אחריות על נתינת עצה

דוד [שם בדוי] שיפץ את ביתו בחיפה, באמצע השיפוץ הוא גילה שהקבלן אינו אמין ולכן עזב אותו.
דוד תרם סכומים נכבדים לעמותה בדרום, נוצרו קשרם בינו לבין משה [שם בדוי] אשר היה מנהל עמותה.
משה הציע לדוד עזרה על מנת לסיים את השיפוץ. הוא המליץ על קבלן מהדרום המוכר לעמותה , “הוא יסיים את העבודה על הצד הטוב ביותר”. הקבלן הגיע לחיפה ובאותו ביקור השמיע הערכה שהעבודה תעלה 90000 ₪ מקסימום. בפועל דוד שילם ₪ 124000 עבור בשיפוץ.
דוד כבר תבע את הקבלן בבית הדין הרבני באשקלון בטענה של אונאה. בית הדין קיבל את עמדת הקבלן ופסק שהפער במחיר, סביר.
כעת דוד תובע את משה על האחריות שלו לעלות הגבוהה של השיפוץ.

טענות:

תובע:
א)
 לאחר שנכוויתי עם קבלן אחד הייתי זהיר יותר ולכן שאלתי במפורש את משה למה לקחת קבלן מהדרום עד חיפה? הוא ענה לי “מדובר בקבלן טוב אשר עשה שיפוצים במבנים של העמותה באיכות ומחיר טוב.” משה  הרגיע אותי ואמר “אתה לא תשלם יותר עקב המרחק”. אמרתי למשה אני לא מבין בבניה, אני סומך עליו.
לדעתי יש פה מעילה באמון מצד משה, הוא לא דאג כלל לעלות הבניה , אני בתמימות שילמתי על סמך זה שמשה מסכם עם הקבלן. לא העלתי בדעתי שאין שום משא ומתן עם הקבלן.פעם אחת לא זכרתי את הסכומים המדויקים ששילמתי, ולכן נתתי עוד 40000 ₪ ,ללא ידיעה שאנו חורגים כל כך הרבה מהסכום המקורי. אני הבנתי שההצעה של 90000 ₪ היא הפרזה ותפקידו של משה להוריד את הסכום. משה עצמו הודה, עכשיו בדיון, כי היה לו תכנון לדאוג שכל התשלום עבור השיפוץ יעבור דרכו. האם אין כאן הודאה בדבר האחריות שלו לעסקה?

ב) ברור לי שהקבלן ניצל אותי והפקיע מחירים בצורה מוגזמת לחלוטין. לקחתי שמאי מקצועי שהגיע למבנה בחיפה לאחר השיפוץ וסקר את כל התיקונים. הוא נתן חוות דעת של 56000 ₪ בלבד. אציין שבפני השמאי הונחה שמאות קודמת כלפי הקבלן הראשון  בטרם נכנס הקבלן החדש לתמונה.
אם כן ישנה דרך לבדוק בדיוק אלו עבודות נעשו. אני תמה על בית הדין הרבני שהתעלמו מהשמאות הזו שעלתה לי 4000 ₪ והסתמכו על חוות דעת של אדם שלא היה בדירה!

לסיכום אני תובע תביעה אישית את משה על הנזק שנגרם לי בגללו- 60000 ₪.

נתבע:
הקשרים ביני לתובע היו קשרים קרובים שוחחנו לפחות פעמיים כל יום. דוד התייעץ איתי על כל מיני מוסדות שברצונו לתרום להם ובסך הכל מדובר על תרומה של יותר ממליון שקלים למוסדות שונים. האירוע המדובר היה לפני שבע שנים ואז ביקרתי בביתו של דוד ראיתי את הבלגאן שנוצר בבית והצעתי את עזרתי. הקבלן המדובר ידוע כקבלן טוב אשר אפשר לסמוך עליו. עד לרגע זה אני בטוח שזו הייתה עצה טובה. הוא לקח את העבודה ברצינות ועבד עם ששה עובדים במשך 11 ימים רצוף. העובדים לנו בחיפה לכן העבודה החלה בבוקר והסתיימה בלילה ולא כמקובל – עד השעה ארבע אחרי צוהריים.
לגבי הטענה של דוד על מחיר מופקע כבר נשלל הדבר בבית הדין הרבני. אף בצורה פשוטה ניתן להוכיח זאת. אם ניקח בחשבון תוספת מע”מ על  ₪ 90000 נגיע כבר לסכום של  ₪ 104000 אם כן הפער בהחלט סביר. התובע עצמו הזכיר שהוא בחר בריצוף יקר יותר ועל דרך זו ניתן לשער שהיו הוצאות לא צפויות נוספות.
במשך העבודה בקרתי בדירה וראיתי כי הדברים מתקדמים, התרשמתי שנוצרו קשרים אישיים בין הקבלן לדוד הם אכלו ושוחחו יחד. חשבתי מראש שהתשלום יעבור דרכי אך העניינים התגלגלו אחרת. לא סוכם שאני אחראי על השיפוץ בשום אופן שהוא , לקחתי אחריות על “השידוך” אבל לא מעבר לכך. האחריות שלי מתמצאת בכך שהבאתי קבלן שאינו רמאי, אני סומך עליו והוא סומך עלי.

 

ברור הדין:
א.האם ניתן לקיים דיון לאחר שכבר ניתן פסק דין?
ב.המשמעות הממונית של עצה שאינה הוגנת.
ג. האם הייתה קבלת אחריות?

א. האם ניתן לקיים דיון לאחר שכבר ניתן פסק דין?

לפנינו פסק הדין של בית הדין הרבני באשקלון הקובע שאין אפשרות להוציא חזרה מהקבלן את התשלום.הנימוק הוא שדוד הסכים לסכום של 90000 ₪ וממילא החריגה סבירה.

לכאורה אין אנו רשאים לדון בתביעה שלפנינו לאחר פסק בית הדין וזאת על פי הגמרא “בית דין בתר בית דין לא דייקי” [בבא בתרא קלח]. ובסגנון אחר ” אין ב”ד רשאים לשמוע דבריו כלל אחר שכבר יצא זכאי מב”ד הראשון” [סמ”ע בשם תשובת הרא”ש סימן י”ט סק”ב].

אולם בנידון דידן נראה שאין הלכה זו [1]קיימת: אנו לא חוזרים לדון את הקבלן , הנתבע הוא משה.
הדיון מתמקד באחריות שלו לעלות השיפוץ.  זו שאלה חדשה שלא נידונה בעבר, באופן עקרוני ניתן לחייב את משה על אף שנפטור את הקבלן.
השאלה הניצבת בפנינו היא האם הייתה פה התחייבות של משה לדאוג למחיר זול? לעומת זאת השאלה בהקשר לקבלן היא: האם הייתה פה הונאה? אף אם נניח שהמחיר הוא יקר, אין זה מחייב את דין הונאה שהרי ישנם קבלנים יוקרתיים שזה הוא המחיר שלהם! אולם אם משה באופן פרטי התחייב לדאוג למחיר זול, אזי הוא חייב לעמוד בהתחייבות האישית שלו.

ב.האם יש משמעות ממונית לעצה שאינה הוגנת?
משה לא קיבל שכר ולא חתם על חוזה עבודה , הוא בסך הכל ניסה לעזור לדוד, האם בכלל ניתן לתבוע אותו?  כמובן שברקע ישנו שיקול של העמקת הקשר עם התורם אולם לא הייתה טובת הנאה ישירה. הסיבה שיש לתת משמעות ממונית לדבריו היא בהלכות נזיקין מדין גרמי. כאשר אנשים סומכים על דיבור של אדם ועל פיו מוציאים ממון, ולבסוף הוברר שהוא הטעה אותם , עליו לשלם להם , הוא גרם להם הפסד. הדוגמא המובאת לכך בגמרא היא שולחני הממליץ על מטבע כסף שהיא אינה מזוייפת ולבסוף התברר שהמטבע אינה תקינה, הוא חייב לשלם [ב”ק צט:]. הדברים מובאים להלכה בשולחן ערוך חושן משפט סימן שו סעיף ו “המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם אינו בקי, חייב לשלם אף על פי שהוא בחנם”. בגמרא ובשולחן ערוך מובא תנאי בסיסי לכל ההתחייבות הזו: ” והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך,  או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו “.  רק אם נותן העצה ידע מעבר לכל ספק שדבריו משפיעים ובגללם המתייעץ יפעל, רק אז ישנו חיוב נזיקין.
במקרה שלנו יש לברר האם דוד אמר למשה שהוא סומך עליו לגמרי? האם הדבר נאמר על הטיב של הקבלן או גם על הצעת המחיר שלו?
ישנה אפשרות נוספת לחייב אדם אל עיצה שאינה הוגנת , מדין ערב. כאשר אדם מקבל ערבות על עצמו בשעת ההלואה הוא מחוייב אף אם לא נעשה מעשה קניין. [” בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה” בבא בתרא קעג:]. ניתן להרחיב את הרעיון של ערב על הלוואה ולטעון שכל אדם היודע כי יפעלו על פי עצתו הוא מקבל על עצמו ערבות לתוצאה, הזכות לקבוע בבטחון עמדה הנוגעת להוצאה כספית מלווה בהסכמה לשאת בתוצאות.  “האומר למלוה להלוות ללוה  כי בטוח הוא, ועשאו על פיו והיה שקר, חייב לשלם לו, דהוי כאילו נתערב לו ” [קכט סעיף ב]. האם הרמ”א מתכוין כפשוטו לערב או לגרמי?
הגר”א ציין את הגמרא של שולחני כמקור הדין, משמע שהחיוב מדין גרמי. וכן כתב הנתיבות שם בשם הש”ך [ס”ק ב]. וכן אנו מוצאים בדברי הגר”א בדין אחר: “לך ואבוא אחריך-חייב” [סימן י”ד סעיף ה]. אדם אשר הטעה את חבירו ואמר לו שהוא יבוא הדיין איתו בבית דין בעיר אחרת , לבסוף הוא לא התייצב לדיון , חייב לשלם את ההוצאות. הגר”א במקום ביאר שהחיוב הוא מדין גרמי.
אומנם הנתיבות בסימן ש”ו [ס”ק ו] הביא בשם הריטב”א לחייב מדין ערב. ” כתב השיטה מקובצת אע”פ שלא קיבל עליו בפירוש, כיון שנתן לו מעותיו וסמך עליו חייב לשלם, דבהאי הנאה דסמך עליו ואלמלא הוא היה לוקח ע”י אחרים נשתעבד מדין ערב, וזה ענין שכירות פועלים שחייבין לשלם להבעלים מה שמפסידין בחזרתן, וכן הבעה”ב לפועל, דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה, דפעולת פועל בידו הוא, וכל דבר שבידו לעשות ולא עשה מחויב לשלם אף היזק הריוח שהיה יכול להרויח.”
להסבר זה החיוב הוא רחב יותר: בדרך כלל אין אפשרות לחייב על מניעת הרוח– “המבטל כיסו של חבירו פטור”, כאן הערבות של נותן העצה מחייבת אותו בתשלום  אף על מניעת הרוח [ריטב”א בבא מציעא עג:].  נפקא מינא נוספת: אם החיוב הוא מדין ערב אז ניתן לחייב בשוגג ,כל שהעסקה לא יצאה לפועל כמתוכנן, הערב חייב [ פסקי דין רבניים חלק ג עמוד 18] אך מדינא דגרמי אי אפשר לחייב את המזיק אם הוא שוגג [ש”ך שפ”ו ס”ק ו]

להלכה כתבו הרבה פוסקים שאין דברי הנתיבות בשם הריטב”א מוסכמים ולכן אין אפשרות להוציא ממון על בסיס זה [שו”ת מהרש”ם ח”א סימן ע”ז,ישועות מלכו סימן כב, אמרי בינה דיינים סימן כ”א, יעויין חזו”א ב”ק סימן כ”ב].

האם הייתה בפועל קבלת אחריות?
יש בפנינו סיפור מורכב אשר ארע לפני שבע שנים.
ההתרשמות שלנו מושתת על כמה נתונים: 1)עיון בסיכום של הקבלן לכלל העבודה . 2)עיון בחוות דעת של שמאי מקרקעין שביקר בדירה לאחר השיפוץ. 3)עיון בחוות דעת של שמאי מקרקעין שביקר בדירה קודם השיפוץ 4)שיחה ישירה עם הקבלן . 5)התייעצות עם אנשי מקצוע העוסקים בבניה.
א)לאחר עיון בכל הנ”ל הרושם שלנו לגבי המחיר של השיפוץ הוא יקר וישנה פה חריגהמעלות שיפוץ רגיל. כאשר מציגים את הקף העבודה בפני אנשי מקצוע הם מתקשים להסביר מה גרם לעלות גבוהה כל כך. גם אם נחשב בצורה אחרת –11 ימי העבודה של ששה פועלים, נשאר עוד סכום ניכר אשר קשה להסביר אותו בתירוץ של עלויות חומר וכדומה.
מצד שני להערכתנו אין כאן רמאות- במקצוע של בנין ושיפוצים אין כללים נוקשים המחירים מושפעים מהשם של הקבלן ומאיכות החומר אשר איתו הוא עובד. הקבלן מראש נקב בסכום של 90000 ₪ ודוד לא התווכח  הוא נתן להבין שהמחיר מקובל עליו [גם אם בלבו סמך על משה שיוריד את המחיר, בפיו הוא לא אמר כלום] לסיכום המחיר שנלקח הוא גבוה ויקר .

ב) יש לדון על האחריות של משה משני פנים:
1.ההצעה לקחת את הקבלן- האם ההצעה כשלעצמה עצה רעה?
2.אחריות על מחיר העבודה- האם משה גרם לנזק כספי בכך שאמר לדוד לשלם את מלוא המחיר? [במילים אחרות האם התשלום לקבלן היה רק על פי דיבורו של משה או שדוד ניהל את העיסקה בכוחות עצמו.]

לגבי ההצעה של בחירת הקבלן- העצה לקחת את הקבלן מבחינתו של משה היא עצה טובה, מדובר בקבלן אחראי שמתחיל ומסיים את העבודה, הוא מכיר אותו וסומך עליו. אין כאן רשלנות מצד משה ולכן אין כאן חיוב מדין גרמי ולא מדין ערב.
מחיר העבודה הוא יקר, במידה ומשה לקח על עצמו את העלות הרי יש פה רשלנות וניתן לחייבו מדין גרמי !  משה ניהל בעבר מספר פרויקטים של בניה לכן דוד סמך עליו וציפה ממנו למחיר טוב.
האם משה לקח את האחריות לגבי מחיר העבודה? התשובה  אינה  ברורה, הקבלן טוען במפורש שדוד לקח אחריות על כל העבודה . הוא שילם על כל שלב בעבודה מתוך מודעות למה שנעשה. אין לו ספק שמשה אינו חלק מליווי הפרויקט! משה עצמו מסביר שהעקר מבחינתו הייתה האיכות של העבודה. משה אכן אמר משפט ” אני אחראי לכך שהקבלן לא ירמה אותך” מצד שני הוא התכחש לכל אחריות למחיר העבודה ” אני לא קבלן, אין לי אחריות מעבר לשידוך עיקר כוונתי הייתה שהעבודה תתבצע.”
האם ניתן להתמקד במילים אשר משה אמר בפנינו “אני אחראי לכך שהקבלן לא ירמה אותך”  וללמוד שמשה מודה שאכן הוא קיבל אחריות למחיר העבודה. אין לנו ראיות חיצוניות מעבר לנטען בפנינו
משה מסביר שבתחילה חשב להתערב בהיבט הכספי ואף אמר שהתשלום יעבור דרכו.  בפועל לא ניתן להגיע מהדרום כל יום לחיפה וממילא אין שום ספק שאין לו קשר למחיר ודוד בלבד שילם על אחריותו.

לאור כל הדברים הללו  אין לנו מספיק ראיות כדי להוכיח שאכן משה לקח את האחריות הכספית על כתפיו.

מסקנה:
משה פטור מהדין, אולם ראוי[2]  לו לפייס את דוד, בסופו של דבר נגרם לו הפסד בעיסקה זו שסוכמה על פי עצתו.

____________________

[1] אף שבית הדין כתב על  חוות דעת של השמאי שהיא שטחית, אנו חושבים אחרת.. מכח הדיון החדש מתבררת המציאות כפי שעולה לנגד עיננו ועל זה נאמר אין לו לדיין אלא מה שעניו רואות.[וכן כתב בשו”ת חתם סופר סימן נ]

[2] בדומה לדין “תרעומת” המובא במשנה בפרק השוכר את האומנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים