אני תובע 13 ₪ כפול 66 ילדים סך הכל 858 ₪.

טענות הנתבע:
כל נותני השירותים בקייטנה התקשרו אלי לוודא את מספר החניכים חוץ מהתובע.
אני לא אמור לשלם על מי שלא הגיע בפועל.

דיון הלכתי:
ישנן שתי דרכים לפרש את החוזה:
פירוש ראשון – הנתבע קיבל על עצמו הזמנה לכמאתיים חניכים, זו מסגרת העבודה. לפי פירוש זה, ברגע שהתובע הגיע למקום והתחיל בעבודתו הרי שהנתבע התחייב לשלם לו את השכר שהובטח ככל פועל[1] (שו”ע חו”מ של”ג סעיף א).
לאור זאת, לדעתנו, הנתבע היה צריך להודיע על שינוי במספר החניכים ולכן זו רשלנות שלו. לפי זה הנתבע צריך לשלם על ההפרש בין 134 למספר שסוכם. כיון שסוכם על “כמאתיים” נראה שיש לפרש זאת כ- 180 ילדים, [2]אם כן הנתבע אמור לשלם 598 ₪.
יותר נראה שאף לכיוון זה אין אנו צריכים להתמקד במילים “כמאתיים חניכים” אלא רוח הדברים היא שאם תהיה חריגה גדולה כגון מאה חניכים במקום מאתיים אז ישנו נזק. אם החריגה היא בין 180 חניכים ל 134 חניכים אין זו חריגה גדולה ועל זה אין התחייבות.

פירוש שני – והוא הפירוש המסתבר: הנתבע התחייב לשלם 13 ₪ לילד לפי כמות הילדים שיגיעו בפועל. אומנם הוזכר המספר מאתיים אבל בסיכום של השכר לא מופיע שום מספר. מצופה היה לכתוב את השכר המינימאלי, וכיון שהדבר לא נכתב משמע[3] שלא היתה התחייבות ברורה מצד הנתבע להביא 200 ילדים. לפי פירוש זה הנתבע היה צריך לשלם רק על 104 ילדים שהגיעו בפועל.
ישנו ויכוח נוסף לגבי התשלום על השתתפות המדריכים. אנו נוטים לקבוע שהיות והם משמשים לעזרת התובע הם אינם צריכים לשלם על הציוד.

בפועל, הנתבע שילם על שלושים ילדים נוספים דהיינו 390 ש”ח למרות שלא חויב בכך. יש לראות את הסכום הזה כתשלום על שכר המדריכים שהגיעו ללא צורך.

החלטה:
לא סוכם בין הצדדים על קייטנה ל- 200 ילדים, ולכן הנתבע חייב היה לשלם רק עבור הילדים שהגיעו לקייטנה.
הנתבע פטור מלשלם על הציוד שנקנה עבור הקייטנה כיוון שהציוד הוחזר לתובע.
הנתבע היה חייב לשלם עבור שני המדריכים שהוזמנו ללא צורך, אולם, בפועל הוא שילם מעבר למה שהיה חייב.
לפיכך, הנתבע פטור מתשלום נוסף.