סיון תשע’ד דין תורה ישיבת כפר מימון
תאור המקרה
לקראת יום ירושלים התארגנו התלמידים להדפסת חולצה עם כיתוב של הישבה. מ’ התנדב להוציא את הרעיון אל הפועל ולשם כך גבה כסף מהתלמידים ושלח גלופה לבית הדפוס ומעליה יופיע הכיתוב ישיבת כפר מימון. הוא שלח שני תלמידים אליסף וב’ לבית הדפוס בתל אביב להביא את החולצות. כאשר הגיעו למקום נתבקשו על ידי נציג הדפוס לאשר סופית את הגלופה. הם אישרו ולא שמו לב לטעות שנעשתה ובמקום כפר מימון נכתב כבר מימון. כאשר הם הגיעו לישיבה התגלתה הטעות ‘ישיבת כבר מימון’.
טענות בעלי הדין
תובע
יש מהתלמידים אשר אינם מוכנים ללבוש חולצה זו ורוצים את כל כספם חזרה.
יש המעוניינים בחלוצה אך רוצים החזר כספי חלקי .
נתבע
1. מ’ טוען שאינו צד בדיון מכיוון שהוא שלח גלופה תקינה לבית הדפוס והטעות נוצרה בגלל האישור שניתן על ידי א’ וב’.
2. א’ וב’ טוענים שהם רק עשו טובה להביא את החולצות ולא דובר איתם על אישור הגלופה. לדבריהם הם סמכו על הסקיצה הראשונית שנשלחה ולכן לא טרחו לעיין שוב בפרטים.
ברור הדין
א. מקח טעות
החולצות הודפסו עם טעות הנחשבת לפגם בעיני אנשים וכפי שכתב הרמב’ם בהלכות מכירה פרק טו הלכה ו “כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה, מחזירים בו; וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש: שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך”. ולאור זאת היה ניתן לטעון שיש דין מקח טעות והעסקה מתבטלת.
אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה שניתן אישור על ידי נציגי התלמידים לגלופה המוטעית והדפוס עשה את המוטל עליו וממילא אין כלפיו דין מקח טעות.
ב. אישור גלופה
אישור הגלופה הוא מעשה הנזק שגרר את ההדפסה המוטעית .
נראה שאישור הגלופה נעשה ברשלנות ויש לחייב על כך מדין גרמי [1].
כבר מצאנו בדברי הגמרא מקרה שבו אדם מתחייב על דיבור שגרם נזק.
מדובר על שולחני אשר באו להתייעץ עימו על טיבה של מטבע והוא קבע כי המטבע תקין. החלטתו גרמה לנזק משום שלבסוף המטבע נמצא פסול (בבא קמא צט:). השולחני חייב לשלם מדין גרמי אך בתנאי שידע שסומכים עליו לגמרי (סימן ש’ו סעיף ו). אף במקרה שלנו היה ברור שהדפוס סומך רק עליהם ולכן תנאי זה התקיים.
היה מקום לטעון כי אישור הגלופה לא נעשה ברשלנות מצד א’ וב’ שכן הם לא הבינו שהאישור שלהם לגלופה משמעותי. הם חשבו שהכול נסגר עם מ’ ולכן לא הקפידו על עיון מדוקדק בגלופה.
טענה זו אינה מתקבלת משום שהדפוס לא הסכים לאישור טלפוני של הגלופה ודרש שיגיעו פיזית . אף שדבר זה לא נאמר להם במפורש ניתן היה להבין זאת בצורה פשוטה. אם הדפוס מבקש מהם אישור סופי הרי יש בכך הטלת אחריות לגלופה. הדרישה לעיין היטב בגלופה טמונה בעצם הבקשה של אישור הגלופה.
הפרשנות שלהם הייתה שכבר ניתן אישור לגלופה ולכן אין צורך בבדיקה מעמיקה של הגלופה, אינה סבירה.
ג. שומר שמסר לשומר
התלמידים הפקידו את כספם בידיו של מ’ ויש לו מחויבות של שומר חינם כלפיהם. כל שומר אינו רשאי למסור את הפקדון לשומר אחר ואם עשה כך הוא מחויב לשלם (בבא מציעא לו, חושן משפט רצו ,כו).
אף על פי כן נראה כי למ’ ניתנה רשות להיעזר בתלמידים אחרים לביצוע המשימה. הדבר דומה לכלל המופיע בדברי הגמרא שם ‘כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד’. על כן מ’ פטור מהנזק שנגרם לחולצות שהרי בידו למסור לשומר אחר.
ד. שומת הנזק
ישנם שני סוגים של פגמים היוצרים מקח טעות (סימן רל’ג). ישנה דוגמא במשנה של מי שקנה יין ונמצא חומץ וישנה דוגמא של מי שקנה פרות טובים ונמצאו רעים. בדוגמא הראשונה המקח בטל מעיקרו אך בדוגמא השניה המקח קיים אלא שניתן לבטל אותו.
נראה שהטעות בהדפסה של ‘כבר’ במקום כפר אינה יין וחומץ משום שמכלול החולצה תקין וזו טעות אחת. אם כך הקניין חל ויש לשום את הנזק שנגרם לחולצה בעקבות אישור הגלופה. בהערכה גסה יש לומר שעלות חולצה עם טעות כזו היא בשליש פחות במחיר. דהיינו אם חולצה טובה עולה 25 שקלים, כאן ישלמו עליה פחות שליש- כשמונה שקלים דהיינו 17 ש’ח.
מסקנה– על מ’ ואסף להחזיר לכל תלמיד שליש מערך ההזמנה.
לפנים משורת הדין
בית הדין ממליץ לפטור את א’ ואושר מתשלום. מכיוון שהשליחות שלהם הייתה לצורכי רבים יש לעודד מגמה זו ולפטור אותם מתשלום הנזק בייחוד שהדבר נעשה ללא כוונת זדון. כעין זה אנו מוצאים ביחס לאפוטרופוס שפוטרים אותו מתשלום על מנת שימצאו מתנדבים לעזור ליתומים . אם התובעים יסכימו להמלצת בית הדין ישלמו התובעים סכום סימלי 50 ש’ח בלבד.
מסקנה
א. א’ ואושר חייבים להחזיר כשליש מעלות החולצות לכל תלמיד שהזמין חולצה בתוך שלושים יום.
ב. בית הדין ממליץ לבחור באפשרות של לפנים משורת הדין ולפטור אותם.
הם ישלמו רק 50 ש’ח לקופת ועד תלמידים.
‘והאמת והשלום אהבו’
[1] השליחות להזמנת החולצות התבטלה על פי המבואר בגמרא בקידושין מב ‘לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי’. אולם המקח קיים (בבא קמא קב) כי המעות קונות אף ללא דין שליחות והייתה גמירות דעת בין המוכר והקונה. נמצא שהחולצות שייכות לתלמידים אלא שהשליחים גרמו נזק. ע’ בהרחבה בנספח.