מציאת כלים במקווה

מציאת כלים במקווה / הרב אביעד תפוחי

שאלה

אדם בא לטבול כלים חדשים במקווה כלים עמוק, ונפל לו מזלג לתוכו. תוך כדי ניסיונות שליית המזלג שלו, העלה גם כוס שאינה שלו. האם יכול לקחת את הכוס לעצמו או שצריך להכריז עליה?

תשובה

ראשית, יש להעיר שאם הדין הוא שהכלי חייב בהשבה, הרי זה נכון אף אם לא הגביה את הכלי של חברו, כפי שפסק ה’שלחן ערוך’ (חו”מ סי’ רנט סעי’ א): ‘הרואה אבידת ישראל, חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר: השב תשיבם’. אם כן, השאלה העומדת בפנינו היא האם יש חובת השבה על כוס המוטלת בקרקעית מקווה הכלים. ברוב המוחלט של המקרים, אדם שם לב לכך שנופלת לו כוס מהיד,[1] ויש להניח שהבעלים יודע שהכוס שלו בקרקעית המקווה. אם במודע הוא השאיר אותה שם, הרי יש לדון האם ההנחה היא שהוא מוותר עליה ומפקיר אותה, או שהוא מתכנן לבוא ולקחת אותה אחר כך. נידון זה תלוי במחלוקת הרמב”ם והטור בדין אבדה מדעת. לפי דעת הרמב”ם,[2] אין חובת השבה אבל החפץ אינו הפקר, וכן פסק ה’שלחן ערוך’.[3] ואילו לדעת הטור,[4] החפץ מוגדר הפקר ולכן מותר למוצא לקחת אותו לעצמו, וכן פסק הרמ”א.[5] למעשה, כל עוד החפץ לא הגיע ליד המוצא, הרי שמספק עליו להשאיר את החפץ במקומו ולא ליטול אותו כלל, שמא הלכה כדעת ה’שלחן ערוך’. אבל אם כבר נטל את החפץ, כמו בנידון דידן, הרי שיכול לקחת אותו לעצמו, כיוון שיכול לומר ‘קים לי’, כדעת הרמ”א.[6]

אך כל זה אם ידוע שהכוס הושארה שם כמה ימים. אם הדבר אינו ידוע, יש לחוש שהכוס נפלה לבעלים לפני זמן מועט, והם כעת טורחים בהשבתה (כגון שהלכו הביתה כדי להחליף בגדים כדי שיוכלו להיכנס לתוך המקווה כלים). ואם כן, חפץ זה חייב בהשבה, כיוון שאין בו ‘ייאוש’ וגם אינו ‘אבדה מדעת’. אם יש סימן בכלי – יש להכריז עליו, ואם אין בו סימן – הדין הוא ש’יהיה מונח עד שיבוא אליהו’.[7]


[1] בהשבת אבדה הולכים בתר רוב, כמבואר בב”מ כד,א ועיין תוספות, כתובות טו ע”ב ד”ה להחזיר.

[2] רמב”ם, הל’ גזילה ואבידה פי”א הי”א.

[3] שו”ע, חו”מ סי’ רסא סעי’ ד.

[4] שם.

[5] שם.

[6] שו”ת ספר יהושע, סי’ קכג. והיינו שלמרות שבספק הפקר מצינו שי”א א”א לתפוס ממנו (סמ”ע, חו”מ סי’ רמג ס”ק מ; ועיין ש”ך וקצות החשן לשו”ע, חו”מ סי’ רמג, שחולקים), מ”מ בספיקא דדינא מועילה תפיסה, שיכול לומר ‘קים לי’ כדעת הרמ”א, שהוא ודאי הפקר.

[7] רמ”א, סי’ רס סעי’ ח. ולפי הט”ז ונתיבות המשפט, זו גם דעת השו”ע שם. יש לדון, האם דבריו של הש”ך שבייאוש שלא מדעת מותר להשתמש בחפץ, שייכים לנידו”ד, שהרי בייאוש שלא מדעת, הייאוש כבר נמצא כעת בכוח אלא שעדיין אינו בפועל, משא”כ בנידו”ד, שייתכן שאין לבעלים כוונה להתייאש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים