כפיה על מדת סדום

כפיה על מדת סדום

פניני הלכה בין אדם לחברו – “שליטה בממון” (אות כ)

 

ראשי פרקים

הקדמה למורה

מבוא

א. מקרים שכופים על מידת סדום

  1. הכנסת מקרר דרך המרפסת של השכן.
  2. צילום מאמרים מתוך ספרים שאוסרים זאת.

ב. מקרים שאין מתערבים לאדם במערכת שיקוליו.

  1. התנגדות שכן להתקנת מצלמה בחדר מדרגות.
  2. דין שימוש ללא אישור בחדרי מלון ריקים.
  3. כניסה למקומות בילוי ללא תשלום
  4. נסיעה ברכבת הקלה ללא תשלום

ג. סיכום

 

הקדמה למורה

היחידה עוסקת בנושא שליטה ורכוש. נקודת המוצא היא שלבעלים יש זכות מלאה להטיל וטו על שימוש ברכושם. אך בכל זאת ישנה ציפייה מאדם בעל אמצעים לעזור לנצרכים בייחוד כשהבעלים לא ניזק. ככלל, אנו מחנכים את התלמידים שרכוש פרטי אינו הפקר וחובה לבקש רשות לפני כל שימוש.

 

סרטון

ליחידה מצורף סרטון המציג ניסיון של בני נוער לחסוך בעלויות של טיול. הם לנים בבית הארחה ומשלמים לפי מספר המיטות שבחדר. בפועל השתמשו מספר רב יותר של תלמידים באותם חדרים ואף נהנו מארוחת הבוקר של בית הארחה.


שאלות לדיון

האם הלמידים צריכים לשלם על השימוש במתקני בית הארחה ללא רשות?

הטענה לפטור משום שבכל מקרה אין הפסד לבית הארחה, החדר נתפס על ידי שאר החברים ולא ניתן להשכיר אותו. ואף ביחס לאוכל, הוא כבר הוגש לשולחנות ומה שנשאר ייזרק.

מנגד, שמוש ללא רשות נחשב כגזל ואף שלא נגרם נזק לבית הארחה הוא יכול לדרוש תשלום.

בין השורות עולה לדיון שאלה עקרונית – האם שייך לכפות על אדם לנהל את כספו על פי שיקולים מוסריים ? האם ניתן לומר שכשאין הפסד לבית ההארחה ניתן להשתמש במתקנים אף ללא רשות? בשאלות אלו עוסקת היחידה שלפנינו. ביחידה מובאות דוגמאות שונות למקרים שבהם כופים על אדם להתנהל באופן נכון, ולמקרים שבהם השליטה של הבעלים מוחלטת ואין לכפות אותו על ממונו.

 

מבוא

 רכוש וכסף רב נותנים לאדם הרגשה של שליטה. האמירה “בעל המאה – הוא בעל הדעה” נכונה במקרים רבים- הכסף מעניק לאדם תחושת עוצמה וכוח. האדם יכול היה להסתפק במעט כסף, אך עקב תחושת השליטה והעליונות – אין לאדם רצון להפסיק לצבור הון.
על הפסוק “כי בצלם א-להים עש את האדם” (בראשית ט, ו), מסביר רבנו סעדיה גאון, שהדמיון בין האדם לבוראו – שבגללו אנו אומרים שהאדם הוא בצלמו של הבורא – הוא עניין השליטה. האדם נתברך ב”וירדו בדגת הים” (שם, כו), רדייה היא השליטה וההכנעה. הרצון של האדם לשלוט ולכבוש, אינו פסול מיסודו. האדם חייב ללמוד לנתב את הרצון לרדות ולשלוט באופן נכון ובזמן הנכון, אך רצון השליטה איננו פסול.

הרב יעקב משה חרל”פ בספרו ‘מי מרום’ (על שמונה פרקים לרמב”ם, חלק א, עמוד סד),

מסביר על פי הדברים הללו את קביעת הגמרא וההלכה כי ‘שואל שלא מדעת, גזלן הוא’ – הרי שאל ממנו חפץ והחזירו כמות שהוא, ואיזה גזל יש כאן? אולם לפי האמור, הדברים יובנו. אדם ששאל חפץ מחברו בלי להודיעו, הראה לאדם שממנו שאל שהוא איננו הבעלים על הדבר ולכן הוא הרשה לעצמו לקחת את החפץ בלי רשותו, ולכן נחשב גזלן.

לעומת זה הרי מצאנו בתלמוד הגדרות כמו ‘זה נהנה וזה לא חסר’, ו’כופים על מידת סדום’, איך ניתן להסביר את המושגים הללו בשילוב האיסור להשתמש בממון חברו ולפגוע בשליטתו?

בדברים הבאים נשתדל להבין מתי אנו נוקטים בכל אחד משני הערכים הללו, מתי אין להיכנס למערכת שיקוליו של האדם, ויש להניחו לפעול לפי מיטב ידיעתו, ומתי שתלטנות ממונית אסורה ונכפה אותו על מידת סדום.

דוגמא לדבר יש בתלמוד, בהלכות צדקה, שם נאמר ש”כופים על הצדקה” (בבא בתרא ז, ב),
כלומר מכריחים אדם אמיד לשלם צדקה בהתאם לרמת החיים הגבוהה שלו. אך זהו דין מיוחד הנובע ממצוות צדקה ואין ללמוד מדין זה למצבים שבהם אין האדם מצוּּוה, שאז אין לפגוע בשליטתו וברכושו של אדם.

  

  • כופים על מידת סדום

דין “כופים על מדת סדום” מבואר בדברי הגמרא (בבא קמא כ, ב) כך, שאם אדם נהנה ברכוש חברו וחברו לא נפגע, לא הוא ולא ממונו, אז הנהנה פטור מלשלם עבור השימוש ברכוש.
הפטור קיים על אף שהשימוש נעשה ללא הסכמת בעל הממון, ובלשון הגמרא: “זה נהנה וזה לא חסר, פטור”. הנימוק לכך הוא שכאשר אין הפסד ממוני אין סיבה למנוע מאחרים ליהנות.
עקרון זה סותר את הרעיון שהתבאר על כוח הבעלות הנותן לאדם זכות להחליט ולשלוט על ממונו. על-ידי המקורות הבאים נעמוד על שורשי הדברים ועקרונותיהם.

  1. הכנסת מקרר דרך המרפסת של השכן.

 

אדם הזמין מקרר גדול לביתו. המקרר רחב מדי ולא עובר בחלל הדלת. הפתרון היחידי להעביר אותו דרך המרפסת של השכן שמתנגד לכך בכך תוקף.
בית הדין פסק שעל השכן לאפשר מעבר דרך חצירו מהנימוק הבא:

 

הרב אברהם פרבשטין, שורת הדין, (שו”ת כופין על מדת סדום) כרך ב עמוד שכג
אדם הזמין מקרר גדול לביתו. המקרר רחב מדי ולא עובר בחלל הדלת. הפתרון היחידי להעביר אותו דרך המרפסת של השכן אשר מתנגד לכך בכך תוקף.
בית הדין פסק שעל השכן לאפשר מעבר דרך חצירו מהנימוק הבא: “הדבר תלוי בדעת בני אדם, אם בדרך כלל הם מתייחסים לשימוש זה כפגיעה בבעלותם אזי אי אפשר לכוף על כך. רוב האנשים אינם רואים בכפיה להעברה חד פעמית של חפץ דרך רשותם משום פגיעה בבעלות, להפך, מי שמסרב בלא סיבה סבירה נוהג במידת סדום והרי ‘כופין על מידת סדום’ “.
פסק בית הדין מראה את הדרך המאוזנת בין הצורך לשמור על בעלות לבין כפיה על מידת סדום.

 

  1. צילום מאמרים מתוך ספרים שאוסרים זאת
    להלן דוגמא נוספת למקרה שבו מתאפשר השימוש בנכסי אחרים ללא רשות.

 

הרב אליעזר וולדנברג, ציץ אליעזר חלק יח סימן פ

 

אבקש לשאול בנוגע לצילום מאמרים (רפואיים או תורניים) מספר או כתב עת לשימוש עצמי, כשבשער הספר או כתב עת מופיעה אזהרה שאין להעתיק שום חלק מהתוכן ללא רשות המחבר או מהמוציא לאור (“קופירייט”). אני מדגיש שמדובר אך ורק לשם לימוד ושימוש עצמי ולא לשם מסחר, בכל זאת, האם יש כאן איסור של גזל או איסור אחר?

 

נראה לי, דיש לצדד היתר בזה, דלא מהני (לא מועיל) קפידתו, מפני שב”זה נהנה וזה לא חסר כופין אותו על מדת סדום”… מכיוון שהמוציא לאור אחרי שהוא מוכר את הספרים אין ביכולתו יותר ליהנות מהם בהעתקתן, אם כן אזהרתו וקפידתו בזה על הקונים לא חלה ולא מתחשבים בה, היות והמוציא לאור לא יוכל ליהנות מזה, ובמקום שהבעלים לא יוכלו ליהנות מזה, כופין אותו על מדת סדום. וכל זה כאשר מעתיק אותו רק לשם לימוד ושימוש עצמי ולא לשם מסחר.

ולא זו בלבד (תנאי נוסף להיתר), אלא דגם לא משתרשי ליה – זאת אומרת, דבזה שעושה העתקה – איננו חוסך לו הוצאה כספית, שעבור כן לא היה הולך לקנות עוד ספר, אלא היה דוחק את עצמו ומסתדר גם בלי זה, ומקבל מזה רק תועלת ונחת רוח.

בעל ה’ציץ אליעזר’ מתיר את הצילום במקרה זה, בהגבלה שהשימוש יהיה פרטי ולא מסחרי, וכן בתנאי שמצלם הספר לא היה קונה את הספר אף אם היה אסור לצלם.

לעומת זאת, מצאנו מקרים רבים אחרים שנידונו בפוסקים, שהדגישו את הרעיון שהאדם אחראי לרכושו ויכול לעשות בהם כרצונו, לגמרי.


ב. מקרים שאין מתערבים לאדם במערכת שיקוליו.

 

הרב שמואל ואזנר, שו”ת שבט הלוי חלק ח סימן רצט

אין שום טעם שיוותר אדם על שלו ממש מטעם “כופים על מדת סדום”, וכי אדם עשיר שהרבה דינרי כסף לא נחשבים אצלו כלל, ושכנו האביון שחסר לו פרוטה, וכי אנחנו נכוף ליתן לעני מכסף העשיר בלי הדין של כפיה על הצדקה, רק מטעם כופין על מדת סדום!
לדבריו, הבעלות של אדם הינה מוחלטת – אין בידינו לפגוע בשליטה שלו, רק במקרה של דיעבד ,שכבר היה שימוש ללא רשות בנכסים, אז הנהנה פטור.

 

  1. התנגדות שכן להתקנת מצלמה בחדר מדרגות.

עקרון זה מקובל גם בפסיקה הישראלית, המקרה שנדון בפני בית משפט (פסקי דין כרך ב (2) עמוד 290), כך:

דייר בבית משותף התקין מצלמת וידאו בכניסה לבנין על מנת להרתיע גנבים. עלות ההתקנה היא 7,500 שקלים, המצלמה מותקנת בחזית הבניין מקום השייך לכל דיירי הבניין. דייר אחד פנה לבית המשפט בבקשה להסיר את המצלמה שהותקנה ללא רשות. הדייר לא נימק את התנגדותו.

לכאורה ניתן להצדיק את תליית המצלמה בטענה שכופים על מידת סדום כי אין לדיירים שום הפסד מכך. בית משפט הורה להוריד את המצלמה ונימק את הפסק בדברים הבאים:

הדייר הביא חוות דעת משפטית, שהפגיעה קטנה וניתן לפצות את בעלי הדירות האחרות במקום להרוס. אך לדעה זו אין סימוכין בלשון החוק, הקובע מפורשות, שאין בעל דירה רשאי לעשות שינויים או תיקונים בדירתו הפוגעים ברכוש המשותף, אלא אם קיבל תחילה הסכמת האסיפה הכללית של דיירי הדירות, ואין נפקא מינה אם הפגיעה היא קטנה או גדולה וניתנת לפיצוי נאות או לא.
בכל מקרה של פגיעה בבעלות לא מתחשבים בשאלה האם נגרם חסרון לצד השני. משום כך הדייר נדרש להוריד את המצלמה למרות שרצה לפצות את הדיירים האחרים.
במקרים הבאים נראה עוד מקרים שיש לאדם רשות להחליט מה ייעשה בנכסיו, ואין לשום אדם רשות להתערב במערכת שיקוליו
.


  1. שימוש ללא אישור בחדרי מלון ריקים.

