הפרת הסכם

טענות ועובדות מוסכמות

טענות תובע

חתמנו על הסכם שכר בכ”ח בניסן לגיוס תלמידים לישיבה. החוזה תקף לארבעה חודשים, ותמורת זאת התחייבתי להביא 35 תלמידים חדשים לשנת הלימודים הקרובה. על אף שסוג זה של עבודה אינו תחום בזמן מדויק ההגדרה הייתה לשלושה ימים בשבוע. למעשה, הישיבה החליטה לסיים את ההתקשרות איתי לאחר חודש אחד.
לטעמי, עבדתי במשך חודש בתפוקה של 90% כי שבוע אחד הייתי עם הילד בבית חולים. כאמור, אין זו עבודה לפי שעות מדויקות ופעילות יכולה להתפרש עד הלילה. לכן אני מרשה לעצמי לומר שעבדתי לא פחות מ90% באותו חודש.
בחוזה מובא שרכיבי השכר (לא כולל מע”מ) הם שכר בסיסי של 6000 ש”ח לחודש וכן אחזקת רכב 1500 ש”ח והחזרי דלק.
אין לי טענה על עצם ההחלטה של הישיבה אך אני תובע שכר על החודש שעבדתי ומגיע לי עליו שכר מלא 8850 ש”ח . בייחוד שלא הייתה לי עבודה אחרת ונוצרה לי בעיה כלכלית בגלל חוסר התשלום (מצורפים דפי חשבון).

טענות הנתבע

לא היינו שבעי רצון מהעבודה והראיה שלא היו לו שמות של בחורים שסוגרים בישיבה.
הבנו שבדרך זו לא נפתח את השנה ולכן החזרנו את הר”מ שטיפל בכך בשנים שעברו.
זו באמת עבודה מורכבת שכנראה מי שלא בתוך המערכת לא מסוגל להגיע לתוצאות בזמן כל כך קצר. לדעתנו הדרך הנכונה לחשב את השכר היא לבדוק נקודתית את מספר הימים שבהם הייתה עבודה ולתמחר אותם באופן ספציפי. הייתה הצעה של פשרה ל2000 ש”ח וכעת ישנה נכונות לדרך פשרה נדיבה יותר עד 4000 ש”ח, את השאר יתרום התובע לישיבה.

ברור הדין

א. מעמדו ההלכתי של הנתבע

על פי ההלכה מעמדו של התובע הוא קבלן. ההבדל בין קבלן לפועל הוא שפועל נשכר לעבודה למשך זמן מסוים (ללא תלות בתפוקה), וקבלן נשכר להשיג תוצאות מסוימות, כפי שכתב הרמ”א (חו”מ שלג, ה): ‘שכר עצמו לזמן, יש לו דין פועל; אבל אם שכר עצמו ללמוד ספר או חצי ספר, יש לו דין קבלן’. אף כאן העבודה היא להביא תלמידים לישיבה ולא נקבעו ימי עבודה ספציפיים. ישנה אמירה כללית על מחויבות לשלושה ימי עבודה אך אין מחויבות לזמן מסוים. היא רק לשבר את האוזן על הקף ההשקעה הנדרשת.[1]

ב. האם הנתבע עמד בהיקף העבודה שסוכם?

לטענת התובע הוא עשה כל שנדרש על מנת לקדם את הבאת תלמידים לישיבה. ואף שבשבוע האחרון הוא נאלץ לשהות עם בנו בבית חולים זה נבלע בתוך העבודה החודשית[2]. הנתבע לא הכחיש את הדבר ואף נטה להאמין אלא ביקש מהתובע לדייק היטב בדברים.
לאור זאת בית הדין יוצא מתוך נקודת הנחה שאכן התובע עבד תשעים אחוז ממה שנדרש.

ג. סיכום

התובע עדכן את התביעה על סך של 7500 ש”ח ובכך ביקש לפצות על אותם עשרה אחוזים שלא עבד במשך החודש. כמו כן הוא הזכיר שמראש ויתר על החזר הדלק של 400 ש”ח .

בית הדין מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם 7500 ש”ח בהקדם האפשרי.

החלטה

הנתבע ישלם 7500 ש”ח בהקדם האפשרי.

התשלום לא יאוחר מכ”ז תשרי תשע”ה.

על החתום

הרב בראלי, הרב טוויל, הרב בן יאיר


[1] זו השיטה המרכזית בפוסקים לאבחנה בין פועל וקבלן שפועל נשכר לזמן ואלו קבלן למלאכה (מגיד משנה פרק ט משכירות הלכה ד ותרומת הדשן סימן שכ”ט אך במאירי ב”מ קי”ב משמע שכל הגדרה של זמן גורמת לדין פועל).

[2] הש”ך [של”ג ס”ק י’] נקט להלכה שקבלן קונה את כל שכרו על ידי תחילת מלאכה. לעומת זאת בפתחי חושן [פרק ז הערה ט] הביא שיש חולקים שקבלן דינו שונה מפועל ואין לו קניין על שכרו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים