תאור המקרה

מ’ הוא אברך שלומד בישיבה ומוכר ספרים בישיבה כעשר שנים. יש לו חדר קבוע ששם נמצאים הספרים, וכל שרוצה ספר ניגש אליו ודרכו קונה. מ’ הוא סוכן של סוחר גדול אחר בשם צ’, ויש לו רוח מסויים באחוז קבוע מכלל המכירות. לפני כשנה החל י’ למכור בישיבה ג”כ ספרים, הוא מביא את הספרים במכוניתו בהפסקת הצהריים, ובני הישיבה קונים גם ממנו. מלבד ספרים הוא מביא גם טליתות ציציות ועוד תשמישי קדושה שמ’ אינו מוכר. מקום מגוריו של י’ הוא מחוץ לעיר, ומ’ גר בעיר עצמה.

טענת מ’ (התובע)

לאחר שי’ החל למכור ספרים ירדה כמות המכירות שלי. אמנם העיסוק שלי במכירה זו אני רואה בו כתחביב אלא ששכרו בצידו ויש לזה משמעות. מבחינת הבאת הספרים כעת אני יכול להביא בצורה מסודרת ולכל היותר יש להמתין מס’ ימים. כמו כן יש לי קפידא על כך שי’ החל למכור את הגמרות של המסכת הנלמדת בישיבה. סופו של דבר י’ שבא אחרי פוגע בהכנסותי ממכירת הספרים.

טענת י’ (הנתבע)

יש דברים שאני מביא ומ’ אינו מביא כתשמישי קדושה.

כמו כן ישנם ספרים שאני מביא ומ’ לא. (ועל כך השיב מ’ שכל ספר שמצוי בשוק אין לו בעיה להביא). כמו כן אני זמין יותר מבחינת מהירות ההבאה של הספרים. (על כך טען מ’ שכיום יש הסדר קבוע להבאת הספרים ולכן גם הוא זמין באותה מידה).

כמו כן מבחינת המחיר נדמה לי שאני זול יותר. (מ’ טוען כנגד שאין זה עקרון קבוע, לפעמים הוא זול מי’. כמו כן הנסיון הראה שאם מוזילים מחירים מאוד סופו של סוחר כזה שלא יעמוד במחיר הזול ויעלה את המחיר. ועוד שזה ענין זמני מצד הספקים, שבתחילה מוזילים לו ואח”כ לוקחים יותר מכך).

סופו של דבר י’ טוען שהוא רוצה להמשיך לספק את הספרים לישיבה.

שני הצדדים חתמו על פשרה הקרובה לדין.

פסק הדין

פסק השו”ע וביאור כללי בנדון דידן

במקרה שלפנינו מדובר בסוחר שאינו מבני העיר, ומצאנו בכגון דא מפורש בשו”ע (חו”מ קנו ז’): “הסוחרים שמביאים סחורתם למכור בתוך העיירות, בני העיר מעכבין עליהם מלמכור יד על יד כדרך חנונים. ואם מכרו ביום השוק בלבד, אין מונעים אותם, והוא שימכרו בשוק אבל לא יחזרו על הפתחים, אפילו ביום השוק …” והוסיף על כך הרמ”א: “י”א הא דבני העיר יכולין למחות בבני עיר אחרת, היינו דוקא בדליכא פסידא ללקוחות, שמוכרין כשאר בני העיר וגם סחורתם אינה טובה יותר משל בני העיר, אבל אם נותנין יותר בזול, או שהיא יותר טובה, שאז נהנין הלוקחין מהן, אין מוכרי הסחורות יכולים למחות (הרא”ש וטור בשם הר”י הלוי), ובלבד שיהיו הלוקחים ישראלים, אבל בשביל עובדי כוכבים הנהנים, לא (רבינו ירוחם נל”א ת”ו והמ”מ בפ”ו משכנים).”

א”כ מבואר מהנ”ל שיש אפשרות עכוב על בן עיר אחרת, אלא שצ”ב בנדון דידן: א. מצד מ’ אין זה ממש מקור פרנסה לפי דבריו, א”כ ייתכן שבכה”ג אין בזה פסקת לחיותאי.

ב. מבואר בדברי הרמ”א שאם יש תועלת לבני העיר בכך שהסוחר שמחוץ לעיר מוכר ה”ז רשאי וא”א לעכב עליו גם שלא ביום השוק. וא”כ בנדון דידן צ”ב האם  יש תועלת בכך שי’ ימכור בישיבה, שאם כך הוא נראה שלדעת הרמ”א לא ניתן לעכב.

ג. ועוד צ”ב מה דעת המחבר בענין זה.

פסקת לחיותאי בכגון דא שאין זה מקור הפרנסה העיקרי

נראה שבנדון דידן אע”פ שאין זה מקור פרנסי עקרי למ’ והתחיל בכך כתחביב, מ”מ פשוט שנצרך לכך לחיותו, וזאת הסיבה ג”כ שטוען כלפי י’ שמפחית את רוחיו, א”כ נראה פשוט ששייך בזה טענת פסקת לחיותאי. כמ”כ לא מצאנו בפוסקים חילוק בזה ע”פ מצבו הכלכלי של התובע. וכ”כ בשו”ת חת”ס (קיח).

הסוגיה בב”ב (כב.) בענין דקולאי

ומקור הדברים הוא מש”כ בב”ב (כב.) וז”ל הגמ’ שם: “הנהו דיקולאי (פרש”י: מוכרי סלים. ויש אומרים מוכרי יורות) דאייתו דיקלאי לבבל, אתו בני מתא קא מעכבי עלויהו, אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: מעלמא אתו ולעלמא ליזבנו. והני מילי ביומא דשוקא. אבל בלא יומא דשוקא – לא. וביומא דשוקא נמי לא אמרינן אלא לזבוני בשוקא, אבל לאהדורי – לא.”

מבואר שאותם סוחרים אינם רשאים למכור אלא ביום השוק בלבד, וגם ביום השוק אין להם לחזר על פתחי הבתים אלא למכור בשוק בלבד. ולשון רבינא: “מעלמא אתו וכו'” נראה שסיבת ההיתר ביום השוק זהו כיון שבאים באותו לקוחות לשוק ממקום אחר, א”כ אין זה מונע מסוחרי העיר את הלקוחות הקבועים שהם בני העיר. ונראה יותר מכך, שהסיבה שבאים ממקומות אחרים היא גודל השוק, ולכן ניתן לראות באותם סוחרים כסיבה להבאת הלקוחות שממקומות אחרים לכן אין למונעם למכור ביום השוק.

וצ”ב האם ימכרו דווקא לאנשים שממקומות אחרים או גם לבני העיר. ומצאנו שנחלקו הראשונים בכך:

א) לדעת י”א במאירי מוכרים רק לבני העיר האחרת. וכ”כ הב”י (קנו) לדעת התוס’ והרא”ש והגהמ”י, ועיין להלן.  ב) והמאירי עצמו כתב שיכולים למכור לכל מי שבא לשוק. ונראה שסברתו פשוטה שכיצד ידע הסוחר שמוכר בשוק מי מבני העיר ומן מחוץ לעיר, וכי יצטרך לשאול כל אחד. וכ”נ לדעת רש”י שכתב: “ולמכור לנקבצים לשוק”, משמע לכל מי שמגיע לשוק אפילו מבני העיר, ולא כפרישה (קנו ד”ה ובלבד) שכתב שלפרש”י דווקא לבאים מן החוץ. וכ”נ מלשון הנמוק”י (יא.): “והוי כאילו לא מכר לבני העיר הזאת כלל, דבני עלמא מצויין בשוק ביומא דשוקא.” וכ”כ הב”י (קנו), וכתב שכ”נ מדברי הרמב”ם (שכנים פ”ו י’). אמנם מלשון הר”י מגש (כא: ד”ה מרחיקין) נראה שניתן לעכב למכור לבני העיר אפילו ביום השוק. וצ”ב, כיצד ידע הסוחר שמוכר בשוק מי מבני העיר ומי מן החוץ, וכי יצטרך לשאול כל אחד. ונראה שגם הר”י מגש מסכים שבשוק א”צ לשאול ומוכר לכל הקונה, אלא כוונתו למה שאמרו בגמ’ שאפילו ביום השוק אין להם לחזר על פתחי הבתים, ולזה נתכוון הר”י מגש באומרו שאין למכור לבני העיר. ובתוד”ה מעלמא (כב.) כתבו שלגבי הלואה בריבית מותר להלוות רק לאלו שבאים מן החוץ ולא לבני העיר, וכ”כ הרא”ש (ב”ב פ”ב יב’), והגהמ”יי (שכנים פ”ו סק”י). א. וכתב הב”י (שם) בדעתם שנראה שסוברים שמוכרים דווקא לבני עיר אחרת. שדוחק לחלק בין הלואה למכר. ב. אמנם הפרישה (שם) כתב לחלק בזה, שדווקא בהלואה יש להקפיד על הלואה לבאין מן החוץ כיון שהלואה נמשכת כמה ימים וא”כ העסק הוא גם מעבר ליום השוק, ולא התירו לבני העיר אלא ביום השוק. וכמ”כ בהלואה מברר מי הלוה והיכן הוא גר וכד’, ולכן דוקא בהלואה לא ילוה לבני העיר.

סחורה זולה יותר

ואם אותם סוחרים מביאים סחורה באיכות כסוחרי העיר אלא שמוכרים אותה בזול יותר, נחלקו הראשונים: א) הר”י מגש כתב בכגון דא אין לעכב עליהם מלמכור, שהרי יש בזה טובת בני העיר, ואין לעשות תקנה למוכרים שיש בזה נזק לבני העיר הישראלים. ובשיעור ההוזלה שבו כבר לא ניתן לעכב לא נתבאר בר”י מגש, ונחלקו הראשונים: א. הנמוק”י (יא. ברי”ף) כתב שצריך שיהיה זול גדול יחסית, שאל”כ פשוט שניתן לעכב גם לדעת הר”י מגש. ב. והב”י כתב שלהבנת הרמב”ן בדעת הר”י מגש נראה שאפילו הוזלה מועטת לא ניתן לעכב. ועיין להלן שביארנו מחלוקתם. ודברי הר”י מגש הובאו ברא”ש (פ”ב יב’) ונראה שפוסק כמותו, וכ”כ הטור (קנו ז) ור’ ירוחם (נתיב לא ח”ו), וכ”כ המרדכי (ב”ב תקיג) בשם ר”י.

ב) והרמב”ן (ב”ב כב.) נחלק על הר”י מגש בזה, וסובר שהוזלת מחיר אינה מונעת מלעכב. וכ”נ דעת המרדכי עצמו (שם), וכ”כ בחדר”ן (ב”ב כב.) ד”ה זילו. וכתב הרמב”ן להכריח כדבריו מן הסברא, שהרי תמיד תוספת תחרות גורמת להוזלה במחיר, וא”כ לעולם לא יהיה ניתן לעכב. “דאי לא תימא הכי לעולם לא יעכב, שאי אפשר שלא יוזל השער כשיש שם הרבה בני אומנות זו, ותקנת לוקחים ודאי היא, אלא ש”מ כיון דהאי אית ליה פסידא לאו כל כמיניה דליתי בר מתא אחריתי, וליתקין להו ללוקחים ויפסיד למוכרים.” ובמש”כ הר”י מגש שיש בהוזלת המחיר מצד תקנת בני העיר כתב הרמב”ן שלהוזלת מחיר יש לבני העיר אפשרות לדאוג לכך בעצמם באופן אחר: “ואי בעו בני מאתיה דלוזיל גביהו יתנו על השערים, או יושיבו ביניהן אחד מעירן.” וצ”ב אם מה שנחלק הרמב”ן על הר”י מגש הוא רק מחמת שיש פתרון הוזלה באופן אחר, או שנחלק עקרונית שטובת בני העיר אינה מצדיקה הבאת אדם ממקום אחר. וממהלך הדברים ברמב”ן נראה שחולק עקרונית, אלא שהוסיף לענין הוזלה יש פתרון. שלדעת הרמב”ן יש כאן ענין עקרוני, שאין להזיק למוכר כדי להועיל לבני העיר: “כיון דהאי אית ליה פסידא לאו כל כמיניה דליתי בר מתא אחריתי, וליתקין להו ללוקחים ויפסיד למוכרים”. וכך נראה מוכח, שהרי לגבי מצב שיש שינוי באיכות הסחורה כתב הרמב”ן שאין אפשרות לעכב גם על בן עיר אחרת כיון שנחשב כסחורה אחרת, שאם נניח שכל מה שנחלק זהו כשאפשר להשיג את טובת בני העיר באופן אחר, הרי בשינוי באיכות הסחורה אין לבני העיר מה לעשות, ומדוע הוצרך הרמב”ן לומר שהוא כשני מינים, וכפי שיתבאר להלן, עכ”ח לדעת הרמב”ן אין טובת בני העיר משפיעה כלל, וכמו שכתבנו לעיל. ונראה שלכ”ע יש צורך להתחשב בטובת הכלל, וכמש”כ הב”י (קנו עמ’ שמח) שכל ענייני העכוב בזה הם מדרבנן בעלמא מפני תיקון העולם, אלא שנחלקו מהו השיקול היסודי בזה שקובע,  בתביעת פסקת לחיותאי, שלדעת הר”י מגש טובת הכלל היא נקודת המוצא, ולכן רק במקום שאין סתירה לטובת הכלל יש להתחשב בפסקת לחיותאי, ואילו לדעת הרמב”ן זכותו של האדם להתפרנס במקום שדר בו היא נקודת המוצא, ולמרות ששמירה על זו תבוא על חשבון טובת הכלל יש להתחשב בזכות היחיד להתפרנס במקומו.

ולגבי טענת הרמב”ן על הר”י מגש שכל תחרות גורמת ירידה במחיר, כתב הנמוק”י (יא.) שדברי הר”י מגש הם רק כאשר יש הוזלה נכרת ויותר משיעור ההוזלה דממילא מחמת התחרות. אמנם לב”י הנ”ל שכתב שגם בהוזלה כל שהיא נראה לבאר שיש להבדיל בין סוחר שמצהיר שתמיד מוכר בזול באופן קבוע בפחות מהמחיר הרגיל שבזה דבר הר”י מגש, משא”כ בהוזלה דממילא בלא נוהג קבוע של הסוחר אין להתיר גם לדעת הר”י מגש.

סחורה באיכות שונה מסוחרי העיר

ואם אותם סוחרים מביאים סחורה שאיכותה שונה מאיכות סחורת סוחרי העיר, כתב הר”י מגש שאם הלוקחים באותה העיר הם ישראלים, לא ניתן לעכב על הסוחרים שבאים ממקום אחר, שיש בזה תקנת בני העיר: “כיון דאיכא הרוחה ללוקחים, לאו כל כמנייהו דמוכרים דמתקני לנפשייהו ומפסדי לאחריני.” ולזה הסכים גם הרמב”ן (כב.), אמנם נראה מדבריו שאינו מטעמו של הר”י מגש מצד תקנת בני העיר, שביחס לזה סובר הרמב”ן שבאופן עקרוני אין בזה סיבה למניעת העכוב, וכנ”ל, אלא שלדעתו הסיבה שא”א לעכב משום שנחשב כסחורה אחרת: “ומיהו אי לא שוו עסקי אהדדי ודאי מודינא דמצו למימר ליה את עסקך גריעא והך עסקא שפירא, וכעיסקא אחריתי דמיא דהא לית לך דכותה.” והנה מלשון הרמב”ן משמע שמדובר בכגון דא שהסוחר מהעיר האחרת סחורתו טובה יותר, ונראה שאע”פ שייתכן שמחמת כך לוקח מחיר גבוה יותר, מסתבר שא”א לעכב עליו שה”ז כסחורה אחרת. ומלשון הראשונים הנ”ל משמע שדווקא במביא סחורה טובה יותר, וכ”כ הב”י (שם עמ’ שמט’) אלא שתמה בזה, שנראה מסברא שאפילו תהיה פחותה משל בני העיר, שהעיקר הוא שהיא שונה משל בני העיר שתיחשב כסחורה אחרת, ונשאר בצ”ע. וייתכן שמצד הגדרת הסחורה כ”מין אחר” יש לנו לומר שדוקא סחורה איכותית כוללת את הפחותה משא”כ להפך, וכך נראה מדברי הרמב”ן שהרי לדעתו הוזלת המחיר לבני העיר אינה משמעותית, ולכן דווקא אם הביאו הסוחרים שמחוץ לעיר סחורה טובה יותר אז לא ניתן לעכב עליהם, שהביאו דבר שאין אותו לסוחרי העיר. אלא שיש להעיר בזה, שהרי למעשה סוחרי העיר ייפגעו מכך, שהרי אם יקנו מהסוחרים שמחוץ לעיר כבר לא יקנו מהם, שאינו כשני מינים שונים לגמרי שאז הקניה מהאחד לא תשפיע על האחר בד”כ (אמנם גם לכך לפעמים יש השפעה שהוציא כספו על סחורה מסויימת ולא אחרת, מ”מ בד”כ לא תהיה השפעה). ולכן נראה שלדעת הרמב”ן כיון שסביר להניח שיהיה הבדל במחיר, שסוחרי העיר ימכרו בזול יותר כיון שאיכות הסחורה היא גרועה יותר לכן לא בהכרח ייפגעו, שהרי מי שרוצה בזול יותר יקנה אצל סוחרי העיר. ובדברי הר”י מגש לא הוזכר אם הסחורה היא דווקא באיכות טובה יותר, ונראה שלשיטתו א”צ לכך, שייתכן שגם בסחורה גרועה יותר כיון שלמעשה נמכרת בזול יותר ויש בזה טובת בני העיר, שיש אפשרות לקנות גם בזול, אע”פ שהוא פחות איכותי, די בזה כדי למנוע את העכוב. ופשוט שאם מביאים סחורה אחרת לגמרי שאינה מצויה בעיר, ק”ו שאין לעכב עליהם, וכ”כ בב”י (עמ’ שמט’).

