שיעור- ערבות במצוות ובחושן משפט

מה המעמד של ערב הלוואה, מתי ניתן לגבות ממנו? ערבות במצוות ובברכת הנהנין.

מקורות לשיעור:

. בראשית פרק מג

(ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים:

2. בבא בתרא דף קעג עמוד ב

מנין לערב דמשתעבד? דכתיב: +בראשית מ”ג+ אנכי אערבנו מידי תבקשנו.

3. שולחן ערוך חושן משפט הלכות ערב סימן קכט

המלוה את חבירו על ידי ערב, אף על פי שהערב משתעבד למלוה,  לא יתבע את הערב תחלה, אלא יתבע הלוה.

4. רמב”ם פרק כ”ה ממלוה ה”ג
היה הלוה אלם ואין בית דין יכולים להוציא מידו או שלא בא לדין הרי זה נפרע מן הערב תחלה ואחר כך יעשה הערב דין עם הלוה

5. שולחן ערוך חושן משפט הלכות ערב סימן קל

ערב שפרע למלוה,  ולא בקש ממנו השטר, אין הלוה חייב כלום לשלם לו מה שפרע בשבילו (ע”ל סי’ נ”ח סס”א),  שהרי פשע במה שהניח השטר ביד המלוה.

 6. ראש השנה דף כט עמוד א

תני אהבה בריה דרבי זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא – מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא – מוציא, ואם יצא – אינו מוציא.

 7. חידושי הריטב”א

פי’ כל ברכות המצות אף על פי שיצא מוציא שאע”פ שהמצות מוטלות על כל אחד הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו, ובכלל זה גם ברכות דק”ש ששליח ציבור מוציא ידי חובה מהם אפילו את הבקי ובלבד בצבור , אבל בק”ש ותפלה אינו מוציא את הבקי כדאמר טעמא בירושלמי (ברכות פ”ג ה”ג) בדין הוא שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו ושיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו, וכן בכל ברכות של שבח אף על פי שיצא מוציא.

חוץ מברכת הלחם כו’. לפי שהם ברכות רשות וכן בכל ברכות הנהנין, וכיון דלא הוי חובה אין כל ישראל ערבין זה לזה כדי להוציאו, ואם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא.

8. שולחן ערוך הרב[1] (“האדמו”ר הזקן”)אורח חיים סימן קסז סעיף כג

מי שאינו אוכל אינו יכול לברך המוציא להוציא האוכלין ידי חובתן, אפילו אינן יודעין לברך לעצמן, כיון שהוא אינו מחויב בברכה זו וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. שברכת הנהנין אינה דומה לברכת המצות שאף מי שאינו מחויב בדבר מפני שכבר יצא ידי חובתו, יכול לברך למי שעדיין לא יצא ואינו יודע לברך לעצמו, כגון לקדש קידוש היום לנשים ועמי הארץ. לפי שבמצות שהן חובה כל ישראל ערבים זה בזה וגם הוא נקרא מחויב בדבר כשחבירו לא יצא ידי חובתו עדיין. משא”כ בברכות הנהנין שאף שהן חובה על הנהנה מכל מקום בידו שלא ליהנות ושלא לברך, לפיכך אין אחר שאין נהנה נקרא מחויב בדבר הברכה זו שזה צריך לברך על מה שחפץ ליהנות.

ואפילו בשבת שהוא חייב לאכול פת מכל מקום כיון שחיוב זה אינו אלא להנאתו שאם אינו נהנה באכילתו והתענית עונג לו פטור מלאכול, א”כ אם אינו יודע לברך ג”כ לא ברך עבורו ואין כל ישראל ערבים שיהנה זה.

אבל כל אכילה ושתיה שהן חובה על האדם שלא משום הנאתו, כגון מצה בליל ראשון של פסח ויין של קידוש בין של לילה ובין של יום, אם אינו יודע לברך יכול אחר שכבר יצא להוציאו ידי חובתו אף מברכת הנהנין שבהן שהן המוציא ובורא פרי הגפן, ואין צריך לומר ברכת אכילת מצה וברכת הקידוש עצמה שהם מברכות המצות, ואם מקדש על הפת מוציאו גם מברכת המוציא שבקידוש שהיא חובה משום קידוש ולא משום הנאתו.

9. מהר”ל נתיב הצדקה, פרק ו’

“אבל הפירוש הנראה, כי כאשר נכנסו ישראל לארץ היו ישראל עם אחד לגמרי, וראיה לזה שהרי כל זמן שישראל לא עברו הירדן ולא באו לארץ לא נענשו על הנסתרות עד שעברו ונעשו ערבים זה בעד זה. הרי שלא נעשו ישראל ערבים זה בעד זה, כי נקרא ערב שהוא מעורב עם השני, ולא נעשו ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי, עד שבאו לארץ והיו ביחד בארץ והיה להם מקום אחד הוא ארץ ישראל, ועל ידי ארץ ישראל הם עם אחד לגמרי. ולכך כתיב גם כן: “להיות לכם לא-לוקים” – כי יש להם א-ל אחד”

“ויגש אליו יהודה” העימות עם יוסף בלתי נמנע, יהודה ערב לשלומו של בנימין ולכן הוא עומד בעוצמה מול יוסף וטוען ” כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי”. וכן בהמשך ” כי עבדך ערב את הנער , מבאר רש”י – וא”ת למה אני נכנס לתגר יותר משאר אחי. הם כולם מבחוץ ואני נתקשרתי בקשר חזק להיות מנודה בב’ עולמות”. יהודה קיבל על עצמו ערבות, ובלשונו של רש’י “קשר חזק”. מושג הערבות מופיע בלשון חז”ל לגבי העם כולו “כל ישראל ערבים זה בזה”.

המשמעות ההלכתית היא שאדם יכול לברך עבור חברו אף שהוא עצמו כבר קיים את המצוה. לכן בעל יכול לקדש לאשתו אף אם הוא קידש כבר בבית הכנסת.

ככל שישראל קשורים זה לזה בקשר חזק ,קשר הערבות. המפתח לעזרה הדדית ולאכפתיות עובר דרך מושג הערבות. ככל שהציבור היהודי יחוש שייכות זה לזה יגדל כוח העמידה ונחישות המאבק מול אויבינו.

[1] רבי שניאור זלמן מלאדי מכונה “האדמו”ר הזקן”, “הרב”, ובעל ה”תניא” וה”שולחן ערוך”. מייסדה והאדמו”ר הראשון בשושלת אדמו”רי חסידות חב”ד, שעמד בראשה משנת 1772 ועד לפטירתו בשנת 1812.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים