התובע שילם מראש למעון ילדים למשך כל השנה ולפני החודש האחרון הוציא את הילדה מהמעון ולכן תובע את התשלום של אותו חודש. הנתבע טוען שע”פ המקובל מי שמוציא את הילד לאחרי החודש החמישי צריך לשלם על כל השנה.
תובע
הילדה שלי הייתה במעון של הנתבע מחודש מרץ 2008 עד אמצע חודש יולי. אנו נדרשנו לשלם מראש בשיקים עבור כל השנה, ולכן הפקדתי כבר בתחילה את כל השיקים עד לחודש אוגוסט (כולל). כיון שהוצאתי את בני באמצע חודש יולי לכן אני תובע בחזרה את התשלום עבור חודש אוגוסט. אמנם לגבי החודש השביעי אין לי תביעה אע”פ שהיינו רק חצי חודש, אך לגבי החודש השמיני אני רוצה את כספי בסך 665 ש”ח בחזרה. אמרתי לנתבע שאני רוצה את כספי בחזרה, והוא אמר לי שע”פ כללי המשרד למסחר מי שמוציא את הילד מעבר לחודש החמישי משלם עד סוף השנה. טענתי היא שלא ידעתי מכללים אלו ולא נאמרו לי מראש. ביקשתי שלא יפרע את השיק הזה, ואעפ”כ הוא נפרע.
נתבע
המעון אצלנו מסובסד מכספי המשרד למסחר, זאת אומרת שעל כל תינוק ההורים משלמים סך של 665 ש”ח והמשרד למסחר מוסיף עד לכ1600 ש”ח. ע”פ הכללים של המשרד למסחר כל מי שמוציא את ילדו קודם לחודש החמישי משלם עד סוף החודש אך מי שמוציא מהחודש החמישי ואילך משלם עד סוף השנה. אמנם מי שקובע למעשה בענייני הכספים של המעון אינו המשרד למסחר אלא אנו מנהלי המעון, אך הכללים של המשרד למסחר הם כנ”ל וזהו מה שמקובל. אכן אני מודה שלא נאמר לעמיחי מראש על כך, אך זהו מה שנהוג לפעול על פי כללים אלו.
בירור הדין
במקרה שלפנינו נראה שיש לדון בזה מצד שכירות פועלים, בעל המעון הוא למעשה פועל[1] שנשתעבד לעבוד אצל בעה”ב תקופה מסויימת, בנדון דידן עד אוגוסט 2008, ואילו התובע הרי הוא בעה”ב שמתחייב לשלם לפועל תמורת העבודה.
הוצאת הילדה באמצע התקופה הרי זו הפסקת עבודה באמצע תקופת שכירות הפועל.
מה היא תקופת השכירות?
בהגדרת תקופת השכירות, נראה שיש להחשיב זאת כשכירות אחת לכל התקופה אע”פ שמגדירים את התשלום כתשלום חודשי בסוף כל חודש וחודש.
והסברא בכך היא שישנה רגילות אצל אנשים להחשיב את שנת הלימודים כחטיבה אחת. ואף שמצורת התשלום החודשית נראה כי מדובר על שכירות חודשית, מכל מקום זהו רק לגבי זמן הפירעון אך לא להגדרת קנין הפועל. זו משמעות פסק הרמ”א שכתב : “מלמד שהשכיר עצמו לשתי שנים והתחיל שנה ראשונה, מקרי התחלה גם לשנה שניה; וה”ה כל פועל”,(שלג ב). מסתבר שמדובר על קביעת השכר שנתית ובכל זאת חידש הרמ”א שאנו רואים את שתי השנים כשכירות אחת[2].
לכן בנדון דידן אע”פ שהתשלום הוא חודשי, כל התקופה הרי היא שכירות אחת.
האם הסיכום מחייב?
במקרה שלנו היה מעשה קנין ,שהרי שכירות פועל נקנית בכסף (נתה”מ שלג סק”א), והרי שולם להנהלת המעון בשיקים מראש וניתן לראותם כקנין כסף.
בנוסף יש כאן תחילת עבודה ונתבאר בשו”ע (שלג ב) שתחילת העבודה יוצרת כבר את שעבודו של בעה”ב כלפי הפועל.
חזרת המעביד מההסכם- שכר פועל בטל
במקרה של חזרת בעה”ב באמצע זמן השכירות מבואר בשו”ע (שלג ב) שאם חזר בו בעה”ב ולא מוצא הפועל להשתכר אצל אחר במקומו הרי חובת בעה”ב לשלם לפועל כפועל בטל. אמנם כל זה כאשר חזרת בעה”ב אינה מחמת אונס, אך אם היא מחמת אונס הרי הוא פטור כמבואר בשו”ע (שם).
בנדון דידן חזרת בעה”ב היא מחמת מעבר דירה למקום אחר שנעשה מרצונו ללא אונס, ולפ”ז נראה שיש לחייב את בעה”ב לשלם לבעל המעון שכר כפועל בטל.
אולם יש לקחת בחשבון את העובדה כי בחודש השמיני המעון פעיל רק שבוע אחד מתוך החודש וכל השאר ישנה חופשה לצוות. בחודש הזה הפועל מקבל כל שכרו אע”פ שהוא בטל, א”כ כאן אין להוריד כלל משכרו מחמת בטלתו, שהרי מתחילה סוכם שהוא יתבטל בזמן זה ויקבל כל שכרו. וא”כ נראה שעל שלושת שבועות החופשה יש לשלם את כל השכר, ועל השבוע הראשון שבו בדרך כלל ישנה עבודה יש לפחות מהשכר הרגיל ולשלם רק כפועל בטל.
מהו שכרו של “פועל בטל”? ב”פתחי חושן” שכירות (פ”י סק”י בסופו) כתב בשם הט”ז שהוא חצי משכר הפועל, אך מדברי הראשונים הרשב”א והרא”ש משמע שפוחתין קצת. לכן למעשה נראה לפי התחשיב שההורים משלמים ליום כ26 ש”ח, נראה שיש להחשיב שכר בטלה כ20 ש”ח ליום. וא”כ לשמונה ימי עבודה יש להפחית מהשכר הכולל 48 ש”ח.
מנהג המדינה
וכל זה כשאין מנהג ידוע, אך אם יש מנהג בעניינים אלו יש לילך אחר מנהג העולם בעניינים אלו של הסכם בין המעביד לעובד, כלל גדול הוא בשכירות פועלים “הכל כמנהג המדינה” כמבואר בשו”ע (שלא א-ב).\
אך בנדון דידן לא נאמר במפורש להורים שום הוראות בזמן הרישום ואפילו אמירה כללית שיש חוקי משרד המסחר, לא נאמרה להם.. לכן טענת התובע שהכללים הללו לא חלים עליו ,בבסיסה, נכונה.
הוראות המשרד למסחר היא שהפסקה מצד ההורים מהחודש החמישי ואילך מחייבת תשלום עד סוף השנה[3]. אם ההוראה של משרד המסחר הייתה מפורסמת, ובגדר מנהג ידוע, הרי הדבר היה מחייב את התובע אף שלא הכיר את המנהג.
כאשר ישנו מנהג מפורסם לכל אזי האדם מחוייב בכך אף ללא ידיעתו. גם אם לא ידעו אותו משום שעל דעת המנהג הכניס את ילדיו.
במקרה שלנו אין מנהג ברור,המשרד נותן הוראות רק כלפי המעון אבל השאיר לעמותה להחליט כיצד לנהוג עם ההורים. יש שנוהגים לבחון את הנסיבות מדוע הייתה הפסקת ההסכם. ולגבי החודש השמיני שבלאו הכי רובו ככולו הוא ימי חופשה מקובל יותר לגבות תשלום עבור חודש זה למרות שהילדה לא היתה כלל במעון. אך בסופו של דבר אין כאן מנהג קבוע ממש, ומידי ספק לא יצאנו מבחינה זו.
מ”מ ע”פ מה שנתבאר לעיל נראה שמצד עיקר הדין בהלכות שכירות פועלים לגבי החודש השמיני יש לשלם כפועל בטל עבור שמונת הימים הראשונים, ותשלום מלא עבור שאר ימי החודש.
סיכום:
הנתבע צריך להחזיר סך של 48 ש”ח.
___________________
[1] ועיין בפתחי חושן הלכות שכירות (פ”ז סק”ד, סק”ט).
[2] בספר “חזון אי”ש” ב”ק סימן כ”ג ב משמע אחרת.
והנה הרמ”א (אורח חיים סימן שו ס”ד) כתב בענין שכר שבת: “ואם שכרו לחודש והתנה לשלם לו כל יום כך וכך, מקרי שכיר יום) (ר”ן ס”פ אע”פ).” וכוונתו שמחמת כך אין לו לשלם לו עבור שבת אפילו בהבלעה עם כל החודש, כיון שכל יום הוא שכירות בפנ”ע. ולכאורה מכאן שאם שכר פועל לתקופה ארוכה וסיכם עמו על תשלום חודשי, כל חודש הוא שכירות בפנ”ע ולא כמו שנתבאר.
אלא שכבר כתב בביאור הלכה (ד”ה והתנה שם) לחלק בין מצב שהשכירות היתה לחודש ימים ובעה”ב הסכים לפרוע בסוף כל יום, דהיינו שאע”פ שמעיקר הדין שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, בעה”ב חייב עצמו יותר מעיקר חיובו וזמן הפירעון הוא כבר בסוף יום העבודה, משא”כ בנדון של הרמ”א משמעות התנאי היא שכל יום הוא שכירות בפנ”ע, ויכול לחזור בו ולא ישלם אלא על מה שעבר כבר. ולפ”ז ניחא שבנדון דידן יש לומר שכל התקופה היא שכירות אחת אלא שיש כאן התחייבות לגבי זמן הפירעון של בעה”ב שהוא בסוף חודש ולא רק בסוף התקופה.
[3] יש לבחון ענין נוסף. לפי הוראות משרד הרווחה התשלום השנתי למעון הוא עבור 11 חודשים ולא 12. והסיבה לכך היא כיון שבחודש האחרון ישנה חופשה בת שלושה שבועות, והתשלום עבור חודש זה נכלל בחודשים הקודמים. אלא שישנם מנהלי מעונות שמאפשרים תשלום נפרד על החודש השמיני בפנ”ע כמו שנהגו בנדון דידן. אך נראה שגם אם נניח שיש לילך אחר ההוראות של משרד המשרד למסחר והשעבוד עבור החודש של החופשה כלול בחודשים הקודמים, ולפ”ז נראה שבכל חודש יש לשלם רק 1/11 מתשלום החופשה של החודש השמיני, וא”כ במקרה שלפנינו שהתינוק נכנס למעון באמצע השנה רק מהחודש השלישי, א”כ אמור הוא לשלם רק 5/11 מן החודש השמיני שהוא כמחצית בלבד, ונמצא לכאורה שיש להקל על הנתבע מחמת כך. אך כל זה אם נניח שההסכם הוא ע”פ הוראות משרד הרווחה, אך אם נתחשב בהוראות אלו כבר נתבאר שכיון שהוצאת הילד היתה לאחר החודש החמישי היה צריך לשלם את כל השכר עד סוף השנה, לכן לא ניתן להקל מחמת כך, ויש לדון כעיקר הדין בשכירות פועלים.