פסק דין

א.     עובדות מוסכמות

משפחת הנתבע גרה בסמיכות למשפחת התובע כאשר בצמוד לשתי הדירות ישנה חצר של הנתבע. התובע קיבל אישור ממשפחת הנתבע לפתיחת חלון בחדר המגורים לכיוון החצר של משפחת נתבע (ללא תשלום). זה הוא חלון יחידי בחדר המגורים ומשמש לאור ולאוויר. האישור ניתן ללא תמורה וכאשר החצר הייתה ללא שימוש.

לאחר זמן, הנתבע החל לנצל יותר את החצר ואף פתח כניסה חדשה לחצר. השימוש העיקרי היה בחג הסוכות ולשם כך נבנתה גם פרגולה. לאחר החג הסכים הנתבע להוריד את הסכך מהפרגולה כי הוא מאפיל ומונע כניסת אור ואויר לחדר של התובע, אלא שהסכך נגנב מהחצר.

כעבור שנה לאחר חג הסוכות החליט הנתבע להשאיר את הסכך על גבי הפרגולה והוסיף כיסוי פלסטיק שקוף כדי להגן עליו. התביעה היא לפרק את הכיסוי מעל הפרגולה ולהוריד את הסכך בהקדם האפשרי.

ב.      טענות התובע

קיבלנו הבטחה מפורשת להורדת הסכך לאחר החג כפי שנעשה בשנים קודמות. הסכך מחשיך את החדר וכיסוי הפלסטיק פוגע בכמות האוויר. אין נכונות לפשרה.

ג.       טענות הנתבע

הסכמנו לעשות טובה ולהרשות לתובע לפתוח חלון לכיוון החצר שלנו. לא יעלה על הדעת שעכשיו לא נוכל ליהנות מהחצר שלנו, ודאי לא לכך התכוונו בנתינת הרשות לפתיחת החלון.

כרגע, אין בידינו פתרון אחר לאחסון הסכך אלא על גבי הפרגולה בחצר ודווקא מתוך התחשבות ורצון טוב קיפלנו את שוליו של הסכך פנימה בחלק הצמוד לחלון של משפחת התובע על מנת שלא לחסום את האור .

ד.      נושאי הדיון

1. האם ניתן לחזור מההסכמה לפתיחת חלון?
2. האפלת חלון ומניעת אוויר

ה.     האם ניתן לחזור מההסכמה לפתיחת חלון?

על פי הדין אסור לפתוח ללא רשות חלון מבית של אדם אחד לחצר של אדם אחר משום היזק ראיה (שולחן ערוך חושן משפט סימן קנ”ד סעיף ג’):

לא יפתח אדם חלון לחצר חבירו; ואפילו אחד מהשותפים בחצר שבקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר, מעכב עליו שותפו, מפני שמסתכל בו ממנו. ואם פתח, יסתום. ואם נתנו לו השותפים בחצר רשות לפתוח חלון או פתח, רשאי, והוא שלא יפתח פתח כנגד פתח או חלון כנגד חלון.

היות ומשפחת התובע קיבלה רשות מפורשת לפתיחת החלון יש בכך משום מחילה על היזק ראיה הנגרם לחצר[1] והדין קובע שניתן למחול על היזק ראיה (שם סימן קנ”ז סעיף א). דבר זה כלול בהיתר שניתן למשפחת התובע לפתיחת החלון.

לפיכך, הנתבע אינו יכול לחזור בו מההסכמה שנתן לפתיחת החלון.

ו.       האפלת חלון ומניעת אויר

כעת השאלה היא האם יש לחייב את הנתבע לפרק את הסכך כיון שהוא פוגע בחלון של התובע.

יש להקדים שיש מאפיינים מיוחדים להלכות שכנים בשונה מנזקים אחרים. שהרי הצדדים אינם מתכוונים להזיק אלא כל אחד משתמש בשלו ורק ממילא נפגע חברו. כל הכרעה להטיל חובת הרחקה על צד אחד משמעותה פגיעה בשימוש שלו בחצירו. לפיכך חז”ל שקלו היטב את החובה המוטלת על כל צד והעריכו את התועלת מול ההפסד ועל פי זאת הכריעו בסוגיות אלו.

בהלכות נזקי שכנים נאמר שאסור לפגוע באור ובאוויר של חלון חברו ומוטלת חובה על בעל החצר להרחיק ארבע אמות מהחלון (שולחן ערוך חושן משפט סימן קנ”ד סעיף י’):

כיצד דינו של חלון זה… אם פתחה לאורה, אפילו היתה קטנה ביותר (וגבוהה) ביותר, הואיל ולא ערער, החזיק, ואין בעל החצר יכול לבנות כנגדה או מצדדיה עד שירחיק ד’ אמות, כדי שלא יאפיל עליו, שהרי מחל לו על האורה.

לכאורה היה נראה שאף במקרה הנידון ישנה זכות לתובע לחלון עם אור ואוויר ועל הנתבע להרחיק ארבע אמות מהחלון.

אולם לאחר ביקור של בית הדין במקום התקבל הרושם שכיסוי הפלסטיק השקוף אינו פוגע באופן מהותי באור ובאוויר: לעניין האוויר ישנה פגיעה מסוימת אך היא אינה משמעותית כי החצר פתוחה מכל צדדיה. ולעניין האור הפגיעה אינה גדולה[2] (בספר פתחי חושן נזיקין פרק יד, הערה סד, כתב שמצב זה נתון לשיקול דעתם של הדיינים). כמו כן, יש אומדנא שהרשות לפתיחת החלון הייתה בתנאי שלא יגרם נזק לנותן הרשות.[3]

לסיכום, לנתבע ישנה זכות להשתמש בחצרו באופן שאינו פוגע מהותית באור ובאוויר של התובע. לדעת בית הדין במצב הנוכחי אין פגיעה וניתן להשאיר את הסכך וכיסוי הפלסטיק על מקומם.

ז.       החלטה

1. הנתבע צריך להשאיר את הסכך כפי מצבו היום כאשר הוא מורחק מהחלון.
2. על הנתבע להימנע בעתיד מכל שינוי המביא לפגיעה באור או באוויר של החלון.
3. הנתבע זכאי להשאיר את כיסוי הפלסטיק על עומדו.

פסק הדין ניתן בתאריך כ”ד טבת תשע”ה.

“והאמת והשלום אהבו”

בזאת באנו על החתום

_______________	_______________	_______________
הרב דוד פנדל	הרב אריאל בראלי אב בית הדין	הרב שלמה בן יאיר

 

[1] דעת הרא”ש שאם בזמן נתינת הרשות לא היה הזק ראיה אזי אין צורך ברשות מפורשת וממילא אין בכך מחילה על הזק ראיה. דבריו הובאו להלכה בשולחן ערוך חושן משפט סימן קנ”ד סעיף ט”ז אולם ההכרעה ההלכתית אינה כדבריו.

[2] ומצאנו חילוק בהלכה בעניין אחר בין פגיעה מהותית שיש בה האפלה גמורה לפגיעה מועטת שאינה נחשבת לנזק, שולחן ערוך חושן משפט סימן קנ”ד סעיף כ”ז בסופו.

[3] בדומה לכך פסק הרב אשר וייס לגבי דייר בבית משותף ששכר פועלים לשפץ את ביתו, והם הזיקו לאחד השכנים (שו”ת מנחת-אשר ח”א סי’ קיג). על פי הדין, השכן אינו חייב לפצות את שכנו, והאחריות מוטלת על הפועלים. בכל זאת, חייב הרב וייס את המזמין לפצות את שכנו, כיוון שהשיפוץ דרש את הסכמת השכנים, ובהסכמתם לשיפוץ יש מעין התניה שכל נזק שייווצר יהיה באחריות המשפץ.