותה מאיסור^[10], היות והצדדים חתמו על שטר בוררות ואין למנהלת אפשרות אחרת לגבות את החוב ללא פסק בית הדין. אנו  יכולים להודיע לה כי אין אפשרות לגבות את החוב עד שתמציא לבית הדין אישור מביטוח לאומי שהכסף הוחזר  ובכך נמנע ממנה איסור. ישנם דוגמאות שונות לכך : “הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו עמו שלא כהוגן” (כתובות פו, א), בסימן כו פסק הרמ”א שההולך לדון בערכאות והפסיד, ובא לתבוע חברו בבית דין אין נזקקין לו. בשו”ת חושן האפוד הורה לדיינים לעכב את הדין עד אשר התובע ” יתקן את אשר עיוות”  [ סימן י”ח, עסק בכך בהרחבה אליאב שוחטמן  בספר “מעשה הבא בעבירה ” פרק חמישי]

אומנם החתימה על שטר בוררות לא הסמיכה אותנו לכפות על המצוות אבל סמכות זו קיימת לבית דין מכוח ציווי התורה.  נראה כי  תפקיד מיוחד זה מוטל רק על בית הדין שקיבלו אותו רבים עליהם [בסמ”ע סימן ב סק”ט מוזכר המעמד המיוחד של בית דין של רבים]. אם כך בית הדין לממונות בשדרות אינו נחשב לבית דין של העיר. אנו לא הוסמכנו על ידי שום גורם ציבורי בעיר להקים את בית דין, לאור זאת נראה שאין לנו סמכות להפעיל שיקולים שאינם נובעים מהתביעה עצמה.

 

4. האם הכוונה גוברת על הכתוב בשטר?

עיקר הדיון הוא ביחס לחובות שלפני 1/1/07 . האם הנתבע התחייב לשלם חוב זה?

נוסח החוזה  “האחריות הכספיות של עמותת ” א” הן כלפי חובות מינואר 2007 בלבד.  כל חובות המדרשה שהצטברו עד כה יהיו באחריות עמותת א’.  שונות: גברת כ’ וצוות העובדים יקבלו משכורתיהם מעמותת “האור” החל מ-2007″.

גברת כ’ מצביעה על כך שישנה סתירה פנימית בתוך החוזה. המשפט השני כולל יותר מהתאריך המוזכר. “כל חובות המדרשה שהצטברו עד כה יהיו באחריות עמותת א’. האם האחריות היא רק מ1/1/07 או לפני כן?

לדעתה הסבר הדברים הוא : התאריך כיחידת זמן אינו משמעותי הוא מופיע רק כדי לייצג את החובות שדובר עליהם מראש. התאריך רק בא למעט  תביעות חוב ישנות אשר לא דובר עליהם ועליהם לא הייתה התחייבות.

הפרשנות שאותה אנו מעדיפים- לקבל את קביעת התאריך כפשטו. רק מתאריך זה ואילך מתחלה האחריות של העמותה. כאשר עומדות בפנינו שתי אפשרויות לבאר את הכתוב, נעדיף את האפשרות  המיישבת את הדברים בצורה הפשוטה ביותר. “היה כתוב בו למעלה דבר אחד, ולמטה דבר אחר, ואפשר לקיים (שניהם), מקיימים אותם. אבל אם הם סותרים זה את זה, כגון שכתוב למעלה: מנה, ולמטה: מאתים, או איפכא הולכים אחר התחתון”  [שולחן ערוך חושן משפט סימן מב]

לאור זה נסביר שאין סתירה בתוך החוזה אלא כוונת המשפט הבא “חובות שהצטברו עד כה” כנגד התאריך 1/1/07 ועד לתאריך 11/4/07 יום כתיבת החוזה.

לאחר שביררנו את כוונת החוזה שהאחריות היא רק מתחילת 1/1/07 , יש לבדוק האם ישנה משמעות לדברים שנאמרו על פה. יש בפנינו עדויות על כך שלאורך כל המשא ומתן היה ברור שלקיחת המדרשה כוללת את כל החובות שלה. רשימת החובות שהוצגה בפני הנתבע כללה תאריכים שונים אף לפני 2007 . כל ההסתייגות של הנתבע הייתה מצד שהחוב אינו חוקי , לא הייתה שום התייחסות לכך שהחוב שייך לשנת 2006 !

ידוע לנו שהסעיף בחוזה הוכנס ברגע האחרון. גברת כ’ הייתה בלחץ להסיר ממנה את העול ובנוסף לא יחסה לסעיף הנ”ל את המשמעות הרחבה שיש לו. יש בפנינו דיבורים בכיוון אחד וכתיבה בכיוון אחר, מי גובר?   אנו מוצאים בהלכה עדיפות למילה הכתובה על פני הדיבור   [11]”מדקדקין לשון השטר ולא אמרינן האי גברא היה סבור שהדין בענין אחר” [חושן משפט סימן ס”א}.

 מסקנה – החוזה מחייב את הנתבע רק בחובות מתאריך 1/1/2007.

 

5. התחשבות בשיקולים מוסריים

כפי שנתבאר  מעיקר הדין הנתבע פטור מאחריות על חובות הקודמים לתאריך 1/1/2007.

אף על פי כן אנו רואים צורך להתערב בדין ולהטיל על הנתבע אחריות.

אם המדרשה לא הייתה עוברת לעמותה חדשה הרי ברור שהחובות היו נגבים מהכספים של המדרשה. היה הסכם ברור בין המנהלת של המדרשה הגברת כ’ לבין מנהלת עמותת “צ’” שהחובות מוטלים רק על המדרשה.

בקופת המדרשה יש היום כספים שיכולים לשמש לפרעון החובות, אלא שהמדרשה עברה לידי עמותת א’. עמותת “צ’” הסכימה להעביר את המדרשה לידי עמותת א’ רק אם הם לוקחים על עצמם את המשמעות הכספית של המדרשה. כך דובר על פה וזה היה הסיכום עד לרגע חתימת החוזה. מבחינה מוסרית להכניס סעיף לחוזה הנוגד את הסיכומים על פה זה עיוות. לאורך כל הדרך דובר על כך שהמדרשה עם כל חובותיה עוברת לאחריות עמותת א’. היו כמה וכמה טיוטות לחוזה ובאף אחד מהם לא הוזכר הרעיון של לקיחת חובות בצורה חלקית.

בזמן חתימת החוזה לא היה נציג של עמותת “צ’” משום שהם היו בטוחים שהדברים שסוכמו על פה יופיעו בכתב. למעשה רק גברת כ’ חתמה על החוזה . כאשר היא לא מייחסת חשיבות לסעיף הנ”ל היא בטוחה שרוח הדברים שדוברו מחייב.

גם המחשבה שעמותת א’ תהנה מגיוס הכספים של גברת כ’ [גם הנתבע מודע לתקציבים, המיועדים להגיע למדרשה אשר הם פרי עמלה של גברת כ’] ולא תשלם לה משכורת עבור עבודה זו אינה נכונה. גברת כ’ עשתה טעות בהסכמה שלה לתנאי החוזה המשאיר את בעלי החוב  ללא פירעון ובאותה מידה עמותת א’ נהגה שלא כדין.

לכן המדרשה אמורה להפנות תקציבים לכיסוי כל החובות. החלוקה ביו סוגי החובות השונים אינה מוצדקת. כל בעלי החוב זכאים לקבל את המגיע להם, דווקא לחוב ישן ישנה עדיפות הלכתית על פני חוב חדש.

ישנה תחושה לא טובה ממוסד שנפטר מחובות על יד החלפת עמותה,במקרה שלנו  הכל נשאר אותו דבר כולל הצוות, הדבר היחיד שהשתנה זו העמותה. האם יש כאן פנים חדשות שאינם מחויבות לחובות המדרשה.[12]?

סיוע לדברים אלו יש מההוראה המופיעה בחוק העמותות סעיף 88 “אסיפה כללית לפירוק העמותה, לא תכונס אלא לאחר שהוגש תצהיר של רוב חברי הוועד שהם בדקואת מצב עסקי העמותה ונוכחו שתוכל לפרוע חובותיהבמלואם תוך שנה מתחילת הפירוק” . הגבלה הזו באה בדיוק למנוע מצב שחובות של עמותות “ייעלמו” על ידי החלפת בעלים. [במקרה שלנו לא מדובר על סגירת עמותה שהרי עמותת “צ’” ממשיכה לתפקד] בחוקהחוזים סעיף 30 ” חוזהשכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים , בלתי מוסריים ,או סותרים את תקנתהציבור –בטל”.

אנו נשענים גם  על כך שהנתבע הודה ששילם מעל 14000 ₪ בעבור חובות לפני 1/1/07 .

זהו סכום גדול המחזק את הסברה שהנתבע הבין שיש לו אחריות מוסרית לחובות קודמים. הטענה שלו לגבי חוקיות החוב שבו אנו עוסקים לא מתקבלת ולכן עליו להתייחס אליו כמו ליתר החובות. נוסיף שהנתבע  עצמו אמר לאחר חתימת ההסכם לגבי החוב המדובר “נסתדר”, גם זה מוכיח שהוא מודה שיש לו מחוייבות כלפיו. בנוסף יש עניין מיוחד לשלם לתובעת את שכרה בהיותה מקימת המדרשה, כעין מענק פיצויים המקובל היום ביחסי עובד מעביד.

אנו תופשים את עמותת א’ כמחויבת יותר מאשר עמותת “צ’” מהסיבה שהוזכרה לעיל. עמותת “צ’” עשתה מראש הסכם עם הגברת כ’  המסיר מעליה אחריות על  חובות . לכן דווקא עמותת א’ שמקבלת את תקציבי המדרשה ונהנית מהעמל של גברת כ’ היא הראשונה לשאת בעול.

