תאור המקרה

הרב ש’ מוכר בישיבה זה כמה שנים ספרי קודש. י’ התחיל להגיע לישיבה פעם בשבוע עם ספרי קודש למכירה. לאחר זמן התחיל י’ להגיע מידי יום לישיבה ואף מינה נציג קבוע מטעמו להזמנת ספרים. הרב ש’ רוצה לעכב את י’ ממכירת ספרים כל יום, הוא מוכן למכירה פעם בשבוע.

טענות בעלי הדין

תובע- אני יכול להביא כל ספר בפרק זמן סביר, המחירים שלי הם זולים ואין הפרש משמעותי ביני לחברי. אודה שזה לא מרכז פרנסתי אלא הכנסה נוספת, בזמנים הטובים מדובר על רווח של 500 ש’ח לחודש.

נתבע-אני יותר זמין לבחורים, יש לי רכב המיועד לנסיעה לספקים ולכן אני מהיר יותר. כמו כן אני מציג את הספרים לפניהם וזה מגדיל את הקניה. אין לי בעיה להמשיך במצב הנתון וכל אחד יזכה בחלק שיוצא לו.

בירור הדין

א. יורד לאומנות חבירו

במסכת בבא בתרא דף כא: מחלוקת רב הונא ורב הונא ב”ר יהושע בבן עיר שבא לפתוח עסק בצד עסקו של חבירו, רב הונא אוסר משום יורד לאומנות חבירו. נפסקה הלכה בסימן קנ’ו כדברי ר’ הונא בר יהושע אין מניעה מכל בעל עסק לפתוח ליד חברו אף כשמפחית בזה את פרנסתו של הראשון.

הנה בגמרא שם ישנו יחס שונה לאדם שבא מחץ לעיר, “בר מתא אבר מתא אחריתא מצי מעכב”. כנראה שישנה זכות בסיסית לבני העיר למצוא את פרנסתם במקומם לפני אחרים.

במקרה שלנו הישיבה ממוקמת בשדרות ,י’ גר בבאר שבע , הרב ש’ גר בשדרות הדין נותן שהרב ש’ יוכל לעכב את י’.

ישנו שיקול נוסף לטובתו של הרב ש’ והוא פסק הרמ’א בש’ות סימן י. הרמ’א מדבר על ראובן שיש לו חנות בתוך מבוי סתום, ובא שמעון לפתוח חנות דומה בפתח המבוי, באופן שאי אפשר להגיע לחנותו של ראובן לפני שיעברו על חנותו של שמעו. לדעת הרמ”א ההלכה היא שראובן יכול לעכבו אף שהם בני עיר אחת! טעם הדבר הוא שהואיל ואי אפשר להגיע לחנות ראובן אם לא יעברו חנותו של שמעון, הרי מקופחת לגמרי פרנסתו של ראובן.

לכן גם במקרה שלנו אם ההערכה היא שאין אפשרות לשני מוכרים להיות בישיבה אחת נמצא שניתן לעכב את הנתבע י[1].

בגמרא מובא מקרה נוסף אשר לחלק מהפוסקים מודים בו כולם והוא במקרה והדייג כבר פרש את הרשת שלו בים, יש לו אפשרות למנוע מדיג אחר לדוג שם. האם הקדימה של הרב ש’ נותנת לו הגדרה של “רשת פרוסה”” בישיבה? נראים הדברים שיש לחלק בין החלטה של בעלי בחירה לדגים. לעומת טבע הדגים להכניס למקום שיש בו אוכל ולכן במידה מסוימת הם כבר ביד הדיג עוד לפני שנעשתה פעולה קנינית, בישיבה זה לא כך, אין שום התקשרות בין התלמידים למוכר ובידם אף להזמין ספרים בחוץ. דבר נוסף בישיבת הסדר התחלופה של התלמידים גבוהה וממילא אין לו זכות ראשונים כלפי החדשים.

ב. ירידה בהכנסות

ניתן לטעון כי הרב ש’ אינו זכאי למנוע מי’ למכור, וזאת משני טעמים:

א)לרב ש’ ישנה פרנסה נוספת ולכן אף אם יפסיד את ההכנסה הזו אין כאן טענת “פסקת לחיותי” במובן של חיי נפש.

ב)ישנה הערכה שלא יהיה הפסד גמור אלא רק ירידה בהכנסות.

לגבי הטענה הראשונה, מסברא אין מקום לחלק בין חלק מהפרנסה לאיום על כל הפרנסה היות זו זכות הקיימת לבין העיר לפני אורחים מבחוץ וכן משמע משו’ת חת’ס ס’י ס’א.

לגבי הטענה השנייה , באמת יש להסתפק האם ההלכה של יורד נאמרה רק כאשר הוא יפסידו לגמרי או גם כאשר רק ממעט את הקונים?

נראה להוכיח מדברי הרמ’א לעיל שאף הפסד מקצת קונים מאפשר לעכב את חברו. הרמ’א פסק שאם מבטל את פרנסת חברו לגמרי ניתן לעכב אף באותו מבוי. והנה מחלוקת האמוראים היא גם כאשר הוא

באותו מבוי, ומוכרחים אנו לומר שכל המחלוקת היא רק בהפחתת קונים[2]. אם כן להלכה ניתן לעכב אף על מיעוט קונים כל שהמוכר החדש אינו בין העיר.

ג. טובת הלקוחות

יש לתת את הדעת על שיקול נוסף והוא טובת ציבור הקונים.

להערכתנו ישנו רווח לציבור ממכירת י’. הוא זריז יותר בהזמנת הספרים וכן הוא מציג את הספרים בפני הבחורים ואז מתאפשר להם להיחשף לספרים חדשים .

האם זה שיקול מכריע?

בנקודה זו ישנה מחלוקת גדולה בראשונים והיא מובאת ברמב’ן בחידושיו לבבא-בבתרא שם. הוא נחלק עם הר’י מגאש במקרה והמוכר החדש מוזיל את מרכולתו. לדעת הרמב’ן אין זה שיקול המתיר לפגוע בפרנסתו של המוכר הישן . דעת הר’י מגאש כי טובת הקונים עדיפה על טובתו של היחיד[3].

להלכה הרמ’א בסימן קנ’ו סעיף ו פסק כדברי הר’י מגא’ש להעדיף את טובת הלוקחים על פני המוכר ולכן כל שישנה הוזלה במחיר אי אפשר לעכב[4].

יש לברר האם השיקולים של טובת הציבור שנזכרו לעיל דומים להוזלת מחירים?

ניתן לדמות זאת להוזלה מועטת, וכבר כתב הנימוק’י שאף הר’י מגאש מודה שכאשר ההוזלה לא משמעותית אין בכך די לדחות את זכויות המוכר. אם השיקולים שהזכרנו מקבילים להוזלה מועטת אם כך יש מקום להעדיף את טובת הפרט על פני הכלל. אולם הרמ’א פסק באופן סתמי להעדיף את טובת הציבור ולא חילק בין הוזלה קטנה לגדולה ואם כך ניתן לומר כל טובה לציבור היא שיקול. ומצאנו בשו’ת בית אפריים סימן כו שאפילו קיצור הדרך לציבור הקונים מהווה שקול כנגד טובת המוכר!

לכן הבסיס לפסק הדין הוא זכותו המקדימה של הרב ש’ כתושב העיר להתפרנס בעירו, מנגד ישנו שיקול שאינו חד משמעי, לדאוג שי’ ימשיך למכור לטובת הציבור.
נראה שמצד המציאות לבני הישיבה י’ זמין יותר ומספק סחורה מהר יותר ממ’. ואע”פ שלטענת מ’ ההפרש הוא לא משמעותי, מ”מ נראה שבספרים שמשתמשים בהם תדיר יש לכך משמעות. ומצד ההערכה נראה שכיון שי’ עוסק בכך כל היום משא”כ מ’ שהוא לומד בבית המדרש רוב היום, לכן סביר מאוד שי’ זמין יותר. לכ”נ שיש בזה טובת הציבור. כמ”כ י’ מביא את הספרים שיצאו לאור בתצוגה זמינה, ומועיל לצבור שטוב מראה עניים וכו’. ועוד שי’ מביא סחורה כגון תשמישי קדושה שמ’ אינו מביא. ופשוט שסחורה זו בפנ”ע יכול למכור לכל הדעות. אלא שלגבי הסחורה הנוספת כתבנו לעיל להסתפק בזה. ולדעת הר”י מגש ביארנו שהדעת נוטה שכל שאכן לא משתלם לו להגיע רק בשביל סחורה כזו, שוב גם מכירת הסחורה שישנה לסוחרי העיר יש לראותה כתקנת בני העיר. לכן נראה בפשטות שמעיקר הדין לא ניתן לעכב מי’ למכור את סחורתו.

אלא שמ”מ כיון שאין הדבר ברור כ”כ באופן מוחלט להעריך את טובת הצבור בכל זה, שגם למ’ יש עדיפות שהוא קבוע בכל שעות היום, ומצוי גם בזמן החופשה ואלו יתרונות שאין לי’, וייתכן שהמכירות של י’ יגרמו לפגיעה מסויימת ביכולתו של מ’, שלטענתו ככל שיש יותר הזמנות השירות יותר מהיר. לכן נראה להגביל מעט את י’.

החלטה

א. אין לי’ לעשות רשימות וכד’ של הזמנת ספרים, אלא למכור מיד ליד.

ב. הזמנת מסכתות שנלמדות בישיבה תיעשה דרך מ’ בלבד.

ג. מכירת סטים של ספרי יסוד כש”ס שו”ע משנ”ב וכד’ תיעשה ע”י מ’ בלבד.

 

על החתום

הרב פנדל, הרב בראלי, הרב טוויל

---

[1] בבית יוסף (סי’ קנ”ו) הביאו וכ’ עליו: “ונראה דאביאסף סבר דלא כרב הונא בריה דרב יהושע. וא”כ לדידן דקיי”ל כר”ה ברי’ דר”י לא מצי מעכב עליו. ” לדעתו אף במקרה כזה אין יכול הרב ש’ לעכב בידו.

[2] וכ’כ משאת בנימין סי’ כ”ג, וז”ל: נראה לי דע”כ לא פליג ר”ה בריה דרב יהושע ארב הונא אלא כה”ג דריחייא דאינו מבטל לראשון לגמרי, שהרי הראשון עומד בריחיים שלו וכו’, אבל היכא שבא השני לדחות את הראשון לגמרי, ולבטל אותו ממחייתו כענין החנות והאורדנות, שאין רשות רק לאחד בכל העיר, ובא שני והשיג גבול הראשון ודוחה אותו לגמרי, כו”ע מודו דמצי מעכב אפי’ אבר מבואה דידיה, דהא ודאי פסק לחיותא לגמרי. וכה”ג כתב ג”כ הזקן מהרי”ק בס’ שארית יוסף שלו סי’ י”ז וכו’. יעויין פסקי דין רבניים חלק ח עמוד 227 .

[3] אפשר שנחלקו במהות האיסור לירד לאומנות חבירו. לר’י מגאש יש כאן תקנה דרבנן וכפי שכתב הבית יוסף “כיון שדיני’ הללו דמצו מעכבי מדרבנן בעלמא הוא מפני תיקון העולם” לכן ישנו מקום גדול יותר להעדיף את הכלל על חשבון הפרט, לרמב’ן הדין נובע מפגיעה כלכלית במוכר הראשון וכעין מזיק, וכפי שכתב בשו”ת חתם סופר חלק ה (חו”מ) סימן עט “יורד לאומנתו לכאורה נראה כל הנוגע בענין זה אסור מדאורי’ וגזל גמור הוא מן התורה” ולכן אין אפשרות לפגוע ביחיד גם אם זו תקנת הציבור.

[4] הרמב’ם והשולחן ערוך לא הזכירו במאומה את הדין הזה וצ’ע