אנו עדים לתופעה ברוכה של התרחבות בתי דין לממונות הן במספר הפונים והן בהקמת בתי דין חדשים. נראה כי הולך ומתחזק האמון הציבורי ביכולת הדיינים לתת מענה למסחר המודרני על פי ההלכה. יש הטוענים כי בסיכומו של דבר אין התקדמות – שכן רבים מהפסקים מסתיימים לבסוף בהצעת פשרה אשר אינה משקפת את הדין. ובנוסף, תחומים רבים מדיני ממונות מושפעים מדינא דמלכותא וממנהג המדינה וממילא פסק הדין המתקבל בבתי דין לממונות דומה יותר להכרעת בית משפט מאשר לפסקי שולחן ערוך.
נדמה שדווקא טענה זו מלמדת על גדלותה של ההלכה אשר ביכולתה לאמץ פנימה הגדרות חדשות בלא צורך להתעמת איתם. היכולת הזו מעוגנת בכלל ההלכתי האומר שבדבר שנושאו ממון ניתן להתנות על מה שכתוב בתורה. למשל, מעביד אשר סיכם על תשלום משכורת באמצע החודש, אינו יעבור על איסור הלנת שכר בגמר המלאכה על אף שתורה מצווה לשלם מיד “ביומו תתן שכרו”.
כמו כן ישנם דינים המבוססים מראש על מנהג המדינה כמו הסכמי שכר וכדומה.
 יודעת ההלכה לשמור על ייחודה, וכאשר ישנו ויכוח בין הצדדים אזי הפרשנות וסדרי הדין שהם השלד המרכזי של הפסיקה יהיו על פי הכללים המופיעים בחושן משפט.
זו המגבלה שמטילה ההלכה על כוחו של מנהג ודינא דמלכותא. אין אפשרות לקבל מכוחם את כל מערכת המשפט האזרחי כיחידה אחת. את סדרי הדין המיוחדים למשפט התורה אין להחליף.
לכן מחייבים את בעלי הדין להופיע ולטעון את טענותיהם בעצמם, כאן לא יועיל מנהג.
וכן אם נחתם חוזה שיש בו סעיף שבית המשפט הוא הכתובת לברור הדין, אינו תקף.
אף איסור לשון הרע אינו מושפע מהחוק והמנהג ולכן אין לפרסם פסק דין הכולל שמות בעלי הדין במרחב הציבורי .
נוסיף שאף שישנם חוקים אשר יסודם במשפט העברי, עם כל זאת הם שונים ממשפטי התורה. לדוגמא, חוק השבת אבדה קובע שלאחר שלושה חודשים החפץ שייך למוצאו אך מבחינה הלכתית אין הדבר נכון. חוק השבת אבדה אינו מטיל על המוצא חובה להרים את האבדה ולעומת זאת התורה מזהירה לא תוכל להתעלם.
כל זה מלמד על חשיבות המשפט בישראל האומרת שהמשפט אינו בא לפתור, את הסכסוך המקומי אלא הוא חלק ממהלך של תיקון עולם, ולכך עקרונות הצדק שלו לא יוחלפו . וכן כתב הרב קוק “המשפטים האלוהיים, אין מטרתם רק מטרה קרובה לישר סכסוכים ארעיים אלא הם הולכים להעלות את החיים ואת ההויה כולה” (עולת ראי’ה ב, נט).כולנו נקראים להיות שותפים להשבת המשפט האלוקי על כנו. ()פורסם בעיתון בשבע שבת משפטים)