עובדות מוסכמות

לתובע ישנה יחידת דיור הצמודה לבית קרקע . הנתבע גר בקומה מעל התובע והגג של יחידת הדיור מגיע למפלס המגורים שלו. הנתבע שוכר את הבית והמשכיר אמר לו שאין להשתמש בגג לכל צורך שהוא. הנתבע השתמש בגג לצרכים מזדמנים כגון מעמד של כביסה וכדומה.
לפני חודשיים התחלה נזילה לתוך יחידת הדיור. בעל מקצוע שהגיע תיקן אותה בעלות של 1000 ₪.
הוא מצא שיריעות הזפת שהונחו על הגג היו קרועות ולכן הייתה נזילה. הקרע היה בדיוק מתחת למקום שבו הותקן המזגן של הנתבע. אומנם המזגן תלוי ולא מונח על הגג אך הקרע ביריעות נמצא באותו מקום. התביעה היא על עלות התיקון.

טענות בעלי הדין

תובע

התובע מתגורר מתחת לביתו של הנתבע. הוא סיכם עם בעל הדירה של הנתבע ששום שוכר לא ישתמש בגג. כך סוכם עם כל השוכרים שאין לאף אחד רשות להשתמש בגג והם הקפידו על כך.
הנתבע הוא הראשון שהשתמש בגג ללא רשות. לטענת התובע, ברור שהנזק נגרם על ידי הנתבע בייחוד שמקום הקרע הוא מתחת למזגן, כנראה שהברזלים של המזגן פגעו ביריעות האיטום.
דבר זה נתמך בחוות דעת[1] של בעל מקצוע שהגיע וראה ברגים גדולים שנשארו מההתקנה זרוקים על היריעות.

נתבע

הנתבע שוחח עם איש הזיפות והלה הודה שאי אפשר להוכיח באופן ודאי שהנזק נגרם בשמן ההתקנה של המזגן, אלא זו רק סבירות. איש הזיפות הוסיף שמי שגרם נזק ליריעות היה מודע לכך.
הנתבע שוחח עם איש המזגנים והלה הכחיש באופן נחרץ על כך שלא הייתה שום בעיה בזמן ההתקנה. הנתבע טוען שכבר בעבר היו בעיות רבות של נזילות מהגג עד לפתרון של היריעות, לכן מסתבר שעבודת הזיפות לא הייתה טובה.

בירור הדין

טענת ברי

בית הדין שוחח עם שני אנשי המקצוע שהוזכרו במהלך הדיון, בהסכמת הצדדים.
איש הזיפות תיאר את הקרעים אשר גרמו לנזילה ביריעות הזפת, הם לא נוצרו מעצמם. ישנה סבירות שהם ניזוקו בזמן ההתקנה של המזגן [2] או משימוש אחר של הנתבע. איש הזיפות אינו אומר בוודאות שהנתבע הוא שגרם את הנזק ואף לדבריו זו ההערכה שכך קרה.
איש המזגנים טען באופן ברור שלא הייתה שום תקלה במהלך ההתקנה.
לשני בעלי הדין אין ראיות וטענותיהם אינם מכוח ידיעת המציאות אלא מתבססות על בעלי המקצוע.
טענה הנסמכת על נאמנות של אדם אחר אינה נחשבת לטענה חזקה “ברי על ידי אחר- אינו ברי” (כפי שמשמע בגמרא בבא בתרא דף קלד ע”א ובשולחן ערוך סימן ע”ה סעיף כ’ג)..
הכלל ההלכתי אומר שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ובמקרה שלנו ידו של הנתבע על העליונה היות ולתובע אין הוכחה ואף טענתו אינה טענת ברי[3].

רגליים לדבר

הנתבע מודה שהשתמש ללא רשות בגג ויש בכך משום השגת גבול. הדבר מחזק את טענת התובע שהנזק הנגרם ליריעות הוא באחריות הנתבע משום שלא ידוע על גורם אחר שהסתובב שם ושני בעלי הדין מודים שהנזק ליריעות לא ארע מאליו. בנוסף הרמ”א (סימן עה סעיף יז) פסק שכשיש טענת שמא ו”רגליים לדבר” ניתן להשביע שבועת הסת כגון שנמצאה תיבה פרוצה בבית וידוע שבאותו זמן נכנס אדם זר, ניתן להשביע אותו . לכן גם בדין שלנו ישנה חובת שבועה. כיום, מנהג בתי דין לא לאפשר להישבע ובמקום זאת ממירים את השבועה בתשלום כספי[4].
בנסיבות הללו בית הדין החליט על תשלום של 250 ₪ .

החלטה

א. התובע ישלם 250 ₪

ב. התשלום יתבצע תוך שלושים יום עד ל ו’ באדר א תשע”ד.

[1] בעל המקצוע שלח מסמך חתום לבית הדין שבו הוא מצביע על הנתבע כמי שאחראי לנזק שנגרם.

[2] ישנה אחריות לנתבע על נזק זה כפי שמובא במנחת אשר סימן קי”ג.

[3] האם יש משקל לכך שהתובע מאמץ את ההסבר של איש הזיפות וטוען שהוא משוכנע שכך קרה.נראה שכאשר התובע מספר לבית הדין מה הם הגורמים לתביעתו, אזי אין משקל להחלטתו האישית לטעון טענת ברי ודינה כטענת שמא. כעין זה מוזכר בדברי פתחי תשובה בשם התומים סימן ע’ה סק כ שאם בירר לפני בית הדין את מקורות המידע , בית הדין דן לפי מקורות המידע ולא על פי החלטתו האישית. מדברי הסמ”ע ס”ק מט ישנה משמעות שתפיסה מועילה במצב זה והש”ך סק סד חלק עליו. הפת’ש שם הביא מחלוקת בכוונת הסמ’ע. יש שפרשו שאם בעל הדין מבחינתו טוען ברי אף שמתבסס על סבירות וללא ידיעה ודאית נחשבת טענתו לטענת ברי. ויש שפרשו שרק אם בעל הדין אינו מפרט את מקור המידע נחשבת טענתו לברי.

[4]ראו במקרות שהובאו בסדר הדין פרק יא הערה 252. להרחבה, הרב נתן חי “משפטי ארץ” חלק ב עמוד 459