תיאור המקרה

בחור נתבקש לעבור לחדר אחר בפנימייה. בחדר החדש אין מספיק מקום להניח את כל חפציו, לכן קיבל הבחור אישור להשאיר את חפציו בחדר הקודם.

הוא ביקש ולא נענה לקבל מפתח לחדר. ביום שישי לפני הנסיעה הביתה נגש שוב לאחראי וביקש לנעול את החדר. האחראי לא רצה להתחייב ואמר “אשתדל”. בסופו של דבר נגנבו חפצים בשווי של 400 ₪ (השווי לפי ערך של חפצים חדשים).

בירור הדין

יש להפריד בין התביעה של התלמיד לתת לו מקום שמור לחפציו, לבין הדיון על תשלום הנזק. הבקשה הלגיטימית של הבחור לקבל  מקום לחפצים אינה חלק מהדיון הממוני.

חיוב ממון יכול לבוא בחשבון רק מצד חיובי שמירה! האם הייתה פה קבלת שמירה?

האחראי לא קיבל על עצמו שמירה, שהרי תגובתו הייתה “אשתדל”. יותר מכך הבחור עצמו היה מודע לסיכון בהשארת חפצים ולכן הוא לקח איתו חפצים יקרים. אם הוא רצה הוא יכול היה לדאוג ולהעביר את החפצים לחדר שמור אחר.

מסקנה

מעיקר הדין ישיבת שדרות פטורה.

מנהל ישיבת שדרות החליט לפנים משורת הדין לפצות את הבחור. הפיצוי יהיה בהתאם לדין, דהיינו, על הצד שישנו חיוב לפצות על הגנבה מדין שומר שכר (כאילו הייתה קבלת שמירה ואז נידון כשומר שכר שהרי הבחור משלם לישיבה על הצרכים הבסיסיים).[1] מה הוא סכום החיוב?

בבואנו להעריך חפצים משומשים אנו נתקלים בבעיה. בדרך כלל השומה היא לפי שווי החפץ אילו היה נמכר בשוק. אולם, שיטה זו אינה שייכת כאן כיון שאין דורש לקניית סנדלים וחולצות משומשות. בעקבות זאת, כתב על כך בספר פתחי חושן (הלכות פקדון פרק ח ס”ק מט) שנראה לכאורה לפטור.[2]

ואכן, בספר נתיבות המשפט (סימן קמח ס”א) כתב וז”ל:

“דנראה דדבר שאינו שוה בעצמו למכרו וליקח דמים בעדו רק ששוה לאיש ההוא אין המזיק חייב לשלם”.

מההוכחות שמביא שם נראה להדיא שאף חפץ שמצד עצמו יש לו ערך אלא שבפועל אין לו שוק, פטור.[3]

אולם הש”ך (חו”מ סימן שפ”ו ס”ק א) הביא את דברי התוספות (ב”ק עא: ד”ה וסבר) ששור הנסקל אינו חייב עליו היות ורק לשומר יש לו ערך בו, והסיק שאין תירוץ זה של התוספות עיקר, משמע שלא כנתיבות המשפט.

כך פסק הגרז”ן בתחומין ח:

“מזיק דבר שאינו נמכר, כתמונה אישית, תעודה סמיכה וכיוצ”ב, לדעת קצוה”ח, ונתה”מ  משמע שפטור, אך יש לדחות ראיותיהם. וכן מוכח מהש”ך שחייב.  בשעור החיוב יש להעזר בקני המדה הבאים במדת האפשר: במחיר שיעלה להשיג אותו דבר שניזוק מחדש, מחיר הרכישה של אותו דבר שניזוק”.

וכן מסקנת הרב מרדכי פרבשטין במאמר על שומת חפצים משומשים (קובץ דברי משפט):

“יש מקום לומר שבבגד משומש , שומת הנזק היא האפשרות לשיקום הנזק, הדרך הנכונה לשומה זו היא ערכו של בגד חדש בניכוי פחת השימוש,כמה היה האדם מוכן לשלם על החפץ שלו”.

לכן השומה המוצעת היא על פי המחיר שהבחור היה מוכן לשלם עבור חפציו. למשל אם המחיר לסנדלים חדשות 200 ₪ הבחור יהיה מוכן לשלם 120 שקלים עבור סנדלים משומשות המתאימות לו.

החלטה

להערכתנו היות ומדובר על חולצות ופרטי לבוש, הבחור היה מוכן לשלם עבורם סכום גבוה יחסית ולכן החלטנו על סך 280 שקלים.

המקרה

בחור חמד לצון ובזמן פעילות בתנועת נער לקח עיגול בסלי, ענד אותו על האצבע של מדריכה ואמר לה “הרי את מקודשת לי”.המדריכה לא הגיבה ואף אכלה את עגול הביסלי. לטענתה היא לא שמעה מה אמר הבחור באותו רגע . לאחר כמה דקות אחד החניכים יעץ לה לגשת לרב ולהתייעץ עמו. היא לא הבינה מה  רוצים ממנה עד שאחד החניכים הסביר לה מה קרה ואז היא פרצה בבכי.

לאחר שיחה עימהם התברר שלא היו בינהם שום קשר או דיבור על נישואים. הבחור טוען בתוקף שהכל היה בצחוק גם היא חוזרת וטוענת שלא הבינה על מה מדובר ולא היה רגע אחד של הסכמה לקידושין.

מחמת חומר הנושא התייעצנו עם הגאון הרב אשר וייס שליט”א אשר מלוה את בית הדין מאז הקמתו.

בירור המציאות

ראשית יש לבדוק האם עיגול הביסלי שוה פרוטה. מבדיקה של עלות חבילה שלמה וחילוק מספר הפריטים שהיו בה הגענו לסכום של 10 אגורות [1]ליחידה. אם כן יש בפנינו שווה פרוטה.[דעת הסמ”ע חושן משפט סימן פח סק”ב הצריך סכום המבטא כוח קניה סביר ולא בודקים מה הוא השיעור הקבוע לשוה פרוטה .לדבריו אפשר שאין לפנינו שווה פרוטה שהרי לא ניתן לקנות דבר בסכום של 10 אגורות. ניתן לצרף אותו כצד להקל]

בירור הדין

 מצד המעשה הטכני יש לפנינו קידושין גמורים: נתינת דבר השוה פרוטה, אמירה מצד המקדש ,קבלת האישה את כסף הקידושין, ישנם עדים כשרים. מצד שני כל הנוכחים באירוע הבינו שמדובר על מעשה שטות ללא כוונה רצינית מצד המקדש ומצד המתקדשת אם כן יש בפנינו [2]אומדנא דמוכח כי אין כן כלל קידושין.

כבר האריכו הפוסקים בעניין אומדנא דמוכח לבטל קידושין וזה לשון הרמ”א  שולחן ערוך אבן העזר סימן מב “אמרה תחלה:  קדשיני, וזרק קדושין לתוך חיקה ואמר לה: הרי את מקודשת לי, וניערה בגדיה תוך כדי דיבור להשליך ממנה הקדושין, ואומרת שלא כיוונה מתחלה רק לשחוק בעלמא, אפילו הכי הוי מקודשת (תשובת מוהר”ם סוף ספר נשים).  ואין הולכים בענין קידושין אחר אומדנות והוכחות המוכיחות שלא כיוונה לשם קדושין.” מקור הפסק היא תשובת מהר”ם מרוטנבורג ושם מוזכרת הסברא “איתתא בכל דהוא ניחא לה”.נקודת המוצא היא ניחותא של האשה, אבל אם ברור לנו שאין הסכמה מצד האשה והיא עצמה טוענת שלא התכוונה לקידושין לא שייך להחמיר. ןכבר פירש כן החזון איש את דברי הרמ”א – אין כוונת מהר”ם להגיד שלא שייך להשתמש באומדנא דמוכח בקידושין. אלא יש להזהר מאומדנות שאינם מוכחות מספיק. זה לשונו ” כוונת מוהר”ם שלא נסמוך על הכרעת הדעת להתיר אשת איש לומר שיש כאן אומדנא דמוכח. מי יערב לבו לזה ומניין לנו שלא נתרצו, אבל אם באמת הוא אומדנא דמוכח ודאי אין כאן קידושין דאין חילוק קידושין משאר מילי”.וכן כתבו אחרונים נוספים המובאים באוצר הפוסקים סימן מ”ב סק”יא.

בנוסף יש להעיר שדברי הרמ”א מוסבים על מקרה שבו הייתה הסכמה ראשונית מצד האישה ” אמרה תחלה:  קדשיני” וממילא יש יותר מקום לומר ש”ניחא לה בכל דהוא”,וכן כתב הט”ז שם שדווקא שהסכימה מראש. במקרה שלנו לא היה דיבור כל שהוא עם האישה מראש ולכן יש להקל.

הרב וייס שליט”א הוסיף עוד שלושה ענפים להקל: 1)הסברא של “ניחא לה בכל דהוא” נאמרה רק כלפי האשה . האיש בורר לו את מי שהוא חפץ לכן הוא נאמן לפרש שלא התכוון לשם קידושין.

2)לאחר בירור נמצא רק בחור אחד ששמע באופן ברור את דברי המקדש, אם כן אין שני עדים על האמירה.

3)יש לצרף את דברי המורדכי שאם נוסח הקידושן לא כלל את המילים “בטבעת זו” אין קידושין, גם כאן לא אמר הבחור בבסלי זה.

לאור כל הנ”ל השבנו למדריכה שהיא מותרת ללא גט.

שאלה
אני בת 11 ושומרת מידי פעם על ילדי השכנים, לצערי אני לא מקבלת את שכרי מיד לפעמים הדבר מתמשך למעלה מחודש! האם יש בעיה הלכתית לשכנים שהזמינו אותי?

להמשיך לקרוא ←