אלא שצ”ב האם הסוחרים שהביאו את הסחורה שאינה מצויה בעיר, רשאים למכור גם סחורה שמצויה בעיר. ונראה שלדעת הרמב”ן אינם רשאים שהרי כל ההיתר הוא מחמת שזו סחורה אחרת, וא”כ את הסחורה המצויה אינם רשאים למכור. אא”כ נאמר שכיון שהתרנו לסוחר זה למכור בעיר שוב אין לנו לחפש בכליו ולהגבילו מה ימכור. וצ”ע. ולדעת הר”י מגש שיש משמעות לטובת בני העיר, צ”ב בזה, שאם נניח שאינם רשאים, מה הדין אם טוענים שלא כדאי להם להגיע רק למכירת הסחורה שטובה לבני העיר, שאם נמנע אותם לא יבואו כלל ושוב יפסידו בני העיר. ונראה שבמקום שאנו אומדים שאכן לא כדאי לסוחר הבא מן החוץ נראה להתיר לו, ובמקום שע”פ הערכה כדאי לו, אין שומעין לדבריו. אא”כ נאמר כמש”כ לדעת הרמב”ן שכל שיש לו הצדקה מסויימת שוב אין אנו בודקים מה בדיוק מוכר.

דעת הרמב”ם והמחבר בשו”ע

והנה הרמב”ם (שכנים פ”ו י’) לא הזכיר ענין זה אע”פ שרבו הר”י מגש כתב בזה, ונראה שזהו משום שדרכו לכתוב רק את הדינים המפורשים בגמ’ ולא מעבר לכך, אע”פ שלדינא ייתכן שמודה בזה.

ובדעת המחבר בשו”ע, הנה לא הזכיר מחלוקת זו כלל, והעתיק לשון הרמב”ם בשכנים (פ”ו י’). אמנם בב”י הביא את המחלוקת הנ”ל ולא הכריע בזה. ונראה שיש לדון שלדעת המחבר יש בזה ספק.

ולגבי ספק בענין פסקת לחיותאי, הנה מצאנו בגמ’ (כב.) לענין עכוב בן אותה העיר אלא שאינו בן המבוי מלפתוח חנות וכד’ במבוי של חבירו, שר”ה בד”י הסתפק בכך ולא הכריע. ונחלקו הראשונים לדינא.  א) הרי”ף (יא.) פסק שם להקל על הנתבע שאין יכולים לעכב עליו כל שהוא בן אותה העיר, וכ”פ הרשב”א והר”ן, וכ”כ הרמב”ם (שכנים פ”ו ח) והטוש”ע (קנו ה’) שניתן לעכב על בן עיר אחרת בלבד. ב) והמאירי (כא.) ד”ה אחד כתב שמחמת הספק לכתחילה ניתן לעכב עליו אולם אם כבר עשה לא ניתן לכפותו לסלק. ולא מצאתי בראשונים אחרים שסובר כמותו. ונראה שנחלקו אם ענין זה שיורד לאומנות חבירו יש לדון כענין של איסורא שאז לכתחילה צריך הנהגת חומרא וכך סובר המאירי, או שיש לדון בו כתביעת ממון שאז קולא לנתבע וכך סברו שא”ר. וביותר יש להטעים בזה כמש”כ הב”י (עמ’ שמח) “שדינים הללו מדרבנן בעלמא הוא מפני תיקון העולם”. ויש להשוות זאת לדיון בזה בענין הרחקת נזקים משכנים, ולכאורה נראה סתירה בדברי חלק מהראשונים. ונראה שיש לחלק ששם יש לדון על שעבוד בממון חבירו משא”כ כאן אין זה אלא מחוייבות התנהגותית, כמ”כ שם מדובר שמזיק באופן ישיר יותר את ממון חבירו שמגביל את שמושי החצר וכד’, משא”כ כאן רק מונע רווח. ואכמ”ל.

סופם של דברים, לדעת רוב ככל הראשונים במקרה של ספק יש להקל לנתבע, וכ”פ השו”ע עצמו (קנו ה’), וא”כ כיון שכאן נראה שלדעת הב”י יש ספק בדבר, א”כ נראה שגם לדעתו במקום תועלת בני העיר יש להקל על הנתבע.

סכום העולה בנדון דידן ע”פ הנ”ל

ביחס להערכת המציאות בנדון דידן, נראה שאכן  יש בזה תועלת לבני הישיבה. נראה שמצד המציאות י’ זמין יותר ומספק סחורה מהר יותר ממ’. ואע”פ שלטענת מ’ ההפרש הוא לא משמעותי, מ”מ נראה שבספרים שמשתמשים בהם תדיר יש לכך משמעות. ומצד ההערכה נראה שכיון שי’ עוסק בכך כל היום משא”כ מ’ שהוא לומד בבית המדרש רוב היום, לכן סביר מאוד שי’ זמין יותר. לכ”נ שיש בזה טובת הציבור. כמ”כ י’ מביא את הספרים שיצאו לאור בתצוגה זמינה, ומועיל לצבור שטוב מראה עניים וכו’. ועוד שי’ מביא סחורה כגון תשמישי קדושה שמ’ אינו מביא. ופשוט שסחורה זו בפנ”ע יכול למכור לכל הדעות. אלא שלגבי הסחורה הנוספת כתבנו לעיל להסתפק בזה. ולדעת הר”י מגש ביארנו שהדעת נוטה שכל שאכן לא משתלם לו להגיע רק בשביל סחורה כזו, שוב גם מכירת הסחורה שישנה לסוחרי העיר יש לראותה כתקנת בני העיר. לכן נראה בפשטות שמעיקר הדין לא ניתן לעכב מי’ למכור את סחורתו.

אלא שמ”מ כיון שאין הדבר ברור כ”כ באופן מוחלט להעריך את טובת הצבור בכל זה, שגם למ’ יש עדיפות שהוא קבוע בכל שעות היום, ומצוי גם בזמן החופשה ואלו יתרונות שאין לי’, וייתכן שהמכירות של י’ יגרמו לפגיעה מסויימת ביכולתו של מ’, שלטענתו ככל שיש יותר הזמנות השירות יותר מהיר. לכן נראה להגביל מעט את י’.

 א. אין לי’ לעשות רשימות וכד’ של הזמנת ספרים, אלא למכור מיד ליד.

ב. הזמנת מסכתות שנלמדות בישיבה תיעשה דרך מ’ בלבד.

ג. מכירת סטים של ספרי יסוד כש”ס שו”ע משנ”ב וכד’ תיעשה ע”י מ’ בלבד.