אנו מחייבים את הנתבע מכוח שטר הבוררות שבו נכתב  “הן לדין הן לפשרה”.

אנו משתמשים בכוח הפשרה שניתן בידינו וכופים על הנתבע לשלם.

מסקנה – על פי שורת הדין אין לעמותת א’ מחויבות כלפי חובות הקודמים לתאריך 1/1/07.

בית הדין רואה צורך לכפות על עמותת א’ פשרה ובמסגרתה עמותת א’ תחויב בשני שליש מהתביעה.

שליש ראשון ישולם בטווח של חודש מהיום, שליש שני מותנהבכך שישנו מאזן חיובי בחשבון המדרשה בסוף שנת הכספים הנוכחית.

פסק דין

א. הנתבע ישלם 5000 ₪ בתוך החודש הקרוב , 5000  ₪ יהיו כחוב על הנתבע עד שמאזן  הכספים יאפשר זאת.

 

על החתום:      הרב שלומי בן יאיר   הרב אריאל בר-אלי[אב בית דין]   הרב דוד פנדל

 

__________

[1]הנתבע התנגד לכך שהבעל  של גברת כהן יהיה נוכח בדיון לדעתו הבעל גורם מתסיס. לכאורה זכותו להוציא את הבעל כפי שנפסק בשו”ע סימן י”ז סעיף ד, “אם (התובעים רבים) והנתבע אומר: אני חפץ שישבו אוהבי וקרובי אצלי כשאני טוען עמכם כדי שלא יסתתמו טענותי, כי אתם הרבים, הדין עמו. (לכן) השותפים יבררו להם אחד מהם לטעון בשביל כולם, או יטעון כל אחד לעצמו זה אחר זה, וגם הנתבע לא יקח אוהביו אצלו, ” כתב בט”ז שם “כל צד יכל למנוע חבירו שלא יהיו אוהביו אצלו אפילו בשתיקה”. בודאי אם הבעל רוצה לטעון עליו לקבל הרשאה מאשתו.[אבן העזר סימן פ”ה]

[2] אומנם היה הסכם פנימי האומר שיש לגברת כהן אחריות אישית על חובות המדרשה ובגין חובות ניתן לעכב את משכורתה, אולם אין זה משפיע על האחריות החוקית הכוללת של עמותת “צ’”.

[3] גם אם היינו מקבלים את הטענה שלעמותת “צ’” אין אחריות ישירה לחובות המדרשה עדיין ניתן לחייב את העמותה מדין נהנה. נראה שיש פה את הדין של אדם השוכר פועל לעבוד בקרקע חבירו,  בעל הקרקע צריך לשלם מה שנהנה. “השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו, נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחבירו מה שההנהו, הגה:  שכרו בפני חבירו ושתק חבירו, שתיקה כהודאה וחייב לתת לו שכרו.” [שולחן ערוך חושן משפט סימן שלו סעיף א] אף כאן ישנה הנאה לעמותת “צ’” , נפח הפעילות שלה גדול וממילא היא מצטיירת כעמותה חזקה בעיני התורמים.
זו בדיוק הסיבה שעמותת “צ’” הסכימה לתת שירותי משרד ללא תשלום למדרשה . אם כן אותו שכיר שנתן שירות למדרשה , בלא יודעין השביח את נכסי עמותת “צ’” ועל כך הם צריכים לשלם את שיווי הנאתם בלבד. לגבי הסכמי שכר ששולמו בתלושי משכורת על ידי עמותת “צ’” ניתן לומר שיש פה הסכמה  של עמותת “צ’” לשלם את כל הסכום. כאשר המדרשה העבירה  את רשימת העובדים והעמותה הנפיקה עבורם תלושי שכר הרי היא מגלה בכך שהיא מסכימה להסכמים אלו , אם כן הדבר מקביל לפסק הרמ”א לעיל המחייב בכל התשלום ולא רק בהנאה.

[4] לכאורה חברי העמותה הם שלוחים של התורמים, אולם כתב המחנה אפריים הלכות מלוה ולוה סימן ז “אם גבו לעניים סתם , משעה שבאו ליד הגזבר , כל אחד סילק עצמו ממה שנתן, נמצאו מעות אלו הפקר לעניים ואין כאן בעלים כלל”. וכן כתב ה”נודע ביהודה” :אין הגבאי נחשב שליח מנותני הצדקה, שהרי אין ביד הנותן לצוות לגבאי איך שינהג בחלוקת הצדקה” [ חלק תניינא חושן משפט סימן נ]. להרחבה הרב ירון אונגר, פרשת פקודי , אתר דעת, “על הנאמן ואישיותו המשפטית של ההקדש”.

[5] יש להעיר שעל פי חוק ישנם מקרים שניתן לעשות הרמת מסך ולחייב את חברי העמותה בחיוב אישי על פי החלטת בית משפט. נראה שיש לכך מקום גם על פי ההלכה שכן כל מי שפותח עמותה מקבל על עצמו את הכללים של רשם העמותות.

[6] להרחבה: “ויתור עובד על זכויותיו”, הרב דסברג, תחומין כ’

2 להרחבה הרב ירון אונגר ,ניגוד עניינים בדיני הנאמנות, אתר דעת פרשת חי שרה תשס”ז

[8] בנתיבות שם סק”ה הדגיש שתיקה שיש אחריה מעשה לכו”ע מחייבת. הרחיב בכך בפתחי חושן  חלק ג סעיף מא, ובשו”ת “יביע אומר” חלק ח’ סימן ג’ .

[9] אם סיוע עקיף שאינו בשעת העבירה אינו בכלל האיסור [שו”ת משיב דבר ח”ב סימן לא] כל שכן כשמדובר לאחר העבירה.

[10] הרמב”ם במצוות תוכחה [ספר המצוות מצווה ר”ה] כתב שכל אדם מצווה להפריש אדם אחר מעברה, נראה שבנידון דידן שפסיקת החוב הנידון, אינו חוב אסור אין אפרושי  מאיסורא , רק מצד הכוח המיוחד של בית דין. האם אדם רשאי לעכב חוב לגזלן עד אשר יחזיר את הגזילה לחבירו?

[11] ישנם מקרים בהם הפרשנות אינה מתנגדת לכתוב אלה מוסיפה עליו  ואז ניתן לתת משמעות גם לכוונה.  “יש מי שאומר שתנאי שמתנה אדם עם חברו אין הולכים אחר הלשון הכתוב בו אלא אחר הכוונה“. מקור הדין הוא במסכת קידושין דף עא “על מנת שאראך מאתים זוז” הדין הוא שחייב להראות לה כסף שלו ולא סתם מאתיים זוז של אחרים. לכאורה הוא לא הזכיר בלשונו תנאי זה?  הדבר ברור שהאשה הסכימה להתקדש רק אם יש לבעל עצמו כסף , אין לה שום תועלת בכספים של אחרים. אף שזו כוונתה סוף סוף היא לא  נאמרה!  כוונה משפיעה כאשר היא לא סותרת את המילים אלא מוסיפה עליהם . לעומת זאת במקרה שלנו ההרחבה לחובות הקודמים לשנת 2007 היא בניגוד לכתוב ולכן אין אפשרות ללכת אחר הכוונה.

7.אם חברי עמותה היו מוגדרים כשותפים בבעלות הדרשה [כמובן שהם במעמד חלש יותר מחברי הנהלה של חברה בע”מ שהרי אסור להם לקבל תמורה מהעמותה], אז ניתן להבין ששינוי חברי העמותה הוא מהותי. אולם אם אין בעלות אלא יש פה ממון ציבורי שאין לו תובעים כדוגמת ממון הקדש. אזי יותר קשה להבין למה המדרשה נגררת אחר העמותה.

בישוב שבו יש רגילות לחמם את הבתים בחורף ע”י הסקה. רוב התושבים משתמשים בדלק וכד’ להסקה וישנו אחד שמשתמש בעצים להסקה, כתוצאה מכך יש ריבוי עשן שגורם לריח ובעיקר לטענת שאר התושבים הוא מזיק לבגדים שתלויים לכביסה שריח העשן נקלט בהם ומפריע מאוד. שאלתם היא האם יכולים לעכבו מלהסיק בעצים.
במקרה זה נפסק כי ניתן למנוע את בעל התנור מלהסיקו בעצים, ויסיק בסולר  כשאר הדרים בישוב כפי שמפורט למטה.

לדף הרשמי של המכון בפייסבוק: https://www.facebook.com/mishpatlaam

Download (DOC, 38KB)

לאחר הצלצול, בעוד הכיתה מתארגנת לשיעור הניח התובע את מכשיר הפלאפון שלו בתוך כובע גרב שהיה מונח על שולחנו. הנתבע לא הבחין בכך והרים את הכובע מהשולחן של התובע. באותו רגע נפל המכשיר מתוך הכובע.
בית הדין פסק כי על הנתבע לשלם שליש ממחיר התיקון כמו שמפורט כדלהלן:

---

 

פסק דין בעניין פלאפון שנפל והתנפץ

א.      עובדות מוסכמות

לאחר הצלצול, בעוד הכיתה מתארגנת לשעור הניח התובע את מכשיר הפלאפון שלו בתוך כובע גרב שהיה מונח על שולחנו. הנתבע לא הבחין בכך והרים את הכובע מהשולחן של התובע. באותו רגע נפל המכשיר מתוך הכובע וניזוק. התביעה היא על סכום עלות התיקון שהוא 150 שקלים.

ב.      טענות בעלי הדין

טענות התובע

הנתבע לקח את הכובע ללא רשות ולכן דינו כגזלן המחויב בהשבת החפץ במילואו.
בזמן שהמורה נכנס לכיתה מקובל שמכניסים פלאפונים לקלמרים ואף לכובעים ולכן הנתבע התרשל שלא בדק האם יש בכובע מכשיר.
הדבר דומה לדוגמא המוזכרת במשנה לדברים העשויים להיות בגדיש של תבואה.
כמו כן המצב שחברים מאפשרים לבני כיתתם להשתמש ללא רשות ברכושם המונח על השולחן קיים רק בזמן שהם אינם נמצאים שם. לכן במקרה שלנו הנתבע ודאי לקח את הכובע ללא רשות.

טענות הנתבע

אין זה מקובל להכניס מכשיר לתוך כובע ולכן התובע נהג מראש בצורה לא נכונה.
באותה מידה יכול משהוא לעבור ולהפיל את הכובע בלא משים.
אני זוכר שהיה חבר אחר שקדם לי ולבש את הכובע והתובע לא אמר לו כלום וגם לי לא אמר כלום. מקובל בכיתה להשתמש בחפצים המונחים על השולחן ולכן אין לי דין גזלן והנזק נגרם בגלל חוסר אחריות של התובע, לכן הוא צריך לשאת בנזק.
ברור הדין

1. האם ישנה רשות להרים כובע המונח על שולחן?

ראשית יש לברר האם הרמת הכובע ללא רשות מפורשת נחשבת למעשה גזלה?
אם מדובר במעשה גזלה הרי ברור שאחריות הגזלן להחזיר את החפץ שלקח בשלמותו גם אם לא ידע שיש שם מכשיר פלאפון,  וכפי שנאמר בפסוק “והשיב את הגזלה אשר גזל”.
מחד הנתבע לא קיבל רשות ואף שאין כוונתו לגזול עדיין מעמדו כגזלן כפי שפסק הרמב”ם (הלכות גזלה ואבדה , פרק ג, הלכה טו) ‘השואל שלא מדעת הבעלים‑ הרי זה גזלן’.
מאידך, לטענת הנתבע ישנה רשות כללית הנובעת מתוך הנורמה הקיימת בכיתה לאפשר להשתמש ללא רשות.
הכרעה בדבר זה צריכה להתקבל מתוך ברור המציאות של הקובל בכיתתו של הנתבע.
לאחר שמיעת התלמידים בני כיתתם של בעלי הדין מתקבל הרושם שאין נוהג ברור ויש המאפשרים לחבריהם להשתמש בחפצים המונחים על השולחן ללא רשות מפורשת.
לעומתם יש המקפידים על כך, ובוודאי כאשר הם נמצאים סמוך לחפץ שיש לבקש רשות.
למעשה נראה שאין להחיל שם גזלן על הנתבע מכיוון שחסר את התנאי הבסיסי למעשה גזלה הנתבע לא רצה להוציא את החפץ מרשות בעליו. כמו כן אין ראיה שפעולה זו של הרמת הכובע נחשבת לחריגה בכיתה ועל כן הדין הוא שהנתבע פטור מצד חיוב זה שכן המוציא מחבירו עליו הראיה[1].

1. חיוב מצד מזיק

אדם המזיק חייב לשלם על נזקים שגרם גם אם לא התכוון לכך. כך נאמר במשנה (בבא קמא כז) אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג ובין מזיד.
אולם במקרה של אונס גמור נחלקו הראשונים (תוספות והרמב”ן שם) האם חייב לשלם גם על מצב שלא היה בידו למנוע. במחלוקת זו, פסיקת ההלכה היא שהמזיק פטור באונס גמור[2].
לאור זאת יש לבחון האם המציאות של מכשיר הפלאפון בכובע היא אונס גמור?
נראה שדבר זה תלוי בפרוש דברי הגמרא בסוגיא בבא קמא סב. הגמרא מציגה את ספקו של רב אשי לגבי אדם שהזיק לארגז, האם אדם יכול לצפות שיהיו יהלומים בארגז.
הרשב”א מבאר שדברי הגמרא מוסבים על השאלה האם היו יהלומים בארגז? על כך הסתפק רב אשי האם דרך אנשים להניח שם מרגליות. אך אם ידוע שהיו מרגליות בארגז ברור שהמזיק חייב. משמע שלדתו אין זה אונס גמור, וכך פסק השולחן ערוך בסימן שפב (אף שדבריו אינם ברורים כך הבין הרמ”א את דעתו).
אולם הרמ”א פסק כדעת התוספות אשר העמידו  את דברי הגמרא במצב שידוע שהיו יהלומים ואף על פי כן יש לפטור את המזיק משום  שלא ידע שיש שם יהלומים.
לכן לא ניתן לחייב את הנתבע היות ויש פוסקים שזה אונס גמור.

