הלשנה וקטן שהזיק
(הרחבה מ’פניני הלכה’, להלשין על מי ששבר חלון)
מבוא
השימוש בהלשנה כשיטה הינה בעיתית בייחוד במוסד חינוכי. ההלשנה עלולה לסכסך בין התלמידים ולהעכיר את האווירה בכיתה. כך מובא בגמרא (סנהדרין דף מג) שהשיב ה’ ליהושע: “וכי דילטור אני” (מלשין).
סיפור יוסף ואחיו הוא דוגמה טובה להלשנה שהסתיימה בקרע משפחתי. יוסף הביא “את דיבתם רעה אל אביהם” (בראשית לז, ב) לא בכדי להכפיש את אחיו אלא “מאהבתו אותם… כדי שיוכיחם אביהם” (מלבי”ם שם), ובכל אופן נפגעה האחווה בין בני יעקב בצורה קשה. יוסף לא צפה שהתוצאות תהיינה כל כך חמורות, מפני שלא היה ער לסיכונים הכרוכים בשימוש בהלשנה.
בתחום החינוכי ישנה התלבטות שכן המחנך אחראי על חינוך התלמידים ולפעמים הדרך היחידה לחשוף מעשים חמורים נעשית על-ידי פניה לתלמידים להלשין על חברם.
כאשר מדובר בהלשנה על נזק שנגרם על ידי תלמיד צעיר יש לדון דיון מקדים במחויבות שלו לתקן את הנזק. החיוב הממוני מתחיל רק מגיל מצוות אך מנגד רשאי המלמד להעניש אף בגיל צעיר.
הלשנה במבט חינוכי
שו”ת אגרות משה, יורה דעה חלק ב סימן קג
ובדבר אם רשאי המלמד לומר לתלמידים שאם יודעין מי עשה את דבר הגנאי יודיע לו. הוא דבר מכוער לעשות כן זה יגרום שייקלו בלשון הרע. למדנו בגמרא במסכת ערכין (דף טז) “אמר רבי יוחנן בן נורי הרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל”.
זה כשמתעורר מעצמו לספר לרב כדי שיוכיחו, ולא כשהרב יגזור על תלמידיו שיספרו לו אם יודעים דבר מגונה… ואף שיש חשש שאם לא יגלה ולא ידעו לענשו, אפשר לא ימנעו מלעבור על דבר עברה – מנגד הרי כשמצווה להם לגלות (בדרך של הלשנה) הרי הוא כמייקל להו איסור לשון הרע החמור מאוד (המחנך גורם לתלמידים להקל באיסור לשון הרע).
לעומת דבריו המוחלטים של הרב פיינשטין טוען הרב שטרנבוך שאין מדובר כאן על לשון הרע.
תשובות והנהגות כרך א סימן תתלט
שאלה
מלמד שאמר לתלמידיו לגלות לו דבר גנאי מי עשה אם מותר להם לספר לו.
תשובה
נראה שהמלמד צריך להקדים ולומר לתלמידיו שאיסור לשון הרע חמור מאד, אולם כשזהו לתועלת – אין איסור לשון הרע, (עיין ‘חפץ חיים’ סוף כלל ד), וכאן שזהו לטובת חינוך התלמיד, אין בזה חשש לשון הרע, אלא אדרבה כשם שיש איסור לספר רע על חברו, כך יש חיוב להודיע לרב שיכול להוכיח לפעול ולעשות ולא נקרא לשון הרע כלל.
שמעתי שבתשובות ‘אגרות משה’ (יורה דעה, חלק ב סימן קג) כתב שדבר מכוער הוא לעשות כן וגם יגרום שייקלו באיסור לשון הרע, אבל לא ראיתי בזה חשש, רק מסביר לילדים מהו איסור לשון הרע, ומסביר שבנידון דידן לא שייך לשון הרע כיון שמכווין לתועלת…
שו”ת הרב הראשי, (הרב מרדכי אליהו) תש”ן סימן קכב
תלמיד שראה שחברו נכשל בעבירה ולא נעים לו להוכיח את חברו, צריך למסור את העובדות למורה גם אם העבירה נעשתה מחוץ למסגרת בית הספר. אולם על המורה לשמור על סודיות של מוסר העובדות.
קטן שהזיק פטור מלשלם
בבא קמא, פרק ח משנה ד
חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים.
רמב”ם הלכות חובל פרק ד הלכה כ
חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין, אף על פי שנתפתח (החלים) החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבין לשלם, שבשעה שחבלו לא היו בני דעת.
מורה המעוניין לחייב בממון תלמיד קטן שהזיק
שמעתין 47, (הרב שלמה מן ההר)
מורה יכול להעניש תלמיד שהזיק, אך לא להטיל עליו תשלום ממוני. רק אם ההורים הסכימו ונתנו מראש סמכות זו למורה, אזי רשאי המורה לחייב את ההורים בנזק כפי המקובל[1].
חיוב קטן בממון שגנב
משנה ברורה, אורח חיים סימן שמג, ט
קטן שגנב או שהזיק ראוי לבית דין להכותו שלא ירגיל בה (וכן חבלה ובִּיוּש וכל דברים שבין אדם לחברו בית דין מצווין להפרישו שלא יארע תקלה על ידו), אבל אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין. וכל זה מדינא אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממונו צריך לשלם לו.
סיכום
נחלקו רבותינו האם להתיר למחנך לבקש מתלמידיו להלשין על תלמיד שנהג שלא כשורה, אך ברור לכל הדעות שאין להרבות בשיטת ה”הלשנה”, (כפי שהשיב ה’ ליהושע: “וכי דילטור אני?!” סנהדרין מג, ב) אין לבסס את החינוך בכיתה על “דילטוריא”. ההלשנה עלולה לסכסך בין התלמידים ולהעכיר את האווירה בכיתה. בעניין זה כותב הרלב”ג (בראשית לז ב ) “אין ראוי לאדם שיספר לאביו כל מה שישמע מהדברים המגונים מבני הבית, כי בזה תתחדש בבית מריבה וקטטה, ויגרום לעצמו ההפסד. הלוא תראה כי יוסף, מפני שהביא דיבת אחיו הרעה אל אביו, שנאו אותו אחיו, עד שכמעט היו ממיתים אותו לולא עזר ה’ יתעלה”
קטן שהזיק פטור מלשלם אך כשיגדל ראוי לו לנהוג “לפנים משורת הדין” ולשלם, או לפחות לקבל על עצמו הנהגה חדשה שתבטא את רצונו לחזור בתשובה וכפרה.
[1] יש שהזכירו מנהג מדינה שהורים משלמים על נזקי ילדיהם,חצי מהנזק (פניני הוראה,חושן משפט,נזקי קטן)