אי תשלום שכר על הסעות ואי הסכמה על הסכום שנקבע

נהג הסעות סיכם עם גן מסויים לגבי הסעה של ילדה כל יום לביתה וטוען שסוכם על סכום של 550 ₪.

לעומתו טוען הגן שסוכם על סכום של 200 ₪ ולאחר זמן כפי בקשתו של הטובע נוספו לו 50 ₪ והסכום עמד על 250 ₪

טענת התובע:
בתחילת השנה נתבקשתי להסיע ילדה עבור הפעוטון.

דברתי עם מנהלת הפעוטון, וסיכמנו על סכום של 550 ₪ לחודש, היא אמרה לי שצריך לסגור את הענין סופית עם הרב כי הוא המנהל והוא משלם את הכסף.
עבדתי 6 ימים בשבוע, הלוך ושוב, מחודש ספטמבר 2007 ועד יוני 2008 (10 חודשים), לא החסרתי יום אחד של עבודה.
בפועל קיבלתי מהרב ב-6 החודשים הראשונים של העבודה רק 200 ₪ לחודש, הרב אמר לי שזו רק מקדמה, מצבו הכלכלי דחוק אך הוא יעביר לו את שאר הסכום מאוחר יותר, בשלושת החודשים הבאים קיבלתי 250 ₪, על חודש העבודה האחרון לא קיבלתי כלום.

שאלה: מדוע אתה תובע רק עכשיו? מדוע לא תבעת את הכסף במהלך השנה?
תשובת התובע: אני יודע שמנהלי מוסדות מקבלים תקציב בסוף שנה לכיסוי חובות וחשבתי שאקבל את כל המגיע לי בסוף השנה.
לגבי טענת הנתבע שסיכמנו רק על 200 ₪, הדבר לא הגיוני כיון שמחירי הדלק גבוהים, אם נצרף את מרחק הנסיעה, מחירי הדלק, הבלאי והזמן שעבדתי יתברר שמחיר של 200 ₪ הוא לא רווחי כלל ולא הייתי מסכים על סכום כזה.

טענת הנתבע:
התובע ביצע את עבודתו על הצד הטוב ואין על כך שום תלונה, אלא שמעולם לא סוכם על 550 ₪ אלא על 200 ₪ בלבד.
הפעוטון אינו מחוייב לדאוג להסעה אך בשל מצבה הכלכלי הקשה של אחת האמהות הסכמתי לממן מכספי המוסד הסעה לבתה אף שאיני מקבל החזר על כך.
לא אני הבאתי את התובע לעבוד אלא הוא סיכם את הענין עם מנהלת הפעוטון, גב’ בן שושן, והיא אמרה לי מפורשות שסיכמה עמו על 200 ₪ בלבד.
שילמתי לו את המגיע לו במזומן או בצ’קים ושילמתי לו בד”כ בזמן, בתחילת החודש. לפני מס’ חודשים הוא ביקש העלאה בשל מחירי הדלק הגבוהים ואכן הוספתי לו 50 ₪ לחודש ונתתי לו 250 ₪.
אני מכחיש כל הסכמה שהיא מעבר לסכומים הנ”ל.
שבוע לפני סוף החודש השישי הוא ביקש את הכסף מראש כיון שהיה זקוק לו וכיון שלא נתתי לו הוא החליט להתנקם בי ולתבוע יותר ממה שמגיע לו.

 הדין:
טענת התובע נשמעת הגיונית, בהתחשב במחירי הדלק הגבוהים בשנה האחרונה המחיר של 200 ₪ עבור הסעת ילדה מביתה לפעוטון 6 ימים בשבוע, הלוך ושוב, נראה סכום שכמעט אין בו רווח ולא סביר שהתובע הסכים לעבוד בסכום כזה.

אמנם, התובע לא הציג בפני ביה”ד שום ראיה המבססת את דבריו שסוכם מראש על 550 ₪ ואילו הנתבע מכחיש לגמרי את דבריו.
הכלל הנקוט בידנו במקרה כזה הוא “המוציא מחבירו עליו הראיה” ולכן אין מקום לחייב את הנתבע מעבר למה שהוא הודה שהוא חייב, כלומר, על הנתבע לשלם 250 ₪ עבור חודש העבודה האחרון של התובע.
אילו התובע היה תובע סכום סביר יותר עבור עבודתו, כגון כ-350 ₪, והנתבע היה מודה שסוכם על סכום קטן יותר כגון 120 ₪, היה מקום לדון שמא יש כאן הודאה בקבלת השרות וטענה לא הגיונית בעליל שהרי אף אדם לא יתן את השרות הנ”ל תמורת סכום הפסד ואז היינו אומרים שמתברר מתוך טענת הנתבע שאינו צודק (עי’ חו”מ סי’ עה סע’ א, התובע והנתבע צריכים לברר טענותיהם שמא מתוך דבריהם נלמד חיוב או פטור), אלא שכאן התובע תבע סכום גדול יותר ממה שמקובל עבור שרות כזה והנתבע מודה על סכום קטן יותר אך לא מופרך מיסודו ולכן חזר הכלל של המע”ה.

[ביה”ד בדק בערך את מרחק הנסיעה המדובר ובהתחשב בכך שהתובע אינו מוציא קבלה עבור מס, התברר שיש לתובע ריווח ממוני, אמנם לא גדול].

 מעבר לכך, ביה”ד מצא מספר נקודות המחזקות את טענת הנתבע שהסיכום הראשוני היה על 200 ₪ ולא יותר:

א. ביה”ד בירר עם גורמים נוספים הקשורים לענין ועולה מכך שהסיכום עם התובע היה 200 ₪ ומעולם לא דובר כלל על סכום של 550 ₪.
(אך אין כאן ראיות משפטיות ברורות היכולות לפטור את הנתבע לחלוטין).

ב. טענת התובע על 550 ₪ היא לא סבירה, ביחס לשרות אותו נתן זהו סכום גבוה ולא מסתבר שהנתבע היה מסכים לסכום כזה.

ג. התברר לביה”ד שהתובע הסיע 2 ילדים נוספים לפעוטון של הרב הנמצא, ההסעה סוכמה באופן פרטי עם ההורים והם שילמו לו לאורך כל השנה סכום של 200 ₪ על שרות דומה להנ”ל, דבר זה מחזק את טענת הנתבע שגם עמו סוכם על סכום דומה.

ד. הנתבע הסיע ילדים נוספים וזה מסביר מעט את הסכמתו לגבות סכום נמוך של 200 ₪ עבור כל ילד, כיון שסה”כ הוא הרויח 600 ₪ עבור כל העסקה.

ה. התובע הצהיר בפני ביה”ד שאם יקבל את כל תביעתו הוא מוכן לתת אותה לצדקה, לא סביר שאדם שעבד במסירות במשך קרוב לשנה יוותר עבור צדקה על רוב הסכום שמגיע לו.

 אמנם, היה מקום לכאורה להטיל על הנתבע שבועת מודה במקצת כיון שהתביעה היא על סכום כולל של 3550 ₪ ואילו הנתבע הודה על 250 ₪ (חודש עבודה האחרון כנ”ל) ויתכן שיש כאן הודאה במקצת המחייבת את הנתבע שבועה דאורייתא, אך אין הדבר ברור שיש כאן שבועת מודה במקצת כיון שהיה נראה לאורך מהלך הדיון שיש כאן 2 מישורים של תביעה, אחד- על 250 ₪ המגיעים לתובע על עבודתו ללא הסתייגות של הנתבע, ושני- על הפרשי התשלום של כל השנה ולא ברור שהתובע בא לתבוע 250 ₪ אלו שהוא הודה במהלך הדיון שהנתבע רצה לשלם לו אותם בעבר.

סיכום:
הנתבע פטור מלשלם את הסכום אותו תובע התובע, רק עליו לשלם סכום של 250 ₪ עבור החודש האחרון, סכום שלא היה עליו ויכוח כלל וביה”ד לא נדרש לדון בו.

עם זאת, מכיון שהסכום של 200 ₪ הוא סכום נמוך ביחס לשרות שניתן ואינו משקף נכונה את השקעת התובע, ויתכן שהנתבע חייב שבועה לתובע, ביה”ד רואה לנכון לחייב את הנתבע לתת לתובע סכום נוסף שיהיה בו פיצוי הולם להשקעתו ומסירותו של הנתבע לאורך כל תקופת עבודתו, “והאמת והשלום אהבו”.

הסכום הראוי לדעתנו הוא תוספת של 50 ₪ עבור אותם 6 חודשים בהם התובע קיבל רק 200 ₪, כלומר, סה”כ על הנתבע לשלם לתובע 550 ₪.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *