פסק דין בנושא: פגיעה במכשיר פלאפון תוך כדי מריבה

בעניין שבין התובע מ’

לבין הנתבע ד’

עובדות מוסכמות

ב’ וד’ התווכחו בניהם ותוך כדי ויכוח דחפו אחד את השני. אחד מהם נתן מכה למ’ אשר אחז פלאפון בידו וגרם למכשיר ליפול ולהישבר. עלות התיקון מוערכת ב 150 ₪ .

טענות וראיות

תובע– אחזתי את המכשיר ולפתע אחד מהם הפיל את המכשיר מידי וגרם לכך שהמסך נשבר. מבין שניהם אני תובע את ד’ כי ברור לי שהוא המזיק. יש לי גם הוכחה לכך שהרי המכשיר עף לכיוון ב’, סימן שהוא נדחף על ידי  ד’. אני תובע תיקון של המסך מד’. .
נתבע– ראשית יש לציין שב’ ומ’ חברים טובים מאוד. ולעצם העניין אני לא  פגעתי במכשיר וראיתי במפורש שב’ הזיק לפלאפון ולכן הוא חייב לשלם.

עדות – א’

עמדתי בכיתה וראיתי את ד’ דוחף את ב’ על מ’. כתוצאה מכך ב’ הפיל את המכשיר. אני משוכנע שב’ הזיק למכשיר ולא ד’.

ברור הדין

טענת התובע- האם בגדר טענת ברי?

התובע לא זיהה את מי שהזיק לו ממילא עולה השאלה מדוע בחר לתבוע דווקא את ד’ ולא את ב’?  התובע מתבסס על הערכה הגיונית הנובעת מהעובדה שהמכשיר עף לכיוון ב’, נראה מכך שד’ עשה זאת.  מצב זה שבו התובע מודה שלא ראה בעיניו מי הזיק לו ורק על פי ההערכה הוא מחליט שהנתבע עשה זאת נידון בדברי הפוסקים המובאים בספר פתחי תשובה (חושן משפט סימן ע”ה ס”ק כ). יש שהחשיבו זאת לטענת ברי כי כך השתכנע ומציג זאת כדבר ברור. ויש שחלקו שאין זו טענת ברי כי בית הדין יודע על כך שהדברים מבוססים על ההערכות שאינם מוחלטות. לכן מספק אין להשביע שבועת הסת את הנתבע (על פי פסק התומים שם).

ספק מזיק

נאמר במשנה בבא קמא לה “זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק, שניהם פטורים”.
המקרה עוסק אם ידוע על שניים שאחד מה גרם נזק וישנו ספק מי מבין השניים גרם לכך, שניהם פטורים כי המוציא מחברו עליו הראיה.
לאור זאת הדין הוא שהנתבע פטור כי לא הוכח שהוא המזיק.
במקרה זה יהיה פטור אף בדיני שמיים^[1] היות והנתבע טוען טענת ברי שהוא אינו המזיק ולתובע אין ראיות.

עדות

הופיע בפני בית הדין עד אחד אשר העיד שב’ הוא זה שהפיל את המכשיר. בפשטות העדות מסייעת לנתבע ומטילה את האחריות על ב’^[2].

אולם לאחר שמיעת כל העדות מתברר שהיא מטילה את האחריות (כולה או חלקה) על ד’. מכיוון שהעד הוסיף שב’ עף על המכשיר רק בגלל הדחיפה של הנתבע. במקרה של דחיפה אחריות הנזק מוטלת על הדוחף ולא על מי שנדחף (אלא אם כן הוא היה פעיל והוסיף לנזק). יוצא מכך שהעדות היא נגד הנתבע והוא חייב בנזק.
לאור זאת, הנתבע חייב להישבע שבועת התורה מכוח עדות העד (חושן משפט סימן פ”ז).  הנתבע מצידו מוכן להישבע ולהכחיש את העד שהוא לא דחף את ב’. אך בזמן הזה מנהג בתי הדין שלא להשביע את בעלי הדין.
במקום השבועה בית הדין מטיל חיוב כספי מסוים כדי לפדות את השבועה המוטלת עליו.
למעשה, היות ואף לפי העדות ייתכן שגם ב’ היה גם שותף פעיל בגרימת הנזק ובהתחשב בכך שהנתבע מוכן להישבע, יש לחייב את הנתבע ברבע מהתיקון.

החלטה

הנתבע ד’ ישלם בתוך שלושים יום, רבע מעלות התיקון של מכשיר הפלאפון.

על החתום:

בית דין למוסדות חינוך של מכון משפט לעם

נספח

יש להרחיב את היריעה לגבי חיוב השבועה,משום שישנה סתירה בין התובע לבין העד שמעיד לטובתו. בעוד בעל הדין מתאר את הפגיעה במכשיר על ידי הנתבע, מנגד, עומדים דברי העד שאדם אחר נפל על המכשיר ולא הנתבע.
האם הכחשה זו פוסלת את העד?
בשולחן ערוך חושן משפט סימן ל סעיף ב נאמר שעדים המכחישים זה את זה בבדיקות כשרים כגון שאחד מעיד על מנה לבן ואחד מעיד על שחור. ומוסיף הרמ”א שזה בתנאי שבעל הדין תובע את שניהם (הן מנה שחור והן מנה לבן) אבל אם תבע מנה שחור בלבד הרי בכך פסל את העד המעיד על הלבן ואין לבעל הדין יכולת להסתייע בעד.
לכאורה גם בענייננו בעל הדין אינו יכול להשביע את הנתבע כי הוא פסל את העד. אך ערוך השולחן (שם)הביא שרוב הפוסקים חולקים על הרמ”א ומתרצים את דיבורו של בעל הדין באופן שלא יסתור את העד. יש להוסיף שבעל הדין לא טען במפורש נגד העד אלא הסתמך על אומדן דעתו להכריע שהנתבע הוא זה שנפל על המכשיר.

[1] בספר בית אהרון ב”ק יג,ב כתב שאף שידוע שהנזק נגרם על ידי אחד מהנתבעים, בכל זאת  אין חיוב לצאת ידי שמיים.

[2] אין לתובע אפשרות להתחרט ולהטיל את האחריות על ב’ מכיוון שבית הדין מפרש את דבריו באופן שהוא וויתר על הזכות לתבוע את ב’. בעצם החלטתו לתבוע את ד’ ולא את ב’ הוא גרם זאת לעצמו. בדומה לכל מי שתובע חיטים והעדים מעידים לטובתו שעורים אזי הדין הוא שפטור אף מדמי שעורים (בבא קמא לה).