האם ניתן לחזור מפשרה?

התובע הוא קבלן שיפוצים, הוזמן לשפץ קראוונים במוסד חינוכי. סוכם איתו על שכר של 420,000 ₪ עבור 20 קראוונים. סוכם כי התחלת העבודה תהיה ביום שבו יועבר סכום הכסף הראשון.
העברת הכסף התעכבה אולם מנהל המוסד הבהיר לתובע שמבחינתו העבודה חייבת להיגמר בזמן היות ובאים תלמידים חדשים, לשם כך הוא מוכן להוסיף תשלום.
התובע שכר צוות עובדים שעבדו “סביב השעון” וסיים את העבודה באיחור קל.
התובע ביקש תוספת של 90,000 ₪ עבור החריגות הנובעות מלחץ הזמן. מנהל המוסד הודיע שאין לו אפשרות לשלם סכום זה. בעקבות הדברים הללו הם הגיעו לבית דין רבני ושם הצליחו להגיע להסכמה על פשרה על סך 30,000 ₪ בלבד.
התובע הסכים לסכום זה בגלל הלחץ של בעלי החובות עליו ובגלל שהוא מעריך את המוסד ומאמין למנהל הטוען שאין למוסד כסף. המנהל דיבר על כך שהוא יעסיק אותו בעבודות בעתיד ואם יוטב המצב הכלכלי הוא אף יפצה אותו.

באותו מעמד הופיע מטעם המוסד עובד שטען שהקראוונים לא נבנו כראוי וישנה בעיה קשה ברצפה שלהם. לדעתו צריך עכשיו לצקת בטון בעלות גבוהה על מנת לסתום את החלל שיש בין הרצפה לאדמה. לדבריו הסכום שהתובע קיבל בפשרה הוא הוגן!

דיון הלכתי:
טענות התובע
היום, לאחר שבע שנים מבקש התובע לקבל עוד 40,000 ₪ לכיסוי החובות שנוצרו בזמן העבודה.
התובע טוען שבזמן הפשרה הוא לא יכול היה לדעת את היקף החובות שהיו לו על הפרויקט. חלק מהפועלים הגישו את דו”ח שעות עבודה רק לאחר הפשרה וכן הגיעו אליו דרישות תשלום מחנויות להספקה טכנית שלא היו ידועות לו בזמן הפשרה. עקב המאמץ לסיים בזמן לא היה מעקב מסודר אחר ההזמנות. נכון להיום יש לתובע חוב על סך 40,000 ₪ ואותו הוא תובע.

טענות הנתבע
מנהל המוסד מאמין לתובע שאכן יש לו גרעון של 40,000 ₪ אולם הוא לא יודע האם מותר לו לשלם מכספי המוסד סכום זה מאחר והייתה הסכמה על פשרה.

ביטול פשרה
השאלה העומדת כאן לדיון היא האם ניתן להחזיר את הגלגל אחורה ולבטל את הפשרה?
על מנת לבטל את הפשרה צריך להגיע למסקנה שמדובר בפשרה בטעות – כאשר אחד הצדדים טוען: אילו הייתי יודע על כלל החובות לא הייתי מסכים להתפשר על סכום כל כך נמוך.
האם אכן יש לפנינו פשרה בטעות?
בהלכה מובאת דוגמא לפשרה בטעות – אדם התפשר על סכום נמוך בגלל שהדיין אמר לו שהוא חייב שבועה והתברר שהוא פטור, “הוי פשרה בטעות וחוזר” (שו”ע חו”מ סימן כה סעיף ה). הרמ”א שם כתב שהדברים אמורים רק כשהאדם אמר בפיו שזו הסיבה לפשרה.
במקרה הנדון כאן הדיין לא טעה בדין, אלא אמיר טעה בהערכה שלו את כלל ההוצאות, וזו לא טעות שמבטלת פשרה. כשהסכים לפשרה, אמיר ידע שלא כל הנתונים לפניו ובכל זאת הסכים לקחת סיכון ובלבד שהכסף ינתן לו מיד. יש בכך מעין מחילה על הזכויות הממוניות שלו ולכן הוא לא יכול לחזור בו.
כך כתב בשו”ת מהרשד”ם (חלק חו”מ סימן קטז):\שאם כן, בטלת כל פשרה, שאחר שידע האחד שהדין עמו יאמר: “קנין בטעות היה שאילו ידעתי שהיה הדין עמי לא הייתי עושה פשרה”. וזה ודאי שקר מפורסם כמו שאבאר בעזרת האל ומי שידקדק בלשון הרמב”ם יבין בקל כי לא אמרה רק כשהדיין הטעה לבעל הדין בין בשוגג בין במזיד הא לאו הכי לא. אבל בנדון זה שכבר נתן אל לבו לתבוע אל חבירו או הנתבע שכבר רואה שתובעים ממנו לא היה לו ליטול קנין על הפשרה וכיון שנטל קנין אינו אלא שגמר בדעתו לבטל דעתו ולתלותו ביד המפשר ביניהם.

תשלום לפנים משורת הדין:
מנהל המוסד אינו שואל האם לפי הדין הוא חייב, שאלתו הייתה האם יש מקום לתשלום לאור העובדה שמדובר בכספי ציבור.

לדעתנו, ישנה סיבה לשלם לתובע את הפסדיו על אף הפשרה. זאת, כיון שהמוסד נהנה מסיומה בזמן של העבודה, ואילולי המאמץ של התובע היה נגרם למוסד הפסד כספי עקב עזיבת תלמידים ושם רע.
כמו כן, לאורך כל הדרך מנהל המוסד דחק בתובע שיעשה כל מאמץ ולא יתחשב בכסף ובאיכות העבודה. מנהל המוסד ידע שצוות שעובד 24 שעות ביממה לא יגיע  לתוצר מושלם, לכן גם אם העובד הבכיר של המוסד טוען שהעבודה אינה מושלמת הרי מי שדחף לעבודה כזו היה מנהל המוסד עצמו שהעדיף עמידה בזמנים על פני איכות.
מנהל המוסד אמר בשעת הפשרה שהוא יעסיק את התובע בעבודות נוספות ולמעשה לא עמד בדיבורו, כמו כן הוא אמר שכאשר ישתפר המצב הכלכלי הוא יפצה את התובע, ואף זה לא התקיים.
דברים אלו לא נאמרו בצורה ברורה של התחייבות ולכן אין בהם כדי לבטל את הפשרה שהושגה, אבל יש בהם ליצור חובה מוסרית כלפי התובע. לראייה, אנו מוצאים שאף אפוטרופוס רשאי להתפשר בנכסי יתומים על מנת שלא יצא להם שם רע (שו”ע חו”מ סימן י”ב סעיף ג).

החלטה:

  1. אין מקום לביטול הפשרה.
  2. למרות זאת, אנו חושבים שראוי למוסד לפצות את התובע על הפסדיו בסך 40,000 ₪ בהקדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים