ראובן [שם בדוי] שמע על כוונתו של שמעון למכור רכב  שטח “באגי” במחיר אטרקטיבי של 1600 ₪. שמעון אמר לו שהרכב כרגע אינו יכול לנסוע. הסיבה היא בעיה במערכת ההצתה של הרכב. הרכב נסע היטב עד לפני חודשיים ואף נבדק על ידי מוסך, לפתע הוא לא מניע לכן יש להניח שהבעיה היחידה היא מערכת ההצתה. ראובן הציע לשלם תמורת הרכב- קטנוע ולהוסיף 800 ₪.

שמעון הסכים, המכירה התקיימה, התשלום היה קטנוע וסכום של 500 ₪. יתרת התשלום על סך 300 ₪ תשולם במידה והכול יהיה תקין.

טענות התובע:
הבאתי מוסכניק לרכב ,הוא החליף את “קבל ההצתה” ובכל זאת הבעיה לא נפתרה.
הוא הציע להחליף חלקים אחרים במנוע כגון פלגים ופלטינות. נסעתי לקנות את החלקים אשר עלו לי  300 ₪ . המוסכניק הרכיב אותם ואז הרכב התחיל לנסוע  באיטיות.
הוא בדק שוב את הרכב ואיבחן שהמנוע מקולקל, שילמתי לו על העבודה 300 ₪ .
אני מאוכזב מהקניה השקעתי 600 ₪ וכן זמן ואין לי רכב תקין ביד. לעומת זאת הקטנוע נמצא ברשות המוכר כבר ארבעה חודשים והוא נהנה ממנו בינתיים. לדעתי כל ההוצאות שהיו לי צריכות להיות על חשבון המוכר. בגדול אני תובע מהמוכר לתקן את המנוע משום שהוא מכר לי רכב לא תקין.
מצורף חוות דעת מאת המוסכניק + תעודה על כך שהוא סיים לימודי מכונאות רכב כבר לפני עשרים שנה.

טענות הנתבע:
הקונה ידע שמדובר במנוע ישן משנת 1970 ולכן יש לנהוג בו בזהירות יתירה. מי שאינו מבין במנועים כאלה יכול להרוס את המנוע בטעות. נכון שהאוטו עמד חודשיים אבל לפני כן הוא נסע ללא בעיה . גם לנו היו בעיות לפעמים עם הרכב ונראה היה שהמנוע גמור אולם בעזרת טיפול נכון הבעיות נפתרו. אין לי ידיעה האם המוסכניק הוא אדם מקצועי מספיק לטיפול ברכב. בנוסף ניתן להניח שהקונה עצמו הרס את המנוע. אפשר שהוא התעסק איתו לבד ופגע בטעות במנוע. כמו כן אני יודע שהקונה שם במנוע שמן גיר במקום שמן מנוע ולכן נגרם נזק למנוע.מראש השארנו חוב של 300 ₪ במידה ותהיה בעיה, כאן אני לא משוכנע שהבעיה הייתה בגללנו. לכן אין כאן מקח טעות וכל אחד צריך להחזיק בשלו. 

ברור הדין:

א. ניתן לטעון: העסקה שלפנינו כוללת בחובה סיכון, לא היה אבחון מדוייק בזמן המכירה על מצבו של הרכב. הקונה קיווה לבעיה קטנה בלבד אולם שום גורם מקצועי לא הבטיח לו שאכן כך הם פני הדברים. לכן ישנו צד שאין כאן מקח טעות –הימרת והפסדת!
על אף שהמוכר אמר שהמצב טוב אין בכך שום אמירה מקצועית, המוכר אינו איש מקצוע ולכן יש להתייחס לדבריו בערבון מוגבל. [אם מומחה היה נתן חוות דעת מוטעית הוא ישא בתוצאה, חושן משפט סימן שו ו’] .

למעשה נראה כי יש כאן מקח טעות! ההגיון שולל כל הסכמה של הקונה לקנות מנוע פגום. ברור  הוא שהמכירה נעשתה על דעת כך שהמנוע תקין. הסיכון שהקונה קיבל על עצמו הוא רק כלפי דברים שיתקלקלו בעתיד אבל אין מצדו שום השלמה עם פגם במנוע.

לכן אם יתברר שהמנוע לא היה תקין בזמן המכירה אין ספק שזה מקח טעות. השאלה המרכזית היא מתי המנוע התקלקל?
המוכר טוען שהקלקול נגרם לאחר המכירה. טענתו מתבססת על היכרותו את הרכב עד הזמן שנעמד. אין לו ראיות למצב המנוע בזמן המכירה.
הקונה טוען שהקלקול היה לפני המכירה הוא מתבסס  על המוסכניק שבדק את הרכב וצירף את חוות דעתו. “לפני כן הרכב לא הניע ולא התעסקתי בו, אומנם השמן גיר הושם

במנוע אבל הטעות התגלתה מוקדם ואז השמן הוחלף לשמן תקין.” [המוכר עצמו העמיד אותי על הטעות וזה היה הרבה לפני שהמוסכניק הניע את הרכב]
לאור התעודה שהוצגה בפנינו, בית הדין מניח שהמוסכניק שטיפל ברכב אכן מוסמך לכך ולכן אין יסוד להניח שהוא פגע בטעות במנוע.  אם ננסה להשתמש בחזקה מעיקרא ולומר שהרכב בחזקת תקין עד שנודע אחרת ולכן יש להניח כי המנוע התקלקל תחת יד הקונה, ניזכר במצב הרכב בשעת המכירה- רכב עומד, וממילא נבין כי ישנה רעותה בחזקה.
המוכר[1] טוען כי הקלקול נגרם על ידי הקונה עוד לפני שהמוסכניק בדק את הרכב [מדובר בפרק זמן של שלושה שבועות בין המכירה לבדיקה].

נראה שטענה זו אינה סבירה שהרי אם הקונה קלקל את המנוע הרי היה עליו לפרק חלקים ולהתעסק במנוע בצורה חובבנית. שהרי הרכב היה במצב שלא מאפשר נסיעה.  הסבירות שהוא יגרום נזק בטעות למנוע של רכב עומד, אינה גבוהה הוא לא יסכן את כספו.
כמו כן מעשה חריג הפוגע במנוע ודאי היה מתגלה על ידי המוסכניק שבדק את הרכב. המסקנה המתבקשת היא המנוע לא היה תקין בזמן המכירה[2] .

ב. הקונה לא בדק את הרכב לפני הקניה, האם הדבר מעיד על הסכמה מוחלטת מצד הקונה וממילא מחילה על טענת מקח טעות?
סברא כזו מוזכרת בדברי המגיד משנה “אם היה הלוקח יכול לאבחנו לאלתר ולא הקפיד לעשות זאת , אינו חוזר” [מובא בסמ”ע רל”ב סק”י] . אולם בדברי הפוסקים מובא לחלק בין פגם יסודי שבו אין סברא של מחילה לבין פגם רגיל שעליו נאמרו דברי המגיד משנה [חכמת שלמה וכסף הקודשים שם] . כבר ביארנו לעיל שהקונה לקח על עצמו סיכון מסוים בקניית רכב שאינו תקין. אולם הסברא אומרת כי אין הוא מוכן לקחת על עצמו רכב ללא מנוע תקין. באותה דרך ניתן לפרש את מחילת הקונה על בדיקה מקצועית, הוא מחל על פגם קטן ולא על פגם יסודי.

המשמעות המעשית של דין מקח טעות:
מאחר והתברר שהמנוע לא היה תקין בשעת המכירה יש לפנינו דין מקח טעות.
על הקונה להחזיר את ה “באגי” למוכר.
על המוכר להחזיר את התשלום שקיבל 500 ₪ .
על המוכר להחזיר את הקוטנוע או[3] את שוויו 800 ₪ .

תביעת הוצאות:
הקונה תובע את החזר ההשקעה הכספית בבאגי.
מדובר בהוצאה של 600 שקלים אשר לא נשאה פרי, אם נאמוד את ההשקעה הכספית לעומת התוצאה הסופית יתברר שחלק גדול מהכסף ירד לטמיון. עכשיו מתברר שהמנוע אינו תקין ואין משמעות לחלקים החדשים על גבי מנוע מקולקל.

מכיוון אחר יש לדון על “שבח”, הבדיקה של בעל מקצוע את הרכב היא שוות כסף. ישנו ערך כספי למידע על הפגם של הבאגי. הבאגי לא נסע ולא היה ידוע מה היא הבעיה, לאחר ההשקעה הכספית והנסיון להניע עם החלקים החדשים התברר שהבעיה היא במנוע, זה הוא מידע שוה כסף. קשה להעריך במדוייק מה הוא השווי הכספי של המידע הזה. יתכן ואם מראש היו מיידעים את בעל המקצוע כי ישנו חשד שהמנוע אינו תקין הוא היה מתחיל בבדיקות מקיפות ולא היה משקיע ישר 600 ₪ בחלקים. על דרך הפשרה נראה לנו לחייב בסך 300 ₪. לסיכום נמצא שההוצאות הם 600 ₪ והשבח הוא 300 ₪.

אנו מוצאים הבדל בין יורד ברשות, ליורד שאינו ברשות. המשביח את נכסי חבירו ברשות מקבל את כל ההוצאות שהשקיע ואף יותר מכך כדין פועל. “היורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו וידו על העליונה, שאם הייתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה ואם השבח יתירה על ההוצאה נוטל השבח” [שו”ע סימן שע”ה]

לעומת זאת המשביח את נכסי חבירו ללא רשות רשאי לתבוע החזר רק על הסכום הנמוך. אם הוא השקיע מאה שקלים ועכשיו הנכס עלה לשלוש מאות שקלים הוא זכאי להחזר הוצאות על סך מאה שקלים .

כיצד דנים את הקונה? האם ההשקעות שלו הם ברשות וממילא יקבל 600 ₪ או אינם ברשות ויקבל רק 300 ₪? מקח טעות מברר שהרכב שייך למוכר מאז ומעולם וכל ההשקעה הייתה בשל המוכר!

האם הקונה קיבל רשות להשקעה זו או שמא הוא השקיע על דעת עצמו?

הדבר מתברר בדברי  הנתיבות בסימן רל”ה סקט”ז בשם מהר”ם ששון כל מקח טעות דינו כיורד ברשות. הרכב נקנה במצב לא תקין וברור שצריך להשקיע בתיקון שלו אם כן יש כאן אומדנה להוראה של המוכר להשקיע ולכן הקונה נחשב [4]ליורד ברשות.

לעניננו החיוב יהיה רק 300 ₪ לפי ההכרעה של הנתיבות שם [5] שאין זה יורד ברשות גמור.

האם הייתה פשרה?
בעלי הדין קיבלו את פסק דין בראש חודש תמוז, היום הם הגיעו לדיון אחר בנוגע להסכם פשרה בינהם.

הקונה פנה לפני כחודש למוכר והציע לו להגיע לפשרה אחרת מפסק הדין . במקום הפסק דין  הקובע כי יש כאן מקח טעות והבאגי חוזר למוכר, הקונה חפץ שהבאגי ישאר אצלו והוא יתקן אותו, הם הדיינו בינהם מה הוא  הסכום שאותו יקבל הקונה  בנוסף לבאגי.
המוכר טוען שהם הגיעו להבנה על סכום של 250 ₪. הקונה טוען “איני זוכר” הסכמה.

בנוסף הקונה רוצה לחזור לקיום פסק הדין , הוא  כבר לא רוצה לתקן את הבאגי, התברר לו שההוצאות מרובות לכן הוא רוצה לקיים את הדין של מקח טעות.
אם נקבל את טענת המוכר שהייתה הסכמה לפשרה הרי עליו לשלם רק 250 ש”ח והבאגי [עם הבעיה במנוע השוה כ450 ₪ ] יישאר אצל הקונה, סך הכול המוכר יתן 700 ₪.
לעומת זאת אם מקבלים אנו את דברי הקונה שאין הסכמה לפשרה הרי הוא דורש 1600 ₪ כמתחייב מפסק הדין.

ברור הדין:
ישנו ויכוח על העובדות בין בעלי הדין: המוכר טוען טענת ברי “אני זוכר בודאות את רגע ההסכמה” הלוקח טוען שמא ” איני זוכר”. מצד אחד למוכר יש טענת ברי וכן הוא המוחזק הממון וממילא הדין עימושהמוציא מחבירו עליו הראיה. מצד שני לקונה יש פסק דין אשר הכוח המשפטי שלו מקביל לשטר חוב [ש”ך סימן ל”ט ס”ק כט]. לטובת הקונה יש חזקת חיוב שנוצרה ע”י הפס”ד וכן כוח של שטר לעניין טענת פרעתי[6]  [ש”ך שם]. מקרה דומה מופיע בשולחן ערוך [סימן נ”ט] מלוה המוציא שטר והלווה טוען פרעתי, המלוה משיב “איני יודע”. ההלכה נפסקה שהלוה נאמן!  לכן גם אצלינו המוכר נאמן
והנה אם נניח שהקונה הסכים להצעה החדשה, משמעות הדברים שהוא קיבל על עצמו פשרה במקום פסק הדין. הרי ההלכה היא כי פשרה צריכה קנין וכאן היה רק דיבור בעלמא.
אולם כאן אנו עוסקים בפשרה שעשו בעלי הדין בעצמם ולזה אין צריך קניין [ש”ך סימן יב ס”ק יב].
תוך כדי בירור הטענות של בעלי הדין עולה כיוון נוסף: המשא ומתן בין בעלי הדין נמשך כשמונה חודשים אשר במהלכם עלו הצעות שונות. לכן ניתן להבין שהקונה חשב שאף ההסכמה החדשה אינה מוחלטת אלא הצעה בעלמא המותנית בכך שבפועל המוכר ישלם לו, רק אז ההסכם תקף .לדבריו לא הייתה מחילה על פסק הדין.
האם יש משקל הלכתי לטענה זו?  הרי הדיבור היה על הצעה חדשה המוסכמת על שני הצדדים והפירוש הפשוט הוא במקום פסק הדין, אם כן כל הפרשנות החדשה מוגדרת כדברים שבלב!
מנגד, כאשר ישנם אומדנות נסיבתיות, אזי הדברים אינם עוד דברים שבלב אלא בלבו ובלב כל אדם.
דוגמא לדבר יש בסימן קס”ו- כותל של שכן אחד נפל לחצר חבירו, בעל הכותל הציע לבעל החצר לקחת את האבנים לעצמו במקום שהוא יצטרך לפנות את האבנים. בעל החצר הסכים, ההלכה היא שאין בעל הכותל יכול לחזור בו. ” אבל כל זמן שלא פינה את האבנים, לא קנה, שלא כיוון אלא לדחותו“.
ביאור הדברים : למרות שבעל הכותל אמר “פנה אותם ויהיו שלך” אין זה סוף פסוק ויכול לחזור בו , הנימוק הוא הדברים לא היו רציניים אלא רק תירוץ להרויח זמן. אף אצלינו ניתן לומר שההצעה לפשרה לא הייתה במקום הפסק דין אלא במקביל. לאור הספק הנ”ל[7] בית הדין דחק בצדדים להגיע להסכמה:

מסקנה:
המוכר : יחזיר את התשלום שקיבל על סך 500 ₪ וכן את האופנוע.[או תמורתו סך 800 ₪].

הקונה: יחזיר את הבאגי . [הוצאות הגרירה מוטלות על המוכר כמבואר בסימן רל”ב ” המוכר מטפל להביא ממכרו “].