עובדות מוסכמות

בעל הרכב הכניס את רכבו לתיקון במוסך. לאחר כמה ימים התקשרו אליו והודיעו לו כי הרכב מתוקן. לאחר ששילם הוא החל לנסוע ואז נדלקה נורת אזהרה בלוח השעונים. בעל הרכב החליט להמשיך בנהיגה מתוך מחשבה שאין בעיה ברכב והנורה סתם דלוקה. לאחר נסיעה נוספת הרכב נעצר, התברר שנגרם נזק לראש המנוע כתוצאה מקלקול במשאבת המים.השאלה מי ישלם את תיקון?

בירור הדין

א. אחריות המוסך

יש לדון מה היא אחריותו של בעל המוסך לנזק? האם הוא נחשב למזיק בגרמא ואז הוא פטור או יש פה אחריות ישירה המוגדרת “גרמי” וחייב?

למדנו בגמרא בבא קמא דף צט: “המראה דינר לשולחני ונמצא רע, חייב”. במקרה זה אין מעשה בידיים אלא רק ייעוץ המתברר כעצה רעה ובכל זאת השולחני חייב.

זו דוגמא לנזק שנגרם על ידי דיבור ובכל זאת האדם חייב מדין גרמי.

ב. חיוב על דיבור שגרם לנזק

בדברי השולחן ערוך מובא תנאי לחיוב השולחני: “המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם, והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים”. (חושן משפט סימן שו סעיף ו).כלומר, רק אם הניזק סמך על המייעץ לגמרי אזי ישנו חיוב. בעל הרכב סמך בצדק על דברי הפועל אשר אמר לו שרכבו תקין, ולכאורה יש לחייב מדין גרמי[1].

ג. נורה שדלקה

יש לדון מה היא אחריותו של הקונה לנזק. מצד אחד התברר שהייתה בעיה במשאבת מים מיד ביציאתו מהמוסך. מראש, הוא קיבל רכב שאינו תקין. אך מנגד היה לו חיווי של מנורת זהירות, והוא החליט במודע להתעלם מכך. נראה שנקודה זו מכריעה את הכף לחובתו. היה על בעל הרכב להפעיל שיקול דעת אחראי ומיד לעצור את הרכב. נראה שיש כאן פשיעה מצידו ואם היה עוצר מיד לא היה נגרם נזק. במקרה זה בעל המוסך אינו דומה לשולחני כי ישנה נורית אזהרה המהווה הגנה מפני קלקול המנוע. דוגמא לדבר יש להביא ממה שנפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן רלב סעיף כב “הלוקח מקח ונמצא בו מום, ואחר כך אבד או נגנב, הרי הוא ברשות הלוקח, עד שיחזיר המקח למוכר. ואם התליע או נפסד מחמת המום, הרי זה ברשות מוכר,ואם היה לו להודיע למוכר ולא הודיעו, ה”ז ברשות לוקח“.
כוונת הדברים שאף שהקונה רכש חפץ שיש בו מום וביכולתו להחזיר את החפץ בחזרה למוכר. אם החפץ התקלקל עד שהחזיר אותו למוכר על הקונה לספוג את הנזק. הסיבה שעל הקונה היה מוטל להודיע מיד למוכר ואז הוא היה דואג לכך שלא יגרם נזק. אם כן ניתן ללמוד מכאן שכל פעם שהקונה יכול לעצור את הנזק הוא אשם.
ואף שבעל המוסך לא תיקן היטב את הרכב מי שגרם בפועל לנזק הוא בעל הרכב. הטענה שאין להתייחס לנורת האזהרה כי רכב שיצא ממוסך הוא בודאי תקין וכנראה שהנורה נדלקה ללא סיבה. טענה זו אינה מתקבלת. רכב הוא דבר יקר לכן מקובל בציבור להתייחס לנורה ברצינות.

סיכום

א. בעל המוסך פטור מתשלום על הנזק שנגרם לראש המנוע.

ב. בעל המוסך חייב לתקן שוב את משאבת המים שלא תוקנה כראוי.

ג. ראוי שבעל המוסך יתקן את ראש המנוע בעלות נמוכה כי בצורה עקיפה הוא שותף לגרימת הנזק.

[1] יש להעיר שהמקרה שלנו אינו ממש המקרה בשולחני ששם נעשה ההזק מיד בדיבורו של השולחני. כאן ההזק למנוע נגרם רק לאחר זמן.
בדיני מקח טעות מצאנו שזו אחריות המוכר-סימן רל’ב סעיף כב ‘אם התליע ונפסד מחמת המום הרי זה ברשות המוכר’. אומנם מקח טעות מבטל את הקנין למפרע לכן מה שנגרם לחפץ הוא עדיין ברשות המוכר.

לבעלי הדין, ראובן ושמעון [שמות בדויים] היו בעבר קשרי מסחר הדדיים. ראובן הינו סוכן ביטוח ושמעון סוכן של כלים חד פעמיים. בעבר הייתה לשמעון בעיה של כסף נזיל , הוא ביקש מראובן שיתן לו צ’ק דחוי על סך 30000 ש’ח, הוא התחייב לראובן שהוא לא יפדה אותו אלא רק ישתמש בו כעירבון בבנק. שמעון נקלע למצוקה כלכלית ולכן הבנק דרש מראובן לפרוע את הצ’ק. ראובן נאלץ לפתוח בהליכים משפטיים מול , לבסוף הבנק הגיע איתו להסכם. נגרם לו הרבה עוגמת נפש וכן בזבוז זמן.

ראובן תובע את 30000 השקלים שהם סכום הצ’ק ובנוסף 7800 ש”ח שכר עורך הדין וכן פיצוי על סך 10000ש”ח אובדן שכר של ארבעה ימי עבודה ועוגמת הנפש .

שמעון מוכן לשלם את החוב של 30000 ש”ח וכן את שכר עורך הדין. לגבי אובדן ימי עבודה ועוגמת הנפש הוא לא מוכן לשלם. הוא עצמו עזר לראובן הרבה פעמים והשקיע ממרצו וזמנו עבורו. הבעיה שהתעוררה הייתה לא צפויה ובוודאי ללא שום כוונת זדון. שמעון עצמו היה נוכח במשפט לכן לא היה צורך בראובן המיוצג על ידי עורך דין.

במקביל הוא תובע מראובן 6500 ₪ תשלום עבור פלאפונים שניתנו לראובן.

בירור הדין

נחלק את בירור הדין לשניים, חלק אחד יתייחס לתביעת ראובן והחלק השני לתביעתו הנגדית של שמעון.

א)אין ספק ששמעון גרם לראובן נזק ועוגמת נפש , ואף שהדבר נעשה ללא כונה, בפועל נגרם צער לראובן ושמעון צריך לרצות אותו. אולם לגבי התביעה הממונית התביעה לא מתקבלת. תביעת ימי העבודה צריכה להתבסס על הפסד ממשי שנגרם. דהיינו ראובן חייב להוכיח שהיו לו פניות באותו יום ונגרם לו הפסד כספי.אף אם ראובן יוכיח את הנדרש מכל מקום האחריות של שמעון לכך היא עקיפה. הדבר מוגדר גרם- נזק והדין הוא לפטור כמבואר בסימן שפ”ו[1] . בית הדין מתרשם ששמעון לא ידע שהעסק שלו עומד בפני התמוטטות ולכן בזמן שניתן הצ’ק לא הייתה רשלנות. לכן גם אם היינו מגדירים את הנזק , גרמי, ואז הדין הוא לחיוב, התנאי הוא כוונה להזק או רשלנות וכאן זה לא קיים. אף לגבי פיצוי על עוגמת נפש אין מחייבים [יעויין תחומין ט”ז,הרב ליפשיץ]

ב)בעניין התביעה הנגדית של שמעון.

תיאור העובדות– שמעון רכש ארבעה מכשירי פלאפון עבור ראובן ובנוכחותו. לשמעון הייתה הטבה בחברת פלאפון והוא רצה להשתמש בה לטובת ראובן.המחיר לכל מכשיר היה 900 שקלים או שימוש למשך 36 חודשים הפוטר מתשלום עבור המכשירים . כעבור שלושה חודשים ראובן התחרט ומפסיק את השימוש במכשירים. רק לאחר שמונה חודשים הוא מחזיר את המכשירים לשמעון, כעבור עשרה חודשים פונה שמעון לחברת הפלאפון ומגיע עמה להסדר פריסת חוב על סך 6500 ₪. החוב כולל חיוב על שיחות של ראובן שטרם שולמו וכן את מחיר המכשירים.[לא ניתן לקבל פרוט]

שמעון דורש את כיסוי כל החוב על ידי ראובן, לטענתו הוא היה רק מתווך בינו לבין החברה ולכן אין לו אחריות על החוב.

ראובן טוען שאחריותו מצטמצמת רק לעלות השיחות שחוייגו, להערכתו מדובר על סך של 2000 ₪. אין לו שום קשר לחברת הפלאפון בוודאי לאור העובדה שהוא לא מצוי ברזי ההסכם. “לא ידעתי מההתניה הדורשת שימוש של 36 חודשים, לאחר תקופה קצרה של שימוש התחרטתי על העיסקה והפסקתי את השימוש במכשירים”.

ראשית יש לדון מה הוא מעמדו של כל אחד מבעלי הדין בעסקת הפלאפונים?

שמעון חתם על הסכם עם החברה ,דבר זה מחייב אותו אף אם עשה בכך טובה לראובן. לראובן אין חיוב כלפי החברה אבל כלפי שמעון הוא מחויב .קבלת מכשירי הפלאפון היא פעולת קנין. הקנין חייב את ראובן בשווי המכשירים לפי התנאים של חברת הפלאפון. אם כן השעבוד הממוני של ראובן כולל את מחיר המכשירים ואת כל ההתחייבויות שהוטלו על שמעון. אף אם נניח שראובן לא ידע מהדרישה להחזיק חשבון פעיל למשך 36 חודש, אין זה פוטר אותו!

הוא נכח בזמן חתימת העסקה ויכול היה להתבונן בכל המסמכים. ברור לשני בעלי הדין כי העסקה נעשתה עבור ראובן.לכן העסקה שלו מול שמעון היא העתק מדויק של העסקה בין שמעון לחברת הפלאפון. עקרונית אין יכולת לראובן לחזור בו באמצע הזמן אולם כאן שמעון עצמו הסכים לכך.[עקב החוב הכספי הגדול שלו כלפי ראובן כמבואר בס’ק א].

כיצד יתחלק החוב לחברת הפלאפון?

שמעון התאחר לפנות לחברה ,לכן הוא חייב לשאת בכל המשמעות הכספית של האיחור.למעשה לא ניתן לחשב בצורה מדוייקת את המשמעות של האיחור היות והדבר משליך גם על הסכום שדורשת החברה עבור המכשירים.

ראובן חייב בעלות המכשירים וכמובן לשלם על השיחות שחוייגו. חלק מהחוב הוא ריבית על הפיגור התשלום השיחות והמכשירים. לכאורה הדבר מוטל על ראובן, אולם יש צד לומר שברגע שהוחזרו המכשירים לשמעון הוא לקח אחריות על החשבון ובכך פטר את ראובן מכל אחריות. הנפק”מ היא מי נושא באחריות על הריבית שחוייבה מהזמן שהחזיר ראובן את המכשירים. [ניתן לומר שאף דמי השיחות שלא שולמו אינם באחריות ראובן ,היות ושמעון חייב לו 30000 ₪, כל סכום שראובן חייב לשמעון מתקזז.]

סוף דבר לא ניתן להגיע להגדרות מדויקות בחלוקת החוב לחברת הפלאפון הן מטעם של קושי טכני של חוסר נתונים והן בגלל הקושי להכריע מה היו יחסי העבודה בין בעלי הדין.

מסקנה– היות ואין אפשרות להגיע להגדרות מדויקות אנו משתמשים בכוח ההלכתי הניתן לבית הדין להכריע על פי שיקול הדעת,כדי שהדין לא יישאר חלוק [סימן י”ב סעיף ה]. לדעתנו ראובן נושא באחריות העיקרית לחוב של 6500 ₪ לכן אנו מחייבים אותו בשני שליש מהסכום [4333 ₪] ואת שמעון בשליש מהסכום [2177 ₪ ].

פסק דין

חובות ממון המוטלות על שמעון-30000 ערך הצ’ק

7800 שכר טרחת עורך דין

2177 חוב לפלאפון

חובות ממון המוטלים על ראובן 4333 חוב בגין הפלאפון.

“והאמת והשלום אהבו”

[1] ניתן לטעון שברגע לקיחת הצ’ק מראובן ישנה אומדנה דמוכח ששמעון מתחייב לכסות את כל הנזקים שיגרמו לצורך החזר הסכום, ואז גם הזק המוגדר כגרמא, ישולם. נראה שאין זו אומדנה כל כך ברורה, כאשר המצב הוא ששניהם האמינו שהצ’ק לא יגיע לכלל גביה ממילא לא חשבו על האפשרות של גבית הצ’ק , “אונסא דלא אסיק אדעתיה” כתובות ב: