שאלה:
כלב שרט את דלת השכנים וגרם לה נזק. בעלת הבית אינה מוכנה להסתפק בתיקון הדלת, כי זוהי דלת יוקרתית, ואף לאחר התיקון יישארו סימנים של הנזק. בהנחה שדבריה נכונים, האם על המזיק לקנות דלת חדשה?

א. נזקי קרן או רגל

ראשית יש לברר את הגדרת הנזק שעשה הכלב. במקרה וכלב נשך, הדבר נחשב לפעולה משונה ולתולדה של ‘קרן’ המחייבת בתשלום של חצי נזק.[1] במקרה הנידון, שבו הכלב שרט את הדלת, יש להסתפק אם זו פעולה שאינה צפויה בדומה לנשיכה, ואז החיוב מדין ‘קרן’, או שדרכו של כלב הרוצה להיכנס למבנה סגור לשרוט את הדלת, וזו תולדה של ‘רגל’.^[2]

והנה בגמרא[3] מובא שדרכו של כלב לחתור תחת הדלת, אולם עדיין אין זו ראיה לגבי שריטת דלת. באחרונים^[4] מובא שהתכונה הקובעת לגבי קרן היא פעולה משונה, כפי שכתב הרמב”ם (הל’ נזקי ממון פ”א ה”ג): ‘אם שינתה ועשתה מעשים שאין דרכה תמיד לעשותם, והזיקה בה’. ישנן שתי הגדרות ל’פעולה משונה’: ההגדרה הראשונה לפי מדד השכיחות, ואז כל מעשה שאינו מצוי נחשב ל’קרן’. ההגדרה השנייה היא אם המעשה הוא טבעי לבהמה. לפי דרך זו יכולה להיות פעולה שאינה שכיחה אך עדיין אינה משונה, שכן זו תגובה טבעית של הבהמה למקרה העומד בפניה, שכן רק מעשה משונה שאינו בטבע בעל החיים מוגדר ‘קרן’.^[5] לאור זאת יש בדוק אצל בעלי הכלבים האם במצב הנתון שבו הדלת סגורה, שריטת הדלת היא פעולה נורמטיבית?

ב. כיצד לשום את הנזק

הש”ך ( חו”מ סי’ שפז ס”ק’ א) סובר שכאשר יש אפשרות לתיקון הנזק הרי חובת המזיק להחזיר את החפץ לקדמותו והסכימו איתו רבים^[6]. לכן אם היה אפשר לתקן את הדלת ולהחזירה למצבה הראשון הדין היה פשוט. אולם במקרה המדובר, אין דרך לתיקון מושלם (דבר שהוסכם על דעת בעל הכלב)  וישנם שתי שיטות מרכזיות לחישוב הנזק.

אופן אחד של שומה הוא  על פי פסיקת ה’שלחן ערוך’ (סי’ שפז סעי’ א):

הרי שהרג בהמת חברו או שבר כליו, שמין כמה הייתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה, וכמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה, ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור[7].

לדרך זו, התשלום הוא רק על הפחת שהסריטה גרמה לדלת. יש לבדוק מה הוא ערכה של דלת משומשת לפני הפגיעה ומסכום זה יש להפחית את שוויה של הדלת לאחר השריטה, ואת הפער ישלם המזיק, כמובן שאין חיוב לשלם על דלת חדשה.

השומה מתייחסת לדלת כדבר העומד בפני עצמו ולא כחלק מפחת הבית, וזאת בהתבסס על דברי ה’חזון איש’ לגבי השומה שהוזכרה בדברי השולחן ערוך (לעיל) על כלי שלם ובהמה שלמה , וזו לשונו:

התם השווי הוא מחמת שלמותו, ובשלמות צורתו הוי כלי והוי בהמה, וכל חלק וחלק אינו כלי ואינו בהמה, והיזק נעשה בהיפרד חלק ממנו, והלכך השומא על כל הכלי, אבל אכלה תבואה מן השק אין שמין כל השק, שאין שק קונה שם לעצמו אלא כל גרעין וגרעין בפני עצמו, ואם אכלה מן השק משלמת מה שאכלה.

וכן כתב בספר משפטיך ליעקב (ח”א סי’ ז) וזו לשונו: ‘שומת הנזק נמדדת כל דבר ודבר לפי ענינו, יש דברים שכל חשיבותם, יופים ושימושם הוא בחפץ שלם, וכשחלק מהם ניזוק פירושו של דבר שכולו ניזוק, דמכיון שחסר בשלימות חסר בכל, ומנגד, יש חפצים שמורכבים מיחידות רבות אבל אין לצירופם שום חשיבות עצמית, וכל חשיבותם היא חשיבותה של כל יחידה בפני עצמה’[8].

השיטה השנייה דורשת מהמזיק להחזיר את המצב לקדמותו בכל מחיר, גם כאשר האפשרות היחידה היא קניית דלת חדשה (ובתנאי, שאין אפשרות לקניית דלת כזו משומשת).  וכך הכריע ב’פתחי חושן’ (נזיקין פ”י הערה יח):

אם גם ע”י התיקון לא יחזור החפץ להיות כמה שהיה כגון שהזיק כלי חדש שסוף סוף לא ישאר אלא כלי מתוקן ולא כלי חדש בכה”ג צריך לשלם דמי כלי חדש ולא השלמת התיקון. והסכים עמו הרב ש”ז אוירבך, שו”ת מנחת שלמה, מהדורה תנינא סי’ קלה:

‘בדבר שהוא ממש ממון נראה שצריכים לשלם לו כפי שהוא צריך להוציא כדי לקנות חפץ כזה שהפסידוהו ולא נמדד כלל בכמה יוכל למכור זה לאחרים. התורה אמרה מכה נפש בהמה ישלמנה היינו להשלים שיהיה לו בהמה אחרת’.

לדעת הרב מרדכי פרבשטין (קובץ תורני דברי משפט ה, שנג)  גם לדרך זו, יש לנכות את פחת השימוש מדמי הדלת החדשה. האופן המיטבי לכך הוא להעריך בכמה הניזק עצמו היה מוכן לשלם על הדלת המשומשת לפני הסריטה על מנת לקבלו בחזרה.

סיכם

לאור זאת, שהתיקון אינו מחזיר את המצב לקדמותו ויש ספק הלכתי על אופן חישוב הנזק, יש לקבל את הצד המקל בשומת נזיקין, ולחייב[9] את בעל הכלב לשלם את הפער בין הערכת מחיר דלת זו שהיא משומשת ותקינה- למחיר הדלת כיום, לאחר שניזוקה ובמצבה הנוכחי.

[1] שו”ע, חו”מ סי’ שצה סעי’ א.

[2] נפקא מינא לגבי תשלום הנזק. אם מדובר על דבר משונה, יהיה חיוב על חצי נזק כדין קרן תמה, ונוסף על כך בית הדין לא יכול לדון בכך כי היום לא דנים דיני קנסות (שו”ע, חו”מ סי’ א סעי’ ג). לעומת זאת דנים היום נזקי רגל כי אינם קנס והתשלום הוא נזק שלם.

[3] בבא קמא כג ע”א.

[4] חידושי ר’ ראובן, בבא קמא סי’ ב; ציונים והערות, בבא קמא יט, בשם אחרונים נוספים. וזאת, אף שבגמרא נזכרה התכונה של ‘כוונתו להזיק’ (בבא קמא ב ע”ב).

[5] יש להביא ראיה ב”ק, יט ע”ב נאמר: ‘אמר רב פפא, השתא דאמרת: כל מידי דלאו אורחיה ואכלה ליה ע”י הדחק שמיה אכילה, האי שונרא דאכל תמרי, וחמרא דאכיל ביניתא – משלם נזק שלם’. הרי לנו שאכילה על ידי הדחק מחייבת נזק שלם, משום שאכילה על ידי הדחק אינה בגדר מעשה משונה, אף שהיא מעשה שאינו שכיח.

[6] הסכים לכך נתיבות המשפט, סי’ שמ סק”ג, וחייב בהוצאות של כיבוס את מי שטינף בגד חברו, וז”ל: ‘כל מזיק חייב להחזיר הנזק שיהיה כמות שהוא בראשונה’. וכן כתב בקונטרסי שיעורים, ב”ק שיעור ו: ‘כל דיני נזיקין הוא בעד עצם החפץ שהפסיד הניזק, וחיובו של המזיק הוא להשלים ולהחזיר אותו חפץ שהזיקו ממש, וכמו חיובו של גנב וגזלן שחיוב בעצם הוא, והשיב את הגזילה אשר גזל (ויקרא ה,כג), הכי נמי הוא חיובו של מזיק… להחזיר ולהשלים ממש אותו חפץ שהזיקו’. וכן כתב הרב בלס, תחומין, יג, החזרת המצב לקדמותו כעקרון-על בתשלומי נזיקין. וזה שלא כפי שכתב הרב שיינפלד בספר נזיקין, סדרת חוק לישראל (סעיף 76)  וזה לשונו: ‘בדרך כלל, אין מעריכים את הנזק לפי הוצאות תיקון החפץ, אלא לפי ערכו להימכר בשוק באותו מקום ובאותו זמן לפני המעשה ולאחריו, וההפרש הוא שיעור הפיצויים. נמצא שההלכה אינה מתיימרת להשיב את המצב לקדמותו על ידי תשלום כספי’.  להרחבה נוספת- הרב אליעזר שטרן, כתב עת ‘הבאר’ כרך כה עמ’ 181.

[7] מפורסמים דברי ה’חזון איש’ (ב”ק סי’ ו ס”ק ג) ששומה זו נכונה רק ביחס לדברים העומדים למכירה. אחרת, שומת המכירה לא משקפת נכונה את מידת  הנזק: יש לעיין, היכי שקלקל כותלי ביתו, ואי שיימינן כל הבית לא נפחת כספו, היכי שיימינן? ונראה, דכיוון דאין בית עומד למכירה, אלא לתקן בדקיה, משלם מה שחברו מפסיד בהוצאות התיקון.

[8] וכ”כ בשו”ת אור לציון, חו”מ, סי’ ד, אות ב,

[9] בהנחה כי שריטת דלת היא פעולה נורמטיבית.