1. סמכות בית הדין

למרות זאת בית הדין רואה צורך להפעיל את סמכותו המוקנית בשטר הבוררות ‘הן לדין הן לפשרה’ ולהטיל על הנתבע חיוב של שליש מעלות התיקון.
הטעם לכך הוא שיקול חינוכי של בית דין היושב במוסד חינוכי. בית הדין רואה במקרה זה תקדים להגברת הזהירות בשימוש ללא רשות בחפצים של אחרים. וכן אף שישנו פטור ממוני עדיין ישנו צורך של הנתבע לפייס את התובע על הנזק שגרם לו. וכן במסגרת שיקולי הפשרה אי אפשר להתעלם לגמרי מהצדדים לחייבו.

החלטה
הנתבע ישלם לתובע  חמישים שקלים בתוך שלושים יום עד ט אדר ב תשע”ד.

__________

[1] יש לצרף לחשבון את דעתו של בעל מחבר ספר קצות החושן שכתב (סימן שמח, ד) “בגניבה אינו מחייב בשוגג”. ובמקרה שלנו גם אם נקבל את הדעה שהנורמה המקובלת בכיתה היא להשתמש רק ברשות, עדיין הנתבע עבר על כך בשוגג.

[2] ביאר הש”ך (שנח, א) שלדעת הרמב”ם וה’שולחן ערוך’ חייב אדם אפילו באונס גמור, גם כשאין לו שום שליטה על הנסיבות (אך ראה ב’מגיד משנה’, שמציין לדברי התוספות בפירושו לרמב”ם). אולם הרמ”א (שעח, א) ציין לדעת התוספות והרא”ש,  לכן המע”ה.

ביום שני שעבר התקיימה סדנא בבית מרמורש בדרום תל אביב. בסדנא השתתפו כ-100 תלמידי תיכון מ-5 בתי ספר שונים מהאזור. הסדנא התקיימה ביוזמתו של הרב חיים ענזי, מפקח ארצי על רבני בתי הספר, שראה את החשיבות של נושא בתי הדין הרבני בקרב בני הנוער. בסדנא הועלה לדיון נושא הפיסבוק, האם אדם רשאי להעלות תמונות של חבריו לפייסבוק שלו ללא בקשת רשות מהחבר? האם החבר יכול אסור עליו את העלאת התמונה בטענה שהוא יכול להיפגע מכך? התלמידים השתתפו והראו עניין רב בסוגייא זו לנוכח המקורות התורניים שקיבלו על מנת להשיב על שאלות אלו. כמו כן, התלמידים נחשפו לבעיית הפליטים בדרום תל אביב, על מצבם של תושבי השכונה כיום והביעו דעתם בנושא.

בתי ספר שהשתתפו ביום זה: ישיבת אדרת -בת ים. ראשית -תל אביב. המר- רחובות. ישיבת כרם שלמה.

האירוע התקיים בעזרתם של המועצה הדתית בתל אביב וכן הרב ירון נבון בירך את התלמידים והמכון בשם המועצה הדתית.

וואלה!

רבני “חותם”: נהג הפוגע בהולך רגל, דינו כרוצח

לרגל יום הבטיחות בדרכים, ראשי מכון “משפט לעם” מבית “חותם” פוסקים כי נהג הפוגע בהולך רגל, דינו כרוצח ברשלנות לפי ההלכה. הם מסתמכים על הרב עובדיה: “כהורג בידיים הוא”

היום מציינים את יום הבטיחות בדרכים שעומד בסימן “חושבים חיים”, רבני פורום “חותם” המאגד את מכוני התורה וההלכה הדתיים בישראל, קובעים כי “נהג הפוגע בהולך רגל דינו כרוצח” ולשלטון יש סמכות לתקן כל תקנה הנחוצה לביטחון ובטיחות האזרחים.

הקביעה מחזקת את ההמלצות של ועדת השרים לענייני חקיקה לפיהן יש להחמיר משמעותית עם עונשם של עברייני תנועה ולהרחיב את סמכותם של קציני משטרה להרבות החרמת כלי רכב ופסילת רישיונות לחודשים ארוכים.

ראשי מכון “משפט לעם” מבית “חותם” פוסקים כי נהג הפוגע בהולך רגל, דינו כרוצח ברשלנות על פי ההלכה. הרבנים מצטטים את דבריו של הרב עובדיה יוסף בעניין שקבע כי “הנוהג ברכב במהירות מופרזת שהסכנה רצינית ואין באפשרותו לעצור המכונית מיד כשירצה, אשר אם עבר ורמס וטרף אין מציל, שהרכב הוא כלי קטלני ביותר …ומי שלא נזהר לנהוג במתינות נחשב הדבר לפשיעה, וקרוב למזיד הוא וכהורג בידיים הוא”. לפיכך, אומרים הרבנים, ניתן להעניש בחומרה נהג העובר על חוקי התנועה בצורה קבועה אף אם בפועל לא היו נפגעים.

עוד על פי הקביעה, אם אדם מעמיד את רכבו בצורה המסכנת את הולכי רגל, או על המדרכה שמאלץ את הולכי הרגל לרדת על פני הכביש, הנהג עובר על איסור: “לא תשים דמים בביתך” כל מכשול שיש בו סכנת נפשות.

ראש מכון “משפט לעם” הרב אריאל בראלי הסביר כי “יש להחמיר בעונשו של עבריין תנועה אף אם בפועל לא פגע באיש. רשויות החוק מופקדות על כך ויש לסייע להן ככל האפשר. גם הציבור נדרש לעשות את אשר בידו למנוע מעבריין תנועה לעלות לכביש הן בסירוב לתת לו רכב והן בדיווח למשטרה על ביצוע עברות תנועה המסכנות חיים המשטרה ממלאת פה תפקיד חשוב ועל הציבור לשתף איתה פעולה. לחוקי מדינת ישראל בתחום הפלילי יש גושפנקה הלכתית ובוודאי בדבר שיש בו שלום הציבור. מי שמסכן את הרבים מותר למסרו למשטרה”.

nrg מעריב

 פסק הלכה: אין לקיים בחירות חוזרות בבית שמש

פורום ‘חותם’ פוסק כי “במקרה של זיופי קולות לא מקיימים בחירות חוזרות, אלא מבטלים את מקום הצבעה בלבד”. בנוסף מדגישים כי “במידה וועדת הבחירות תחליט לבטל את הבחירות, הרי שגם אם כמות הזיופים לא השפיעה התוצאות, להחלטתה ישנו תוקף הלכתי וחובה לקבל אותה”

בשבועות האחרונים עוסקים רבות תושבי בית שמש בנושא זיופים במערכת הבחירות המקומית שבה ניצח מועמד ש”ס משה אבוטבול את המועמד החילוני אלי כהן בכ-900 קולות. המשטרה בודקות חשדות למאות פתקים פסולים וכ-200 תעודות זהות מזויפות.

לפיכך, בדק “פורום חותם” המאגד את מכוני התורה הדתיים האם יש צורך לשוב ולקיים בחירות חדשות, כאשר ישנן ראיות לזיוף תוצאות בחירות או לזיוף מסמכים שאפשרו הצבעה שלא כדין וכאשר ישנו חשש כי הדבר ישפיע על הליך הבחירות כולו.

מכון “משפט לעם” בראשות הרב אריאל בראלי מבית “פורום חותם” שבדק את הנושא על פי “דעת תורה” מדגיש כי “גם במידה ואכן נמצאו זיופים בקלפי מסוימת אין מקום לקיום בחירות חדשות ובמקרה שנמצאו זיופים בקלפי מסוימת, הרי שיש לבטל את התוצאות באותו מקום ההצבעה בלבד”. בנוסף, מדגיש הרב בראלי כי “אסור בתכלית להטות את תוצאות הבחירות אף למי שמשוכנע שיש בכך תועלת רוחנית ובמידה וועדת הבחירות החליטה לפסול את כל הבחירות, הדבר מחייב לפי ההלכה”.

הרב בראלי מציין כי ישנו עניין גדול להשתתף ולהשפיע על בחירת מנהיגים במדינת ישראל. לדבריו, “השיקול היחיד שאמור להדריך את הבוחר הוא טובת הציבור, ובלשון חכמים: ‘שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים ולתקנת העיר וילכו אחר הרוב הן לברור ראשים (מנהיגים), הן להעמיד חזנים, הן לתקן כיס של צדקה והן למנות גבאים’. וכך כתב הרב חיים דוד הלוי : ‘כל חברי האסיפה הבוחרת ידעו שמצפונם חייב להיות נקי וטהור בשעה שיתיחדו עם עצמם בתוך הקלפי… כי התעמולה וההסברה הם לגיטימיים בהחלט, במידה ובאים לשכנע את הבוחר בתום ויושר, ובוחר ששוכנע באמת ובתמים בדברי ההסברה והתעמולה, רשאי הוא להצביע כן'”.

הרב בראלי מסכם כי: “בדיקת המידע בנוגע לזיוף בבחירות חייבת להיבדק בכלים משפטיים, החל מעדים שאינם נוגעים בדבר, וכלה בראיות נסיבתיות שיוצרות אומדנה ברורה (תשובת הרא”ש). כאמור, במידה והתברר על קלפי מסוימת שהיה בה שם שימוש בתעודות מזויפות, אזי הקלפי באותו מקום פסולה ואין להסתמך עליה. במצב זה על ועדת הבחירות לבדוק מה היא מידת ההשפעה של הקלפי הזו ביחס למספר הקולות הכשרים באותו מקום. בנוסף, לוועדת הבחירות יש על פי חוק יכולת לבטל את הבחירות במקרה של זיופים, גם אם היקף הזיופים לא היה משפיע על התוצאה הכללית, ואז להחלטתה לבטל את הבחירות ישנו תוקף הלכתי”.

nrg מעריב

מכון משפט לעם מבית פורום חותם: “על פי ההלכה מותר לכלוא מסתננים”

עוד מדגישים במכון משפט לעם מבית פורום חותם המאגד את מכוני התורה הדתיים המובילים כי:” מותר להשכיר בתים לזרים ורק בתנאי ששלוש משפחות זרות לא יגורו יחדיו, שכן הדבר נחשב כ”שכונה” ועל כך חל איסור מהתורה”

לאחר שאתמול ברחו 56 מסתננים ממתקן השהייה, מדגיש מכון משפט לעם מבית פורום חותם המאגד את מכוני התורה הדתיים המובילים בציבוריות הישראלית כי: “על פי ההלכה מדינת ישראל מחויבת לביטחון תושביה ולשמירת הצביון המיוחד לה. מכוח זה ניתן להשתמש במתקני כליאה כהתגוננות מפני מיסתננים”. ראש מכון משפט לעם הרב אריאל בראלי מדגיש כי סוגיית המסתננים במדינת ישראל מעמידה אותנו במבוכה. בראלי: “כל אדם הוא יציר כפיו של הקב”ה וכפי שחז”ל לימדו אותנו שחביב אדם שנברא בצלם. ומצווים אנו מפני דרכי שלום להעניק עזרה לכל נצרך. וכפי שניסח זאת הרמב”ם בהלכותיו צוו חכמים לבקר את חוליהם של הגויים ולקבור מתיהם עם מתי ישראל ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל מפני דרכי שלום, שהרי נאמר: “טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו” [תהילים קמה, ט], ונאמר: ‘דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום’. “לאור זאת בהקשר של המסתננים”, מדגיש בראלי, “מצופה מהמדינה לעזור להם בהתאם ליכולות ולפתוח בתי תמחוי וסיוע רפואי לכל אותם מאות אלפים שחדרו ללא אישור. מנגד, חובתו של כל שלטון לדאוג לביטחון האישי של אזרחיו. מספר המסתננים אשר גרים בתחומי המדינה מוערך במאות אלפי אנשים. הם אינם אלא חלק אינטגראלי מתושבי המדינה, ואין להם נקודת חיבור או קבוצת שייכות לאזרחי המדינה. בנוסף, הם חיים ללא תמיכה ומסגרת משפחתית. על פי רוב ציבור גדול החי במצב זה מייצר פשע והזנחה, ובדיוק בנקודה זו נמדד כוחו של שלטון, שכן תפקידו לדאוג ליציבות ולסדר ציבורי וכפי שנאמר “מלך במשפט יעמיד ארץ, וללא מורא של מלכות איש את רעהו חיים בלעו
הגמרא במסכת עבודה זרה (כא) פוסקת הלכה כדעת רבי יוסי המתיר להשכיר בתים בארץ ישראל לזרים בתנאי “שלא יעשו שכונה”. הגמרא מבארת שכל שלושה בתים יחד נחשבים כבר לשכונה. המסר ההלכתי הוא להבדיל בין אנשים פרטיים שזכאים לחיות את חייהם במדינה יהודית לבין ציבור היוצר איום על המרחב הציבורי, ושלוש משפחות זרות הגרות יחד הם כבר שכונה. הם כבר מהווים יחידה בפני עצמה שיכולה להשפיע על האווירה הציבורית. בדומה לכך כתב האברבנאל על הפסוק לא תסגיר עבד אל אדוניו …עמך יישב בקרבך” (דברים כג ) שהתורה הדגישה בקרבך על מנת לוודא שהעבד לא יאסוף עבדים נוספים ויקימו עיר לעצמם.
בנוסף מדגישים במכון משפט לעם כי: “ישיבתו של גוי בארץ תלויה ברשות שאנו נותנים לו. הארץ אינה שלו, וצריך לקבלו. וכך אנו מוצאים שפסק הרמב”ם (ע”ז י ו): “בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו, אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג”. גם לחולקים על הרמב”ם ומגדירים אחרת את זהותו של גר תושב מודים בצורך של המדינה להגן על צביונה. דוגמא לכך ניתן לראות בדברי הרב הרצוג אשר כתב שאיסור “לא תחנם” אינו חל כאשר המדינה מחליטה שיש צורך לאפשר מכירה לגוי. אך הוא עצמו סייג התר זה למצבי חירום לאומי “מובן מאליו שזה לא נאמר אלא על מכירה באקראי, אבל אם תהא נשקפת מצד זה סכנה של נישול ישראל מקרקע ארץ ישראל, חייבת המדינה לעשות הגבלות מיוחדות.”
עוד מדגישים במשפט לעם כי: “אמנם לא נמצא בהלכה היתר למאסר כאמצעי ענישה, אך מצאנו שימוש במתקני כליאה כאמצעי לגרום לאדם לקיים את חובותיו. החובה הבסיסית על כל שוהה בלתי חוקי לצאת מהארץ, הינו מונח בעצם הגדרתו כמסתנן. אם אין באפשרות המסתנן לעשות זאת, בכוחו של השלטון להצר את צעדיו ולהכניסו למעצר על מנת שלא יסתובב בחופשיות”.