הרב צבי שפיץ, משפטי התורה בבא קמא, סימן לג

 קבוצת מטיילים הגיעה בשעות הלילה המאוחרות לירושלים. אנשי הקבוצה לא ארגנו לעצמם מראש מקום לינה והם החליטו להכנס למלון מסויים במסווה של מבקרים ולעלות לקומה העליונה שממילא היתה ריקה מאורחים וללון שם. הם החליטו שישתמשו רק בכלי מיטה השייכים להם כך שלא יגרם לבעל המלון הפסד כלשהו מחמתם, וכך הם עשו. כעבור שבוע כשהבינו את חומרת מעשיהם ברצונם לדעת האם הם חייבים לשלם לבעל המלון עבור שהיתם שם או שהם פטורים מטעם “זה נהנה” המטיילים ו”זה לא חסר” בעל המלון.
המטיילים חייבים לשלם לבעל המלון עבור הלינה. אמנם מאחר והם לא השתמשו בכלי המיטה של המלון ובעלי המלון לא הוצרכו להעביד את הפועלים מחמתם לכן יש לפשר.

  1. כניסה למקומות בילוי ללא תשלום

הרב צבי שפיץ, משפטי התורה בבא קמא, סימן לג

 ראובן חזר בתשובה וסיפר כי בתקופה שעדיין לא שמר מצוות היה רגיל לנסוע בתחבורה ציבורית בלי לשלם. כמו כן הוא “הצליח” להיכנס לגן חיות לבריכות שחיה ולמוזיאונים למיניהם בלי לרכוש כרטיס כניסה כנדרש. עתה ברצונו לדעת האם הוא חייב לשלם עבור מעשיו אלו או שהוא פטור מלשלם עבורם. הוא נהג במרמה ושלא כשורה אך מכל מקום לא נגרם מחמתו כל הפסד ממוני לבעלי המקום שהרי היה מספיק מקום לאנשים נוספים.

ראובן צריך לשלם מחיר מלא עבור הנסיעות שלו בתחבורה הציבורית ודמי כניסה למקומות שנכנס אליהם ללא תשלום. הסיבה היא שבעלי הרכב התנו מראש שלא ייסעו ברכבם ללא תשלום משום כן חייב הגנב לשלם לבעלי התחבורה הציבורית תשלום מלא עבור הנסיעה למרות שהיה שם עדיין מקום פנוי לנוסעים נוספים.

מקורות להעמקה (משפטי התורה,שם)

אמנם מבואר שם בתוספות… שדין זה נהנה וזה לא חסר שפטור הנהנה מלשלם, נאמר רק בדיעבד אם כבר גר שם ללא ידיעת בעל הבית, וכעת מתברר שבעל הבית איננו חסר, באופן זה לא מגיע לבעל הבית שכר. אבל ודאי שמכאן ולהבא רשאי בעל הבית למנוע מכל אדם להכנס לדירתו ללא רשותו ואפילו אם האדם גר כבר בדירתו ללא רשותו, רשאים הבעלים להוציאו מכאן ולהבא מדירתו.

דין זה קיים אפילו אם ירצה המתגורר לשלם לבעל הבית שכר מכאן ואילך, וכל שכן כאשר המתגורר אינו מעוניין לשלם לו שכר שרשאי בעל הבית למנוע ממנו מלהמשיך לגור בדירתו. ומבואר שם בתוס’ ובשאר הראשונים שדין זה שבעל הבית רשאי להתנגד מכאן ולהבא שיגורו בדירתו כאמור לעיל קיים אפילו בדירה שאינה עומדת להשכרה, כי אי אפשר למנוע מאדם להחליט מה יעשה בנכס שלו. בכי האי גוונא בכל עניין, אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר צריך לשלם לו כל שכרו כיון דגילה דעתו דלא ניחא ביה ואין אומרים בכהי גונא כופין על מידת סדום.

לפיכך, אם בעל הבית מודיע מראש שהוא מקפיד שלא ישתמשו בביתו שלא ברשות ונכנס אדם בעל כורחו והשתמש בביתו וברכושו אפילו במקרה שבעל הבית לא נחסר ממון מחמת המשתמש – כי ממילא לא היה משכיר את דירתו לאדם אחר – מכל מקום יצטרך המשתמש לשלם לו שכר מלא כפי המקובל באותו מקום לשלם עבור השתמשות כזאת.

 

לפי זה מבואר בנידון של שתי השאלות מכיוון שידוע לכל שהשתמשות של לינה בשטח המלון הינה רק תמורת תשלום ולשם כך יש בכניסה למלון פקיד מיוחד הממונה על-ידי הבעלים לגבות תשלום מכל אדם הבא שם, וגם בפרוזדורים של המלון אין הבעלים מסכימים שילונו בחינם והדבר ידוע לכל באי המלון, וכך נהוג גם בכניסה למוזיאונים השונים גני חיות בריכות שחיה.  ומאחר וגם שם בעלי המקום מקפידים שלא ישתמשו ברשותם ללא תשלום, ולשם כך הם מעמידים פקיד בכניסה לגבות דמי כניסה לאתרים הללו, מכל אדם, לפיכך נחשב הדבר שבעל הבית אומר מראש למי שבא להשתמש בחצירו או בביתו – שלא ישתמש ברשותו ללא תשלום. לכן אם בכל זאת השתמש שם חייב המשתמש לשלם לבעלים כשווי ההשתמשות אף אם בעל הבית לא נחסר מאומה מחמת השתמשותו (כמו שנתבאר בשולחן ערוך סימן שסג סעיף ו).

מה שאין כן בנכנס לדירה העומדת להשכרה, הנכנס לשם, וכן כל אדם אחר, לא עוכב ולא הוזהר על-ידי בעל הבית או פועליו שלא להכנס לדירה, וגם בעל הדירה לא גילה דעתו שאינו מסכים שיכנסו לדירתו גם באופן שלא יגרם לו נזק, נמצא שאף-על-פי שהנכנס עשה שלא כדין בזה שנכנס מבלי לבקש רשות מבעל הבית לדור בדירתו, אולם כעת שבעל הבית בא לתבוע ממנו תשלום עבור השתמשותו בעבר, אם בעל הבית לא נחסר ממון מחמת ההשתמשות של הנכנס לרשותו, מבואר בגמרא שפטור המשתמש מלשלם לבעל הבית עבור מגוריו שם.

  1. נסיעה ברכבת הקלה ללא תשלום

הרב אריאל בראלי, אמונת עיתך גיליון מספר 101

 האם ניתן לעלות ללא תשלום על הרכבת הקלה כאשר יש מקום פנוי והנסיעה היא רק לתחנה אחת? הרי הרכבת במילא נוסעת ואין הפסד לחברה ובכל מקרה ניתן היה להגיע ברגל.
חברת רכבת מקפידה שרק מי שקנה כרטיס רשאי לנסוע. לשם כך היא משלמת למבקר שאוכף זאת ומטיל קנסות על מסתננים. המחשבה שהיות ולא נגרם לחברה הפסד ניתן להשתמש בשירותיה אף ללא רשות, בטעות יסודה, שכן ההלכה מאפשרת לבעלים למחות ביד מי שרוצה להשתמש בנכסים ללא רשות (שולחן ערוך, חושן משפט סימן שסג סעיף ו). הבסיס לחשיבה זו הוא הכלל ההלכתי “זה נהנה וזה אינו חסר, פטור”. כלל זה רק בא לפטור מתשלום את מי שכבר השתמש בנכסי חברו. אולם הוא אינו בא לפגוע בזכות הראשונית של חברת הרכבת להחליט למי יש זכות להשתמש בשירותיה. מאותה סיבה אין לישון ללא רשות על דשא בבית פרטי אף שלא גורמים לו כל נזק. רק מי שכבר ישן ללא רשות, אינו צריך לשלם שכר, כי הדשא הוא מקום שאינו עומד להשכרה.

 

סיכום

ישנם מקרים שבהם כופים על אדם לתת רשות שימוש לחברו ברכושו ולאסור עליו להתנהג במידת סדום, אך היות והכפייה סותרת את הזכות הפשוטה של הבעלים להחליט מי ישתמש בנכסיו, לכן מצמצמים אותה למקרים מיוחדים. פסיקת הרבנים: הרב צבי שפיץ כותב שמותר לאדם להשאיר את נכסיו ריקים מבני אדם ולא נוכל לכפות אותו להשכיר את דירותיו. וכן במקרה שבעל הבית אוסר את הכניסה לביתו או  לבריכתו או  לגן החיות שלו, חל איסור להיכנס לשם ואם אדם יעבור וייכנס יתחייב לשלם לו אחר כך ולא נאמר שזה נהנה וזה לא חסר.

הרב אברהם פרבשטין מציע להבדיל בין התנהגות מקובלת שעליה ניתן לכפות את הבעלים (רבים מתנהגים כך, ואין במעשה זה פגיעה בבעלות כי זה מעשה מקובל), לבין מקרים שמדובר על הטבה אשר אינה מובנת מאליה – אז לא ניתן להכריח את בעלי הממון שמסרב שישתמשו ברכושו ללא רשותו, כך שיקול דעתו האישי לא נפגע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים