מבוא
המושג ‘עד מדינה’ נשמע רבות בכלי התקשורת השונים. מהו ‘עד מדינה’?
לא אחת מתבצעים מעשי רצח או מעשי שחיתות קשים והמשטרה מתקשה לאתר עדים או למצוא ראיות אשר ישמשו כעדות נגד הנאשם. לכן, במידה ויש שותפים לפשע, המשטרה משדלת את אחד מאנשי הפשע להעיד “בתום לב” על הנאשם המבוקש. על-ידי עדותו של אחד מהפושעים על מהלכי האירוע הפלילי, יוכלו אנשי הפרקליטות להרשיע את העבריין העיקרי. העד המעיד שהוא עצמו שותף לפשע, הוא נקרא ‘עד מדינה’ וכל הסכמתו לבוא ולהעיד נגד חביריו השותפים לפשע היא מפאת הצעתה הנדיבה של המדינה המיוצגת על ידי הפרקליטות. הפרקליטות מפתה אותו לבוא ולהעיד בתנאי שהוא יקבל חסינות משפטית ויזוכה, או לחילופין יוגש נגדו כתב אישום בתנאים נוחים.
באופן פשוט כל עבריין צריך לבוא על עונשו, ועל כן אין להסכים להפיכתו של עבריין לעד מדינה; (באמת הדרך האידיאלית להלחם בעבריינות, לאתר פושעים ולהביא לידי שפיטתם היא על פי דיני ראיות מקובלים על פי עדים כשרים). אבל, הרבה עבריינים עושים את מעשיהם “בחושך”, ומנסים לטשטש את זהותם, ולא קל להביאם לדין ולהוכיח את אשמתם לפי הדרך הכשרה והמקובלת. אם ידע כל פושע שחבירו לפשע יכול להיפך להיות ‘עד-מדינה’ כנגדו, ימנעו עבריינים לבצע פשעים. הם ידעו שהם יועמדו לדין ויבואו על עונשם גם במקרים בהם לא נמצאו עדים כשרים שיעידו נגדם.
האם התורה מסכימה לשיטה זו שנקראת ‘עד מדינה’? האם אפשר לקבל את עדותו של עבריין השותף לעבירה שהוא מעיד עליה? האם ניתן לתת לו תמורה בעבור עדותו נגד העבריין העיקרי? האם התביעה רשאית שלא להעמיד את עד המדינה לדין תמורת הסכמתו להעיד ?
מה דעת התורה בשאלות הללו?
עדות עבריין
רמב”ם הלכות עדות פרק י, א -ד
א. הרשעים פסולין לעדות מן התורה שנאמר “אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס”. מפי השמועה למדו “אל תשת רשע עד”, ואפילו עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע, ואין הדיינים מכירין רשעו אסור לו להעיד עמו אף-על-פי שהוא עדות אמת, מפני שמצטרף עמו ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עַד שנתקבלה עדותו. ואין צריך לומר עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני עמו עד שקר שאסור לו להעיד שנאמר “אל תשת ידך עם רשע”.
ב. אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר “והיה אם בן הכות הרשע”, ואין צריך לומר מחוייב מיתת בית דין שהוא פסול שנאמר “אשר הוא רשע למות”.
ג. עבר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה הרי זה פסול מן התורה; ואם היה החיוב שבה מדבריהם הרי זה פסול מדבריהם…
ד. ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אף-על-פי שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר “כי יקום עד חמס באיש”, כגון הגנבים והחמסנים אף-על-פי שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל.
עדות נגד שותף לעבירה
חבל נחלתו (הרב יעקב אפשטיין), חלק ב סימן סב
שאלה :
חבורת גזלנים פרצה לחנות תכשיטים, ושללה שלל רב. המשטרה הצליחה לגלות את הגזלנים, אולם יש בידיה עדות של עד אחד מהעובדים במקום, והמשטרה הצליחה על ידי הבטחות שונות לשכנע את אחד מהחבורה להעיד עליה ולהפלילה, ובלשון המקובלת-‘עד מדינה’. האם לפי דיני ישראל יש תוקף לעדות זו?
תשובה:
נראה שאין לקבל עד מדינה, הרי יש לו טובות הנאה ישירות כתוצאה מעדותו, שהרי הוא לא יענש (לפחות בדיני המדינה שלעד מדינה מנקים ממאסר וכדומה), ומצד דיני תורה, כפי שפסק הרמב”ם, הוא מתחייב בממון על פי עדותו, ואינו מרויח מכך; אולם על פי הסכם עימו הוא לא יענש ועל כן הוא נוגע בעדות, ובנוגע בעדות חוששים לשקר כמבואר בחשן משפט (סימן לז) ולכן נראה שהוא עד פסול ואין לדון על פיו.
קבלת עד מדינה
תחומין כרך ג עמוד 243 (הרב מרדכי אליהו)
…כל הגישה המשפטית העונשית , בעיקר בדיני הראיות כיום, אינה תואמת את זו של התורה. השופט מקבל בערכאה חילונית עדים פסולים בעיני ההלכה, כולל הודאות בעל דין, מתרשם שוקל ומעדיף פלוני על פני רעהו. בהלכה יש קריטריונים יותר קבועים, שני עדים כשרים ואין עניין להתרשמות…יש רשימה של עדים פסולים וכשרים שמעידים, ולא תלוי ברושם שהם עושים. מכאן נובע שכל השאלה של עד מדינה מקבלת מימד אחר. כל המערכת החילונית שונה כאמור, שם אפשר לקבל עד כזה שנוגע בדבר, ולשקול אם ועד כמה להתרשם ממנו ולהאמין לו. בדיני תורה כל נוגע פסול, ואם עשה עבירה ויש הוכחות לכך הוא פסול גם אם הוא נקרא “עד מדינה” השם הזה אינו מכשירו. עד מדינה הוא פסול.,ואם אין עדים לכך (שהוא פסול), רק על פי הודאתו, אין אדם משים עצמו רשע הוא כשר מבחינה זאת ופסול מדין טובות הנאה שמקבל לדבריו. וגם מדין ‘אין אדם משים עצמו רשע’ אין עושין אותו עד לכתחילה (רמ”א חו”מ סי לד, כה)
תחומין שם (הרב אברהם שפירא)
שאלה אקטואלית – היחס ל’עד מדינה’, המקובל כהסדר תקף במדינה. ההלכה מתייחסת לכך בשלילה. העד נוגע בדבר, ואיך נאמין לו? אמנם יש לעיין אם יש לפסול טוטלית את השימוש בעד מדינה. יתכן ויש להבחין בין פשעים שונים: כאשר מדובר במועדים לפשעים חמורים כגון, החשודים ברצח, יש סכנה לציבור, והרי זה גובל בפיקוח נפש ממש, ויש מקום להקל. אך כללית יש להתרחק מדרך זו. עד פסול, כאשה או קרוב, יתכן להאמינו בפלילים, לפי תקנות, אם אינם חשודים לשקר, מה שאין כן עד מדינה שכאמור הוא נוגע בעדותו. אמנם יש להיעזר בעד כזה לשם גילוי מסמכים והוכחות הידועות רק לו וכו’, אך לא לקבל דבריו כפשוטם.
הקפדת יתר עלולה להרבות בעבריינים
תלמוד בבלי מסכת מכות דף ז, א
סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (=שבע שנים) נקראת חובלנית. ר’ אלעזר בין עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. ר’ טרפון ור’ עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבים שופכי דמים בישראל (רש”י – כלומר מתוך כך אין העבריינים יראים מבית הדין).
סמכות ההנהגה הציבורית
דרשות הר”ן הדרוש האחד עשר
אבל בעיני פשט הכתוב כך הוא, ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו, ויהיה העולם נשחת. וכל אומה צריכה לזה ישוב מדיני, עד שאמר החכם שכת הלסטים הסכימו ביניהם היושר. וישראל צריכין זה כיתר האומות. ומלבד זה צריכין אליהם עוד לסיבה אחרת, והוא להעמיד חוקי התורה על תלם, ולהעניש חייבי מלקיות וחייבי מיתות בית דין העוברים על חוקי התורה, עם היות שאין באותה עבירה הפסד ישוב מדיני כלל. ואין ספק כי בכל אחד מהצדדים יזדמנו שני ענינים, האחד יחייב להעניש איזה איש כפי משפט אמיתי, והשני שאין ראוי להענישו כפי משפט צודק אמיתי, אבל יחוייב להענישו כפי תיקון סדר מדיני וכפי צורך השעה. והשם יתברך ייחד כל אחד מהענינים האלו לכת מיוחדת, וצוה שיתמנו השופטים לשפוט המשפט הצודק האמיתי, והוא אמרו “ושפטו את העם משפט צדק”, כלומר בא לבאר השופטים האלה לאיזה דבר יתמנו, ובמה כוחם גדול. ואמר שתכלית מינויים הוא כדי לשפוט את העם במשפט צדק אמיתי בעצמו, ואין יכלתם עובר ביותר מזה. ומפני שהסידור המדיני לא ישלם בזה לבדו, השלים האל תיקונו במצות המלך.
משפט כהן (הרב אברהם יצחק הכהן קוק) סימן קמד
נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים לידי האומה בכללה וכו’. למה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צרכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמע העולם.
סיכום
על פי ההלכה עדותו של עבריין היא פסולה. מקורה של פסלות זו היא בפסוק “אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס”. למרות שהעבריין לא נפסל לעדות על פי דיני תורה, כיון שלא העידו נגדו שני עדים כשרים, מכל מקום פסק השולחן ערוך בחושן משפט (סימן לז) לפוסלו מדין ‘נוגע בעדות’. כלומר, העברין המעיד רוצה לזכות בחסינות שהובטחה לו על ידי המדינה (כמו שמובא מהשו”ת ‘חבל נחלתו’). דא-עקא, דיני ראיות קפדניים הבאים להגן על הנאשם, עלולים לידי ריבוי עבריינים, לכן, במשפט התורה יש סמכות רחבה הרבה יותר מאשר הסמכות הרגילה הנתונה בידי בית הדין, ולצד הסמכות שניתנה לבית הדין הוענקה גם למלך הסמכות לענוש לפי צורך השעה גם ללא ראיות כשרות. לדעת רבינו ניסים (דרשות הר”ן), אין די במשפט התורה בכדי לתת מענה לכל צרכי המשפט של החברה, לדוגמא דין עונש מוות לרוצחים – על פי דין תורה רוצח נהרג רק בתנאים מאד מסוימים: כאשר יש שני עדים כשרים שהתרו בו, ושקיבל את ההתראה, דבר שיכול לגרום לשפיכות דמים מרובה ולהרס החברה האנושית. כיצד, אם כן, נבער את הרע מקרב החברה כאשר משפט התורה נראה על פי רוב לא ישים? (ובאמת סנהדרין לא הייתה הורגת אלא אחת לשבע או שבעים שנה). הר”ן מגיע למסקנה שלמען שלמות החברה ותיקונה יש צורך במערכת שיפוט נוםפת פרגמטית יותר והיא ‘משפט המלך’. למלך סמכות נרחבת המשלימה את המערכת המשפטית הרגילה. בזמן שאין מלך, כותב הראי”ה קוק, משפטי המלוכה נתונים לציבור, למערכת המשפטית הנוהגת במדינה. לפי זה יש מקום לתת תוקף לתחום הענישה הפלילי הכולל הרשעות על פי ראיות נסיבתיות, אומדנות (מצלמות,מסמכים וכו’) וכן עד מדינה – אף-על-פי שעל פי דין תורה הוא פסול לעדות, מכל מקום אם אין למשטרה דרך להגיע אל החשודים המרכזיים ולהפליל אותם אלא על ידי עד מדינה יש מקום גם על פי התורה לקבלם בבחינת “הרע במיעוטו”… לדעת הרב אברהם שפירא יש מקום לקבל ‘עד מדינה’ בערבון מוגבל: רק במקרי רצח, או אלימות ושחיתות ברמת פשיעה גבוהה. יש להעיר שגם שיקולי הפסיקה במערכת המשפטית הבאה מכח המלך צריכה להיות ניזונת על פי תלמידי חכמים שפוסקים מתוך התורה, והיא תסייע להם לשפוט אמת וצדק.