הקנאות אינה דבר שצריך לעודד אותו. ישנם מקרים ספורים שבהם הקנאות מבורכת. ההשלכה לחיינו הציבוריים.

מקורות:

קנאות ופגיעה באוכלוסיה בלחימה

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי

משנה תורה הלכות איסורי ביאה פי”ב ה”ד
“כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא, והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יותר, אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין. ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא. ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי. ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי, שנאמר ‘ואת האשה אל קבתה’. אבל אם פירש – אין הורגין אותו, ואם הרגו – נהרג עליו. ואם בא הקנאי ליטול רשות מבי”ד להרגו אין מורין לו, ואע”פ שהוא בשעת מעשה. ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו – אין הבועל נהרג עליו”.

תורה תמימה במדבר כה, יג

“הא דקנאים פוגעין בבועל ארמית, אין רוח חכמים נוחה מזה. והסברה בזה יש לומר, דכיון דצריך לעשות זה ברוח קנאה אמיתית לכבוד ה’, אם כן אי אפשר לתת רשות לכל אדם לפגוע באיש כזה, כי מי יודע, אולי הוא עושה זאת באיזו פניה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה’, ובין כה הוא הורג נפש שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש”. כלומר, הפגיעה צריכה להיות בקנאה טהורה לשם ה’, אבל יכול להיות מצב שמישהו עושה זאת מתוך מניעים אישיים, למשל לצורך חיסול חשבונות, ואת המניעים האמיתיים של האדם רק הקב”ה יכול לדעת ולא חכמים, ולכן אין דעת חכמים נוחה הימנו – אי אפשר לתת רשות לכל אדם לפגוע בבועל ארמית כיון שלא ניתן לדעת את מניעיו האמיתיים. כלומר, ישנה הלכה עקרונית שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו, אלא שהיישום שלה בפועל הוא בעייתי ומסוכן. רוח הקודש מעידה על פינחס שהוא עשה את המעשה מתוך קנאה טהורה, מתוך כוונה טהורה וזכה, ולשם שמיים: “תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל”. ובסוף הפרשה הקודמת נאמר^[1]: “ותעצר המגפה מעל בני ישראל”. מגמתו היתה לכפר על בני ישראל, ואכן עקב מעשהו נעצרה המגפה.

עולת ראיה ח”א עמ’ שצ”ד

כי מה שקנאים פוגעים בו (באדם שבועל ארמית) הוא דוקא קנאים המכוונים בטוהר הכונה לשם שמים, וא”כ אמרו (על פנחס) שזה שפיטם אבי אמו עגלים לע”ז איך אפשר שתהיה קבועה בנפשו קנאה אמתית בענין ע”ז ובת אל נכר, אלא שודאי תכונות רעות שמצד גזע אמו גרמו לו שיהיה נהנה ממעשי הרציחה, ח”ו, ואפילו אם מכוין גם לשם שמים. אבל הקב”ה יחסו והודיע לכל, שטבעו של פנחס הוא כטבע זקנו אהרון הכהן, הטוב ואהוב לכל, רודף השלום, ובודאי רחוק מרציחה, והיה מעשהו זה נגד טבעו ורק לשם שמים”.

העמק דבר במדבר כה, יב

“את בריתי שלום – בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב”ה, בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ושלא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום”.

רמב”ן בראשית פרק לד

ויתכן שהיה הכעס ליעקב שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו.

ומה יבקש בהן הרב חיוב, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו, והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב) על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו’, לא תלמד לעשות וכו’ (שם יח ט), ובגלוי עריות כי את כל התועבות האל עשו וכו’ (ויקרא יח כז), אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין:

והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל. וזהו שאמר כלי חמס מכרותיהם (להלן מט ה):

 “עמוד הימיני” הרב שאול ישראלי

“האוכלוסיה העוזרת על ידם, מסיעתם ומחזקת ידיהם בכל מיני צורות בגדר עוזרים לרודף לעשות מעשי רצח., הרי מ”מ ברור שמתן עזרה זו נותנת בסיס רחב יותר לפעולותיהם בעתיד, כך שמספר ההתנפלויות יגדל ע”י עידוד זה שניתן ע”י האוכלוסיה.

למעשה אין יסוד מספיק להתיר פעולה נגד הציבור שנמנע למלא חובתו ולבער מתוכו את המרצחים, כל עוד שיתכן שיש להם אמתלא של פחד או לחץ וכיו”ב.
ע”כ כל הפעולות המלחמתיות הנעשות כרגיל במלחמה, אעפ”י שיתכן שיפגעו בהם ילדים אינם בכלל איסור והיוצא מכל זה, שיש מקום לפעולות תגמול ונקם נגד צוררי ישראל ופעולה כזאת היא בגדר מלחמת מצוה. וכל אסון ופגע שקורה לפורעים ולבעלי בריתם ולילדיהם, הם הם שערבים לזה, והם עונם ישאו. ואין שום חובה להמנע מפעולות תגמול מחמת חשש שיפגעו בזה חפים מפשע כי לא אנו הגורמים, כ”א הם עצמם ואנחנו נקיים.

אכן לפגוע לכתחלה בכונה בילדים, כזה לא מציני אלא בחטא ע”ז. ע”כ מן הראוי לשמור עצמם מלנגע בהם. וה’ הטוב יראה בעני עמו וצרר את צורריו ושרשם מארץ חיים. ובנו יקוים מקרא שנאמר: כל כלי יוצר לא יצלח וכל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה’ וצדקתם מאתי נאם ה’.”

[1] במדבר כה, ח.