פסק דין של פשרה

האם הייתה פשרה?

clip_image001בעלי הדין התדיינו בבית הדין אודות מקח טעות וקיבלו פסק דין, לאחר שעברו שלושה חודשים מפסק הדין הם שבו וחזרו לבית הדין, על מנת שנכריע בשאלה חדשה : האם פסק הדין עדיין תקף?

סיבת הספק היא, הצעה לפשרה מצד הקונה שמאוד לא רצה להחזיר את הרכב שקנה.

הקונה פנה לפני כחודש למוכר והציע הצעת פשרה חדשה השונה מפסק הדין. המוכר רצה בפשרה החדשה אולם התווכח על גובה הסכום . השאלה האם היתה בסוף הסכמה על הסכום?

המוכר טוען שהם הגיעו להבנה על סכום של 700 ש”ח, תשובת הקונה “איני זוכר שהגענו להסכמה, אני דורש לקיים את פסק הדין – 1600 ש”ח.

ברור הדין

פסק דין מול טענת ברי

ישנו ויכוח על העובדות בין בעלי הדין: המוכר טוען טענת ברי “אני זוכר בודאות את רגע ההסכמה” הלוקח טוען שמא “איני זוכר”. מצד אחד למוכר יש טענת ברי וכן הוא המוחזק בממון וממילא הדין עמו המוציא מחבירו עליו הראיה. מצד שני לקונה יש פסק דין, אשר הכח המשפטי שלו מקביל לשטר חוב (ש”ך לט ס”ק כט). לטובת הקונה יש חזקת חיוב, שנוצרה ע”י הפס”ד וכן כוח של שטר לענין טענת פרעתי[1] (ש”ך שם).

מקרה דומה מופיע בשולחן ערוך (סימן נט) מלוה המוציא שטר והלווה טוען פרעתי, המלוה משיב “איני יודע”. ההלכה נפסקה שהלוה נאמן! לכן גם אצלינו המוכר נאמן שאכן הייתה הסכמה לפשרה.

פשרה צריכה קנין

והנה אם נניח, שהקונה הסכים להצעה החדשה, משמעות הדברים שהוא קיבל על עצמו פשרה במקום פסק הדין. הרי ההלכה היא כי פשרה צריכה קנין וכאן היה רק דיבור בעלמא.

אולם כאן אנו עוסקים בפשרה, שעשו בעלי הדין בעצמם ולזה אין צריך קנין (ש”ך יב ס”ק יב).

הצעה ולא החלטה על פשרה

תוך כדי בירור הטענות של בעלי הדין עולה כיוון נוסף: המשא ומתן בין בעלי הדין נמשך כשמונה חודשים אשר במהלכם עלו הצעות שונות. לכן ניתן להבין, שהקונה חשב שאף ההסכמה החדשה אינה מוחלטת אלא הצעה בעלמא המותנית בכך שבפועל המוכר ישלם לו, רק אז ההסכם תקף. לדבריו לא הייתה מחילה על פסק הדין.

האם יש משקל הלכתי לטענה זו? הרי הדיבור היה על הצעה חדשה המוסכמת על שני הצדדים והפירוש הפשוט הוא במקום פסק הדין, אם כן כל הפרשנות החדשה מוגדרת כדברים שבלב!

מנגד, כאשר ישנם אומדנות נסיבתיות, אזי הדברים אינם עוד דברים שבלב אלא בלבו ובלב כל אדם.

דוגמא לדבר יש בסימן קסו – כותל של שכן אחד נפל לחצר חבירו, בעל הכותל הציע לבעל החצר לקחת את האבנים לעצמו במקום שהוא יצטרך לפנות את האבנים. בעל החצר הסכים, ההלכה היא שאין בעל הכותל יכול לחזור בו: “אבל כל זמן שלא פינה את האבנים, לא קנה, שלא כיוון אלא לדחותו”.

ביאור הדברים: למרות שבעל הכותל אמר “פנה אותם ויהיו שלך” אין זה סוף פסוק ויכול לחזור בו, הנימוק הוא הדברים לא היו רציניים אלא רק תירוץ להרויח זמן. אף אצלינו ניתן לומר שההצעה לפשרה לא היתה במקום הפסק דין אלא במקביל.

לאור הספק הנ”ל[2] בית הדין דחק בצדדים להגיע להסכמה על סך 1300 ש”ח.

“והאמת והשלום אהבו”.


[1] יש לדון על כח הקונה מתוקף השטר שבידו, פסק הדין. הש”ך בסימן לט ס”ק כט הכריע כדעת המחבר, שאין נאמנות לטעון פרעתי מול פסק דין. אם כן המוכר אינו נאמן לטעון פרעון. טענת פשרה היא בעצם טענת מחילה על הפסק דין ולכן מה שנכון לגבי טענת מחילה נכון אף לטענה זו.

והנה הרמ”א בסימן ע כתב: “כל מקום שנאמן לומר פרעתי נאמן לומר מחלתי אף על פי שהמחילה טענה גרועה היא”. הש”ך בסימן עה ס”ק כב פירש את דברי הרמ”א – טענת מחילה צריכה מיגו וללא מיגו אינו נאמן!

אם כן כאן המוכר אינו נאמן שהרי אין לו מיגו של פרעתי – הקונה מחזיק בידו פסק דין.

אחר העיון נראה שהמוכר נאמן: כאשר יש למוכר טענת ברי ולקונה טענת שמא, נאמן המוכר בטענתו אף בטענה גרועה וללא מיגו. ראיה לדבר מהמעשה המובא בקצוה”ח נט סק”ב. המלוה הוציא שטר חוה, הלוה טען “יש לי כנגדן”, המלוה השיב “איני יודע”. והנה טענת “יש לי כנגדן” דומה לטענת מחילה – לשניהם צריך מיגו וללא כן אינו נאמן.

הקצות פוסק כי באופן עקרוני נאמן הלוה בטענתו אף ללא מיגו (אף שבפועל בגלל סיבה אחרת הלוה אינו נאמן). העולה מדבריו שאין צורך במיגו כאשר המוחזק טוען ברי ובעל השטר טוען שמא.כנראה שכוח טענת הברי מתחזק כאשר עומד מולו טענת שמא לכן אף טענה גרועה מתקבלת (או שזה הוא פגם במוחזקות ולכן טענה גרועה יכולה להוציא. אף בענייננו המוכר הטוען ברי נאמן כנגד טענת השמא של הקונה.

[2] ובהתחשב בדעת הראב”ן בסימן ק שפשרה לעולם צריכה קנין אף אם נעשית על ידי בעלי הדין, דלא כש”ך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים