שימוש במטבע מזויף (גילוי דעת פרשת מקץ)

שאלה
קיבלתי עודף על קניה במכולת השכונתית והתברר שיש שם מטבע מזויף. ברצוני לדעת האם מותר לי להחזיר את המטבע למוכר? במידה והמוכר לא מוכן לקבל את המטבע, האם מותר לי להשתמש במטבע בהנחה שברוב המקומות לא ישימו לב לזיוף ולכן הנזק אינו משמעותי? האם הדין שונה כלפי המוכר עצמו?

תשובה
א. מטבע מזויף אינו נחשב לכסף ומי שיודע זאת ומשתמש בו כאמצעי תשלום הוא גזלן.
עוד יותר מכך, אסור להחזיק במטבע זה וצריך להשמיד אותו מחשש שישמש בעתיד את הרמאים. דין זה מופיע בגמרא (בבא מציעא נב עמוד א) לגבי מטבע שנראה מבחוץ כבעל ערך רגיל אך באמת ערכו שונה עקב שחיקה במשקל המטבע. “כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה? בסלע עד שקל, בדינר עד רובע. פחות מכן איסר – אסור. הרי זה לא ימכרנה לא לתגר ולא לחרם ולא להרג, מפני שמרמין בה את אחרים, אלא יקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו”. ההוראה של הגמרא היא חד משמעית לנקוב את המטבע ולהשתמש בו רק כשרשרת לצואר. הלכה זו נפסקה בשולחן ערוך ללא חולק (הלכות אונאה סימן רכז סעיף יח)
בנוסף, על פי חוקי המדינה אסור להחזיק מטבע מזויף ומי שמחזיק ביודעין מטבע מזויפת, עובר עברה פלילית “הרוכש או מקבל או מחזיק או שומר שטר הנחזה כשטר כסף בידעו שהשטר זוייף או שונה” (עונשין תשכ”ו א/349).
ב. אולם אם הזיוף נעשה היטב וקשה לעמוד על כך שהמטבע אינו תקין. ניתן לומר שבמטבע זה כוח הקניה קיים, ועל מקרה זה לא נפסק בשולחן ערוך שצריך לנוקבו.
נראה שטענה זו דחויה משני פנים. ראשית, יש לפקפק בכך מבחינה מציאותית, אולי בעין מקצועית הזיוף כן ניכר ויהיו לא מעט מקרים שבהם תתעורר בעיה, וממילא יש בעיה של מקח טעות ואיסור גנבת דעת.
מעבר לכך החוק ודאי אוסר כל שימוש במטבע מזויף ויש לכך תוקף הלכתי בייחוד במטבעות שלנו. המטבעות היום אינם שוים מצד החומר שלהם (בניגוד לימי חז”ל שהחומר של המטבע קבע את ערכו) אלא כוחם נסמך על הערבות שנותן השלטון בכל מדינה למטבע המקומי שלו.
לאור זאת , בודאי שיש תוקף הלכתי להחלטת השלטון לפסול מטבע מזויף גם אם הציבור משתמש בו בלא יודעין (וללא תלות בהלכה של דינא דמלכותא דינא).
ג. כל זה נכון רק כלפי מטבע מזויף שהתגלה לאחר זמן ועכשיו הוא כבר שייך לאדם אשר מעוניין לצרף אותו למעגל המסחר. כלפיו, ישנה דרישה הלכתית וחוקית להשמיד את המטבע.
אולם מי שמכיר את המוכר אשר נתן לו את המטבע המזויף ומעוניין להחזיר אותו חזרה למוכר, כלפיו יש לומר שהדין שונה. על פי דין מקח טעות כעת מתברר שהמטבע המזויף עדיין שייך למוכר. עכשיו, מתברר שהקונה לא זכה בו מעולם, וממילא הקונה לא מצווה להשמיד מטבע שאינה שלו.
כאשר הקונה אינו חפץ במטבע, הוא רשאי לבטל את העיסקה וההסכמה לקבלת המטבע, בטלה (וכן משמע בסמ”ע סימן רכ”ז ס”ק לא).
ואף את הוראת החוק ניתן לבאר על דרך זו- אולם יש אסור לרכוש סחורה באמצעות מטבע המזויף אך אין איסור להחזיר לאדם את המטבע המזויף שלו.
בנוסף יש לתת את הדעת על איסור לפני עיוור- הכשלת המוכר בשימוש במטבע מזויף. על כך יש לומר כי די בכך שישנה שאלה אם באמת הוא ישמיד את המטבע או שמא יעביר אותו ללקוחות אחרים?
האפשרות לתלות בצד התר ולומר שהמוכר אכן יבטל את המטבע, מספיקה (אגרות משה יורה דעה סימן עב).
מסקנה- מותר להחזיר למוכר את המטבע המזויף ולקבל אחר תחתיו.
ד. במידה והמוכר לא מוכן לקבל את המטבע והקונה מעוניין להחזיר את המטבע בחזרה למוכר בלא ידיעתו. במצב זה, נראה שלא ניתן להעזר בסברא של מקח טעות ולטעון שהמטבע שייך עדיין למוכר ומותר להחזיר לו אף ללא ידיעתו. הסיבה לכך שבאופן זה שהמוכר מכחיש (מבחינתו בצדק כי אין זיהוי אמיתי למטבע ואפשר שהיא אינה שלו) אין אפשרות מעשית להפעיל את דין מקח טעות והעסקה עדיין קיימת. ואף שהקונה עצמו יודע את האמת שיש כאן מקח טעות מכל מקום אין לו יכולת משפטית להוציא את זה לפועל. וממילא חזר לתוקפו האיסור להשתמש במטבע מזויף.
אם נרצה להשתמש בדין של עושה אדם דין לעצמו ועל בסיס זה להתיר להערים על המוכר ולשלם במטבע המזויף, הרי אנו נתקלים בסייג חשוב בנושא זה האומר שרק חוב שניתן להוכיח אותו בבית דין מאפשר עשיית דין עצמי.
כמו כן ישנה גם בעיה של איסור לפני עיוור משום שהמוכר לא מודע לכך שהמטבע מזויף והוא ימשיך להעביר אותו הלאה. איסור לפני עיוור כולל גם מצב אשר בו המוכר יעביר את המטבע המזויף בלא שיש לו ידיעה שהוא מזויף והוא בעצם שוגג (פרי יצחק חלק א סימן מח).
מסקנה- כאשר המוכר אינו מוכן להחליף את המטבע, אסור להבליע חזרה את המטבע למוכר בלא ידיעתו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים