- השכן מקומה שנייה אינו מעוניין בשירותי וועד הבית – האם ההלכה מחייבת אותו לשלם? דיירי הבניין מחוייבים כולם לשלם סכום שווה? ומה לגבי מי שביתו גדול מהדירות האחרות?
- משפחת א. תיכננה לסגור מרפסת ולבנות תוספת האם ההלכה מחייבת לקבל אישור מהשכנים? האם השכנים מחוייבים לאשר לה?
- ועד הבית יכול לרכוש מראות? תמונות? מזגן לחדר הכניסה? עציצים? נברשת אקסקלוסיבית? התקנת מעלית?
כדי ללמוד את הנושא ולענות על שאלות אלו נעיין במקורות הבאים ובהם נלמד מהי ההגדרה של בית דירות, מהו החיוב לשלם לוועד הבית, וכיצד נקבע סכום החיוב לכל המתגוררים בבית הדירות המשותף. נלמד את דברי פוסקי דורנו הקובעים מהם הצרכים הבסיסיים בבית דירות, שבהם כל הדיירים מחוייבים לשאת בנטל.
א. חובות ציבוריות
ב. כפייה על השתתפות ממונית בצרכי הבית המשותף
ג. תשלום מסי וועד הבית
ד. הלכות שכנים
ה. רעש ופתיחת חנות בבית מגורים
ו. ויכוח בין דיירי שכונה
ז. מהות המחלוקת
א. חובות ציבוריות
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ז עמוד ב
כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח; רשב”ג אומר: לא כל העיירות ראויות לחומה. כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר? י”ב חדש. קנה בה בית דירה – הרי הוא כאנשי העיר מיד.
שולחן ערוך חושן משפט הלכות שותפים בקרקע סימן קסא סעיף א
בני חצר כופין זה את זה לבנות דלת ובית שער לחצר. וכן כל הדברים שהחצר צריך להם צורך גדול, או הדברים שנהגו בני המדינה לעשותם. אבל שאר הדברים, כגון ציור וכיור, אינו כופהו. עשה אחד מעצמו, אם גילה השני דעתו שהוא חפץ בו, מגלגלין עליו את הכל ונותן לו חלקו בהוצאה.
חוק בתים משותפים
חוק “בתים משותפים” משמש מענה במצבים בהם הדיירים לא סיכמו בניהם את הכללים לשימוש בבית המשותף. להלן ציטוט חלקי מהחוק:
- חוק המקרקעין, תשכ”ט (1969) – בתים משותפים
החלק ברכוש המשותף:
(א) שיעורו של החלק ברכוש המשותף הצמוד לכל דירה יהיה לפי יחס שטח רצפתה אל שטח הרצפה של כל הדירות שבבית המשותף, זולת אם נקבע בתקנון שיעור אחר;
נשיאת הוצאות (תיקון: תשמ”ד, תשנ”ב)
(א) בעל דירה חייב להשתתף בהוצאות הדרושות להחזקתו התקינה ולניהולו של הרכוש המשותף ולהבטחת השירותים המחוייבים על פי דין או המקובלים על פי הנוהג, הכל בהתאם לחלקו ברכוש המשותף, זולת אם נקבע בתקנון שיעור השתתפות אחר.
- הרב אליעזר וולדינברג, שו”ת ‘ציץ אליעזר’, חלק טז, סימן סט
…לפי דעתי בכגון זה (טענות בין אדם המעוניין להרחיב את דירתו, לבין השכנים שמתנגדים להרחבה), יש להתייחס באופן חיובי אל החוק האמור; הן מפני שהוא איננו נוגד דין תורתנו הקדושה… והן מפני שזה מעין קבלו עלייהו ונהפך גם למנהג המדינה… הזכרתי כי בחוק האמור ישנו גם בחינה של מנהג – המדינה, והוא זה, מפני שחק בתים משותפים איננו מכיל רק חוק אחד, אלא הוא פקעת חוקים של כל מיני בעיות שמתעוררות בדיני שותפים בבתים כמעט יום יום, ומכיוון שעינינו הרואות שמתנהגים על פיו בדרך כלל באין חולק, אם כן הוא נהפוך על ידי כך גם למנהג מדינה, ושוב אין יכולים לבוא ולטעון דין הניין, ודין לא הניין לי.לאור כל האמור נראה לי לפסוק בזה כי אין רשות לנתבע לבנות על גג ביתו בלי קבלת רשות מאת התובעים.
- הרב אברהם בוטרמן, ‘עלון המשפט’ מספר 37, השלכות ההלכתיות מחוק בתים משותפים
ישנם מספר דוגמאות לסתירה בין ההלכה לבין החוק והתקנון:
א. תשלום על החזקת המעלית.
לפי העולה מסעיף 59.ו.3 כל השכנים חייבים להשתתף בהחזקת המעלית, ואף השכנים המתגוררים בקומת קרקע, שאינם נהנים כלל מהמעלית, חייבים להשתתף בהוצאות הכרוכות בהחזקתה. לפי ההלכה, חלוקות הדעות בענין, רוב הדעות נוטים לחייב את בעל קומת קרקע גם לפי ההלכה אולם יש שפטרו [עיין עלון המשפט 43] ומתבססים על דברי הרמ”א בסימן קס”ג סוף סעיף ג, שרק שותף שנהנה – אפילו קצת – מהנכס המשותף, חייב הוא בהוצאות, אבל כשאין לו הנאה כלל, פטור.
ב. סתימה בצינור הביוב בקומות העליונות, ואין הדבר מפריע כלל לדיירי הקומות התחתונות. על פי הלכה הדיירים שאינם סובלים מהנזק אינם חייבים להשתתף בהוצאות תיקונו, וכל שכן שהדיירים מהכניסות האחרות אינם חייבים בדבר, ואילו לפי החוק, כל השכנים חייבים להשתתף בהוצאות אלו.יש להדגיש כי בדברים אלו שיש מנהג ברור הולכים אחר המנהג.
ב. כפייה על השתתפות ממונית בצרכי הבית המשותף
- שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות שותפים בקרקע, סימן קסא, סעיף א
בני חצר כופין זה את זה לבנות דלת ובית שער לחצר. וכן כל הדברים שהחצר צריך להם צורך גדול, או הדברים שנהגו בני המדינה לעשותם. אבל שאר הדברים, כגון ציור וכיור, אינו כופהו.
- הרב עזרא שרים, ‘נושא המאמר’, בית הלל, ה (תשס”א), עמ’ סט-עב
א. והנה בימינו, כאן בארץ ישראל, כנראה שבאמת יש דברים שדינם כבית שער ודלת שהובא בש”ס ובשו”ע, דהיינו דברים הנוהגים בכל בתים משותפים, כגון איסוף האשפה דנראה שדינו כדלת, דאף אם השכנים אינם רוצים לקנות פח אשפה לבנין יכולים לכוף זה את זה. ואף אם רוב השכנים, כמו שהבאנו, אינם רוצים לקנות, יכול אחר השכנים לכוף כולם לקנות פח, כיון שזהו כמו שהוגדר בשו”ע, דבר שהחצר צריך להם צורך גדול דא”א לגור בבית שלא יהיה מקום לאיסוף האשפה.
ב. וכן נראה גבי תאורה בחרר מדרגות שמיקרי ‘דברים שהחצר צריך להם צורך גדול’. ואם אחד השכנים מעוניין בה, יכול לכפות השכנים להתקין ולשלם האור בחדר מדרגות. ויותר נראה, דאף לא יכול אחד השכנים לומר שהוא יתקין מנורה מעל דלת ביתו, ושוב אינו מעוניין באור בכל חדר המדרגות, כיון שזהו דברים שהחצר צריך להם צורך גדול. ואף שהרוב אינם רוצים יכול האחד לכפות השאר להתקין ולשלם האור בחדר מדרגות.
ג. אלא דנראה דעכ”פ איכא בימינו דברים שדינם באמצע, לא כדלת ושער שיש צורך גדול לחצר, ולא כציור וכיור שאינם צריכים כלל אלא דברים שבחלק מהבנינים המשותפים נוהגים. ובדברים אלה נראה דאיכא בהם “מנהג המדינה”, לילך בהם אחר הרוב. והיינו איכא מנהג המדינה ברור שכל שרוב השכנים מעוניינים המנהג שיכולים לכפות על המיעוט לעשות דברים אלה חוץ ממקומות שבהם נעשה מריבה בין השכנים ולא הולכים אחר הרוב אבל באופן רגיל, המנהג אחר הרוב שהבאנו, שאי איכא מנהג המדינה בתריה, ה”נ בדברים אלה.
ד. וכגון בגינון וצמחייה בגינה, שהנהוג שאף שיש בניינים שמזניחים את הטיפול בגינה, ויש בניינים שמטפילים בגינה שלהם, וגם שזה לא כמו בית שער ודלת לחצר שזה צורך גדול, ואינם כמו ציורים שאינם נצרכים כלל, מ”מ גינון קצת כן יש צורך בגינו.
ג. תשלום מסי וועד הבית
- הרב שמואל וואזנר, שו”ת ‘שבט הלוי’, חלק ט, סימן שו
בנדון ועד הבית, כמדומני, שאם יש לו שתי דירות נפרדות ממש משלם כשתי דירות. אבל אם יש לו רק שטח של שתי דירות, והוא רק משפחה אחת, כשאר דיירים, משלם כמשפחה אחת. מובן שאם נהוג לשלם לפי החדרים או השטח נשתנה הדין…
- הרב אליעזר שמחה ויס, ‘משפטי שכנים’, פרק טז, שאלה ז
שאלה:
מהם ההוצאות שחייבים לשלשם דיירי הבנין המשותף לועד הבית?
מהי צורת חישוב דמי ההשתתפות בהוצאות של כ”א מן דיירי הבית?
תשובה:
כלל גדול בדין זה הוא שדיירי הבנין חייבים לשלם לועד הבית עבור דברים שהבית או החצר צריכים לעשותם. הדברים שנהגו לעשותם היום או שיש בהם צורך גדול הם: תיקון הגג, תאורה וניקיון בכניסה ובחדר המדרגות, הוצאות אחזקה וסולר להסקה מרכזית, מעלית, גינון, תשלומם למי שמנהל את ענייני הבית כשאין מתנדב לכך, החזקת המחסן המשותף, המקלט, מתקן לפחי אשפה, פחי אשפה משותפים, תיקונים ברכוש המשותף שניזוק כגון קלקול המעלית, ההסקה, הביוב המעקה ותאי הדואר.
כשאין תקנון ינהגו כדלהלן: בהוצאות הנוגעות להחזקה השוטפת של הבית, שהם תשלום עבור חשמל וניקיון חדר מדרגות והכניסה לבנין והמגרש שמסביב ותאורה בחזית הבנין, יתחלק בין כל הדיירים שווה בשווה, ואף שבחלוקה זו לקתה מדת הדין משום שלפעמים בדירה מסוימת גרים יותר נפשות מאשר בדירה אחרת, אבל היות וללא שמענו חלוקה לפי נפשות, וגם קשה לדקדק בכך, וכיוון שכבר נהגו כן, לכן, תתחלק ההוצאה הנ”ל כפי שכתבנו.
בהוצאת המעלית יש אומרים לפי גודל המשפחה ויש אומרים שווה בשווה.
רכוש משותף ישתתפו יחסית לגולד הדירה: דירה בעלת ארבעה חדרים לא תשלם אלא 15% יותר מאשר דירה בעלת שלשה חדרים.
הוצאות לטובת רכוש משותף: בניית גדר, צביעת קירות חיצוניים, הוספת צנרת, צביעת חדר מדרגות, עשיית שיש בחדר מדרגות.
- הרב אריאל בראלי, ‘תשלום דמי וועד בית’ , אמונת עיתך, 96 (תשע”ג), עמוד 21
שאלה:
אחד מדיירי בניין משותף המתגורר בקומת קרקע, פתח על דעת עצמו דלת מהמרפסת שלו לרחוב. דלת זו משמשת לו לכניסה לביתו וכבר אין לו צורך בחדר מדרגות. נוסף על כך, הוא ביטל לגמרי את דלת הכניסה הישנה מחדר המדרגות לביתו. נשאלת השאלה, האם עליו להמשיך לשלם דמי ועד בית מדי חודש?
תשובה:
יש לברר תחילה את מהות תשלומי ועד הבית. דיירי הבניין מוגדרים כשותפים בכל השטחים הציבוריים הקשורים לבניין: חדר המדרגות, גינה, חניה, גג, חצר ועוד. החלק של כל דירה בשותפות מותאם לגודל הדירה, כך שמי שיש לו דירה גדולה בבניין, יש לו חלק גדול יותר בשטח הציבורי שבו (חוק בניינים משותפים, סעיף 57א). ועד הבית מוסמך לגבות תשלום עבור תחזוקה של הנכס המשותף, כגון סיוד וזיפות הגג במידת הצורך. נוסף לכך ישנה גבייה עבור הוצאות שוטפות, כגון תשלום על חשמל וניקיון. לכתחילה היינו צריכים לחלק בין שני סוגי התשלומים, ולומר שמה שקשור להחזקת הנכס יחולק בהתאם לגודל הדירה[1]. דיירי דירה גדולה ישלמו יותר על סיוד הבניין, כי יש להם בעלות על שטח גדול יותר בבניין. לעומת זאת התשלום על ההוצאות השוטפות יתחלק לפי מספר הנפשות בכל דירה[2], כי ההנאה מהחשמל והניקיון היא סיבת החיוב ולא הבעלות על הנכס. נמצא שמשפחה גדולה צורכת יותר לכן תשלם יותר[3]. אם ננהג כך בפועל, ונציע שתשלומי ועד הבית יחולקו לשני סוגים וכל אחד מהם ייגבה לפי סיווג שונה, יהיה הדבר מסורבל ולא יצלח. היות ומדובר על הכרעה של נוחות, יש מקום למנהגים שונים, ובסופו של דבר ההכרעה לפי מנהג המקום. יש הגובים את התשלום בהתאם לגודל הדירה ויש המחלקים את התשלום בין כל המשפחות בשווה[4].
דייר המצטרף לבניין אשר יש בו נוהג קבוע לגבי אופן חלוקת התשלום לוועד הבית, מצטרף על דעת מה שנהוג. אולם בבניין חדש, אם ישנה הסכמה בין הדיירים על אופן חלוקת התשלום, הדבר מחייב, ואם ישנו ויכוח, יש להעדיף את החלוקה על פי גודל הדירה, משום שכך מוגדר בחוק בתים משותפים (סעיף 58 א), והחוק יוצר את אומדן הדעת הרגיל[5]. לאור החלוקה בין הוצאות שוטפות ובין החזקת הנכס, ברור שמי שפתח כניסה נפרדת לביתו ואינו משתמש בחדר מדרגות פטור מתשלום על ההוצאות השוטפות, שכן הוא אינו זקוק לתאורה או לניקיון בחדר המדרגות. הדברים נכונים גם כלפי דייר שעזב את ביתו למשך חודש שלם, יש לזכות אותו בחלק היחסי של התשלום על הצריכה השוטפת.
אולם בתשלום על החזקת הנכס חייב הדייר, משום שעדיין זהו נכס שלו. לא מסתבר שהוא הפקיר את חלקו בחדר המדרגות, שהרי ישנה אפשרות שבעתיד הוא ירצה להשתמש בפתח הישן. נוסף לכך, על פי חוק בתים משותפים אין אפשרות להסתלק מחלקו היחסי ברכוש המשותף (סעיף 59ב).
לסיכוםיש לחלק את הגביה של ועד הבית לשתי קטגוריות. החלק האחד משותף לכולם-הוצאות להחזקת הבנין. החלק השני הוא הוצאות שוטפות המוטלות בשווה (מטעמי נוחות) רק על הדיירים המשתמשים בחדר המדרגות.
מומלץ להגיע להסכמה על סכום קבוע של הנחה התקף לכל דייר הנעדר חודש שלם מביתו. סכום שיחושב לפי העקרונות שהתבארו לעיל, ואשר יהיה מקובל על כולם.
ד. הלכות שכנים
מרקם החיים המשותף יוצר נקודות חיכוך בין שכנים. מצד אחד, החיכוכים באופן טבעי עלולים להיות מכשול לחיים שלווים, מצד שני, יש זכות טבעית לכל אדם לנהל את אורח חייו כרצונו למרות שזה יכול לפגוע בשכניו. וכבר המשנה באבות (מסכת אבות, פרק ב, משנה ט) המליצה על “שכן טוב”: “אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם רבי אליעזר אומר עין טובה רבי יהושע אומר חבר טוב רבי יוסי אומר שכן טוב“.
ה. רעש ופתיחת חנות בבית מגורים
- הרב אליעזר שמחה ויס, ‘משפטי שכנים’, פרק ב, שאלה א, ו
שאלה:
מהם הטעמים שמחמתם יתכן ויוכלו שכנים לעכב עשיית עסק מכל סוג שהוא בבנין המשותף?
תשובה:
שכנים יכולים לעכב מהטעמים הבאים:
א. מפני שמרבה עליהם את הנכנסים והיוצאים;
ב. מפני קול כניסתם ויציאתם של הקונים שע”י זה אינו יכול לישון בלילה או בצהריים;
ג. מפני שאינו יכול לישון מקול הפטיש או מקול הרחיים וכדומה;
ד. מפני עשן, ריח, אבק, חום, נסורת, פשתן ועוד;
ה. מפני מחלות או שהמוטרד או חולני;
ו. מפני נדנוד הקרקע שמערער את יציבותה.
7. הרב צבי בן יעקב, ‘משפטיך ליעקב’, חלק ב, סימן לח
א. אחד השכנים מפעיל מזגן מפוצל בלילות הקיץ החמים מסביב לשעון. המזגן עובד גם בשעות הצהריים וגם בשעות הלילה (שעות מנוחה ושינה). שכנים אחרים מתנגדים להפעלת המזגן בשעות המנוחה והשינה.
ב. בעל דירה בקומת קרקע בבנין משותף מעונין להפוך את דירתו לחנות, אליה יכנסו ישירות דרך החצר ולא דרך חדר המדרגות. השכנים מתנגדים לפתיחת חנות בבנין. לדבריהם דירה זו נועדה למגורים, והפיכתה לחנות תגרום לשכנים רעש ולכלוך. מה עוד שבעתיד יכול ראובן להפוך את המקום לחנות פלאפל או דגים.
תשובות:
א. אף שישנם דעות שיכול לעכב רעש שהשכן עושה בביתו, היינו דוקא ברעש גדול כדוגמת רחיים ופטיש ולא ברעש סביר, וכן לא ברעש שהוא מתשמיש הדירה. כן מצאתי בחזון-איש (ב”ב יג, יא), וז”ל: “אם עושה דברים שרוב בני אדם עושין ולפעמים תשמישן ודיבורם מפריע, אינו יכול למחות, ורשאי אדם לבנות בית אצל חבירו עם תינוקות הצועקים בלילה ואין חבירו יכול לעכב עליו, דהרי אינו חייב לצאת מדירתו”. לכן נראה דהוא הדין ברעש של מזגן, שאינו יכול למחות ברעש זה. ואף בשעות הצהריים והלילה, כיון שאין זה רעש חריג.
ב. נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן קנו,ב, שיכולים השכנים להתנגד לפתיחת חנות בחצר מפני שמרבה עליו נכנסים ויוצאים. לפ”ז, אם לחנות נכנסים מחדר המדרגות, יש מקום לכאורה להתנגדות השכנים. אך יש לבחון את הרעש מהבחינה המעשית. היות ומדובר בדירה הנמצאת בקומה קרקע, צריך לבדוק האם אכן יש בכניסה וביציאה של ריבוי הנכנסים והיוצאים, רעש לדייר המתגורר בקומה גבוהה.
מסקנות: א. רשאי להפעיל מזגן בשעות מנוחה, ואין השכנים יכולים להתנגד לכך, אך הדבר מותנה שאין המזגן מרעיש באופן מיוחד (כגון מזגן ישן או מקולקל).
ב. פתיחת חנות בבנין מגורים, הן כשהכניסה מחדר המדרגות והן כשהכניסה מהחצר, תלוי בשיקול דעת בית הדין, אם יש בטענת השכנים על נזק משום טענה צודקת אם לאו.
ו. ויכוח בין דיירי שכונה
העיקרון ההלכתי לפיו כל דייר זכאי לעשות שמושים סבירים בחלקו, משמש את הרב זילברשטיין בבואו להכריע בוויכוח בין דיירי שכונה:
- הרב יצחק זילברשטיין,’חשוקי חמד’, בבא בתרא, דף כ ע”ב
חלק מתושבי השכונה רוצה שאוטובוס יכנס לשכונתם וחלק מתנגד.
שאלה: שכונה שקטה, שחלק מהתושבים רוצים שאוטובוס יכנס ויסיע אותם לכל חלקי העיר, וחלק מהתושבים מתנגד בגלל הרעש. התברר שלכן הם מתנגדים, משום שיש לכל אחד רכב פרטי. האם יש ממש בהתנגדותם? נאמר במסכת ב”ב דף כ ע”ב חנות שבחצר יכול למחות בידו ולומר לו איני יכול לישון מקול הנכנסים ומקול היוצאים, ולכן נראה שאם השכונה נבנתה בתור שכונה שקטה, שלא נמצאת במרכז העיר אלא בקצה, יש לשקול מי יסבול יותר, האם אותם הרוצים את השק, או אלה שרוצים את התחבורה הציבורית, ולכן אם יש אוטובוסים במרחק מה, והטרחא של אלו הרוצים את האוטובוס לא תהיה גדולה, ולעומת זאת הנזק של הרוצים שקט גדול יותר, אולי יש להתחשב עם המתנגדים למרות שיש להם רכב פרטי, כי בגלל זה שהשי”ת העניק להם רכב, לא מגיע להם קנס שיסבלו רעש.
והנה יעוין בחזו”א (ב”ב סימן יג) שכתב: “אם עושה דברים שרוב בני אדם עושים, ולפעמים תשמישן ודיבורן משמיע קול שמפריע, אינו יכול למחות” עכ”ל. ולפי זה נראה אם האוטובוס אינו חלק מתשמישי השכונה, ולעומת זאת שכונה שקטה, הנמצאת בפאתי העיר, השקט שלה הוא חלק מהמהות של השכונה, אם כן צודקים השכנים שלא רוצים את האוטובוס, והשכנים הרוצים אותו יטרחו קצת ויגיעו אליו.
ז. מהות המחלוקת
- הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ‘שמונה קבצים’, שמונה קבצים, קובץ א, פיסקה י
…שני בעלי ריב, שהם כפי המבט החיצוני רחוקים מאד זה מזה, הם באמת אומרים שניהם דבר אחד. וכל עיקר המחלוקת שלפעמים נראה אותה בוערת עד לב השמים, אינה כי אם ריב שפתים, מפני שלא יבין איש שפת רעהו.
סיכום
הצרכים של הדיירים בבית דירות מתחלקים לשלוש קבוצות: ישנם צרכים חשובים שחייבים להיות בכל בנין משותף, כמו ניקיון ותחזוקה, ובהם יכול אפילו יחיד לכפות את שאר השכנים. ישנם צרכים שאינם מוכרחים אך בחלק מהמקומות הם הפכו לצורך בסיסי כגון טיפוח גינה ואז יש בכוח הרוב לכפות על המיעוט לעשות אותם. ישנם צרכים שבאים לפתח איכות חיים כגון צביעה אומנותית. להוצאה זאת יש צורך בהסכמת כל הדיירים. שכנים אינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם (אף בחלק שלהם הפרטי) אלא הם מחויבים לכללים. הכלל אומר שלא ניתן למנוע מאדם להשתמש בצרכים בסיסיים שלו אף אם נגרם בכך נזק לשכניו. לעומת זאת אם מדובר על שימוש שאינו מוכרח המציאות אז שכניו יכולים לעכב. בכל אופן לא כדאי לריב ולחלוק, אלא ללבן את הדברים בצורה מתונה ומיושבת.
[1]שולחן ערוך, חו”מ, סי’ קסא, סעי’ ג.
[2]שולחן ערוך, חו”מ, סי’ קסג, סעי’ ד.
[3]זאת החלוקה הקיימת בין שוכר ומשכיר. התשלום המוטל על השוכר הוא תשלום שוטף, לעומת זאת התשלום המוטל על המשכיר הוא החזקת הנכס, ולכן הוא ישלם על ביטוח המעלית וכדומה.
[4]שו”ת חתם סופר, חו”מ, סי’ קסז: “נפשות היינו כל בעל בית עם כל בני ביתו, אנשים ונשים וטף הסמוכים עליו נפש אחד יחשב”.
[5]’חזון איש’, ליקוטים טז; תשובות והנהגות, ח”ג עמ’ תנו.