מצוות השבת אבידה

 

מבוא

התורה מצווה על אדם שרואה אבידה שלא להתעלם ממנה, ולהשיבה לבעליה.

אנו נפגשים במצווה זו באופן יומיומי. כרטיסיה שנמצאת זרוקה בתחנת האוטובוס, ארנק ברכבת, עט במזדרונות בית הספר, כדור רגל בגן שעשועים ועוד רבים. ביחידה זו נלמד על מקורות המצווה, כיצד מבררים למי שייכת האבדה ועד כמה עלינו להתאמץ לשם כך. נלמד על אבדות שמותר לנו להתעלם מהן ועל כאלה שמותר לנו לקחתם לעצמנו.

לדוג’ מצאנו כדור רגל בין השיחים, האם עלינו להשיבו לבעליו? או שמא יש להשאירו שם עד שבעליו יבוא לקחתו בעצמו? האם יש מקרה שבו אנו פטורים מלהשיב את הכדור לבעליו ומותר לנו לקחתו לעצמנו?

ביחידה זו נעסוק גם ביחס החוק במדינת ישראל לאבדות, האם הוא מתאים לכללים ההלכתיים בנושא, וכיצד נתנהג כאשר נמצא סתירה ביניהם.

 

מקור המצווה בתורה

חומש דברים, פרק כב, פסוקים א-ג

א. לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: ב. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: ג. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.

 

‘כלי-יקר’ על התורה, שם

ומה שנאמר ‘לא תוכל להתעלם’ אחר שאמר ‘ומצאתה’ דאתי לידיה משמע (שם כז.) [כלומר נשמע שהאבדה כבר הגיעה לידו] לפי שהדבר מסור ללב שאם יבא אחיך וידרוש ויאמר שור בסימן זה וזה נאבד לי, וישיאך יצרך להתעלם ולהורות היתר לעצמך שמא ראה אותו אצל חבירו, או תרצה להטיל דופי בסימניו כדי להפטר ממנו בדיני אדם, מ”מ לא תוכל להתעלם מפני עין שלמעלה הרואה ומכיר בתחבולותיך.

 

תשובות אביגדר נבנצל, חלק חושן משפט

שאלה: המוצא מציאה ומתעכב בפירסום הענין – האם עובר על איסור גזל כל זמן שאינו מכריז?

תשובה: מבטל מצות והשבותו לו, [אך אינו עובר על איסור גזל].

 

השבה על ידי סימנים

בבא מציעא פרק ב, משנה ז

אמר את האבדה ולא אמר סימניה לא יתן לו.

והרמאי אף על פי שאמר סימניה לא יתן לו שנאמר ‘עד דרוש אחיך אותו’ (דברים כב), עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא אם אינו רמאי.

בבא מציעא, דף כח ע”ב

אמר רב ספרא לעולם גלימא מכריז. [מכריז את שם החפץ שמצא, ולא סתם שנמצאה אבדה]

ומאי ‘לא אמר את סימניה’? לא אמר סימנין מובהקין דידה… [הסימנים שעליהם מדובר במשנה, הם סימנים מובהקים, כלומר סימנים המייחדים חפץ זה באופן מובהק]

ת”ר, בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימנין ונוטלה, משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו צא והבא עדים דלאו רמאי את וטול.

 

השבת אבידה כהלכתה, הרב יחזקאל פיינהנדלר, עמ’ נג-נה

מצאנו בחז”ל ג’ סוגי סימנים:

  • סימן מובהק: הוא סימן שקיים רק בחפץ זה. וכגון נקב, כתם, שמו רשום עליו, מדבקה שהדביקו הבעלים במקום מסוים וכד’.

הנותן סימן מובהק מחזירים לו את החפץ מהתורה, ולדעת רוב הפוסקים גם לרמאי מחזירים.

  • סימן בינוני: כמה סוגים נכללים בו. מדה מדויקת של החפץ, משקל מדויק, מקום מציאת החפץ, קשר או עטיפה מסוימת שבו היה קשור או עטוף החפץ, מספר מסוים של פריטים האגודים יחד.

הנותן סימן בינוני, אף שמהתורה אין מחזירים לו האבידה [כי הסימנים הללו נמצאים גם בחפצים אחרים], תיקנו חז”ל להחזיר [כי נוח לו למאבד לקחת את הסיכון שמא האבידה תגיע לאדם אחר, מאשר לא תחזור לו לעולם כי אין בו סימן מובהק]. אך לרמאי אין מחזירים עד שיביא עדים שהאבידה שלו.
סימן גרוע
: הוא שאומר המאבד צבע החפץ, ואפילו כמה צבעים יחד או שיש להרבה מהחפצים מסוג זה את אותו סימן. כגון מידת בגד שיש רבים כאלה, גודלה ועוביה של טבעת שיש רבים כמות, וכדומה.

הנותן סימן מסוג זה אין מחזירים לו את החפץ.

 

אבידה ללא סימנים או שאינה בעלת ערך

שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות אבידה ומציאה, סימן רנט, סעיף א

הרואה אבידת ישראל, חייב לטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר השב תשיבם (דברים כב, א)… במה דברים אמורים שהיא אבידה שיש סימן בגופה או במקומה אבל אם חסר אחת מכל אלו, אינו חייב להשיב אבידתו…

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רסב, סעיף ג

אין המוצא מציאה חייב להכריז, אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו או בקשריו או במנינו או במדתו או במשקלו.
פתחי חושן, ח”א עמ’ רנד-רנז

המוצא חפץ שאין בו סימן, אם בא לידו לאחר שנודע לבעלים שאבד ממנו, או שיש לתלות שנודע לו, אע”פ שלא שמענו שנתייאש, הרי הוא של מוצא.

דברים שיש להם חשיבות ואדם עשוי למשמש בהם תמיד, או שהם כבדים ואדם מרגיש מיד בנפילתם… אנו תולים שמסתמא הרגיש כבר, ואם אין בהם סימן… הרי הם של המוצא.

 

ספר באר הגולה, באר השני פרק ו

ודבר זה נראה לבני אדם רחוק, שיקח אדם את שאינו שלו, והוא לא עמל ולא טרח, ויחמוד ממון אחר. ודבר זה אינו לפי דת הנימוסית, כי דת הנימוסית [=חוקי החברה, שנתקנו על ידי בני אדם בשביל ליצור סדרים חברתיים] מחייב להחזיר האבידה אף אחר יאוש בעל האבידה מן האבידה. וסבה זאת, כי דת הנימוסית מחייב דבר מה שראוי לעשות לפי תקון העולם [=כלומר שהעולם יהיה מסודר]… ולפעמים דת הנימוסית מקילה ביותר, כאשר הדבר ההוא אינו צריך לעשות לפי תיקון העולם, אף כי אינו ראוי לפי השכל… אם מצא כלי כסף וכלי זהב, והכריז עליו פעם אחת ושתים, ולא דרש אדם אחר האבידה בשנה או שנתיים, הרי הוא מעכב לעצמו, ומשתמש בכלי ההוא. כי אין בזה תיקון עולם אחר שהכריז עליו כמה פעמים… ודבר זה אינו לפי התורה, כי אם מצא כלי כסף או כלי זהב, והכריז עליו פעמים הרבה, אסורים לו לעולם, רק יהא מונח עד שיבא אליהו… שכל דברי תורה משוערים בשכל… ואינו דת נימוסית, כי דת הנימוסית מניח הדברים לפי הסברא ולפי המחשבה, והתורה היא שכלית לגמרי…

כאשר נאבד הממון ממנו… הרי הממון עצמו אינו ברשותו, וגם דעתו אין עליו, שנתייאש והוציא את הממון מלבו, הרי דבר זה אינו עוד ממונו כלל, שאינו ברשותו, וגם אינו בדעתו, והוא הפקר גמור… ולפיכך מה שאמרו המוצא מציאה, וכבר נתייאשו בעלים, שהוא שלו, הוא לפי השכל.

ואם יאמר האדם, דסוף סוף יש להחזיר האבידה מצד הראוי, כדי שלא יגיע היזק לחבירו. הלא דבר זה אמרו שיש להחזיר האבידה, אף אחר יאוש בעל האבידה, לא מצד החיוב… רק מצד החסד. והוציאו הדבר הזה מן הכתוב שאמר (שמות יח, כ) “והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון”. שיש לאדם לעשות לפנים משורת הדין ולא יעמיד את דבריו על הדין…

 

תשובות הרב אביגדור נבנצל, חלק חושן משפט

שאלה: מוכר בחנות, שמצא תפילין על שולחן בחנותו, דהיינו: מישהו שכח אותם, ועברו כמה חודשים ואף לא אחד בא לבקש את התפילין – מה יעשה המוצא?

תשובה: יניח עד שיבוא אליהו. [הסבר – התפילין נקנו לבעל החנות על ידי חנותו לפני שהמאבד התייאש ולכן נחשב ליאוש שלא מדעת]

 

השבת אבידה כהלכתה, עמ’ כה-כו

אין חייבים בהשבה, אא”כ האבידה שווה פרוטה.

ערך שווה פרוטה משערים לפי הבעלים ולא לפי המוצא. כגון, המוצא נעל בודדת, עדשה של משקפיים, או תמונה משפחתית, שלמוצא אינה שווה פרוטה ולמאבד ערכה רב, חייב בהשבה.

 

אבדה עם סימן במקום שמור

בבא מציעא, דף כה ע”ב

מצא אחר הגפה או אחר הגדר גוזלות מקושרים, או בשבילין שבשדות – הרי זה לא יגע בהן.

ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח – לכתחילה לא יטול, ואם נטל – לא יחזיר.

השיקול המרכזי בהשבת אבדה הוא טובת המאבד. ולכן אבדה הנמצאת במקום מוסתר ושמור  ויש סיכוי שהבעלים ייזכר באבדה ובמיקומה ויבוא לשם, אין ליטול את האבדה אלא להשאיר אותה במקומה.

 

שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות אבידה ומציאה, סימן רס, סעיף ט

כל המוצא אבידה, בין כד שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה, אם יבא ליטלה, והיה דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חבירו, שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו. ואם היה דבר שיש בו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימניה. לפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר, ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם.

  

 ספר “מאירת עיניים”, סימן רס, ס”ק לח

שמא יפסידו בעליהן שהניחו שם על-ידי לקיחתו של זה. אף שדעתו ליטול ולהכריז ולהחזיר למי שיתן בו סימן, מכל מקום גורם טרחא לרדוף אחריה וליתן בה סימנים.
ספר השבת אבידה כהלכה, עמוד כו-כח

המוצא אבידה במקום שמור, כגון שמוחבאת בתוך צמחיה סבוכה או בתוך חור בכותל, באשפה שאינה עשויה לפינוי, בתוך ארון טלפון או חשמל, אם נראה שהונחה בכוונה, אפילו אם ספק הדבר, אסור ליגע בה אף כשיש בה סימן.

עשה שלא כדין ונטל האבידה, אם כבר לקחה לביתו אסור לו להחזירה למקומה. אם יש בה סימן יכריז, ואם בה סימן יהא מונח בידו עד שיבוא אליהו.

 

מצא אבידה במקום השמור קצת כגון מאחורי גדרות הבתים, בפינה שבגינת משחקים, בין אם נראה שהונח שם בכוונה ובין אם נראה שנשכח שם, אף ביש בו סימן, אם הוא מחפצים פחותי ערך כגון כיפה, גרב, חלק ממשחק ילדים, ונראה שכשיכריז לא יבואו הבעלים לקחת אבידתם (וכשישאירם יחזרו לקחתם), לא יגע בו.

עבר ונטל אפילו לא הלך עדיין לביתו, אסור להחזיר. ואם אין בה סימן, י”א שהרי היא שלו, וי”א שיניחה עד שיבוא אליהו.

 

פתחי חושן, ח”א עמ’ רפ”ד

מצא חפץ במקום שאינו משתמר כלל, אם אין בו סימן לא בגוף החפץ ולא במקום, הרי הוא של מוצא אפילו בוודאי הונח שם. ואם יש בו סימן נוטל ומכריז (ומדובר במקרה שמסתמא נודע לבעלים… כגון שהניחם לפי שעה להקל משאם… אלא שמתוך שכחה הלך והשאירם ומיד נזכר ששכחו ונתייאש כיוון שאין בו סימן).

 

מקום הכרזה

בבא מציעא, דף כח ע”ב

אבן טוען הייתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם. זה עומד ומכריז, וזה עומד ונותן סימנין ונוטלה.

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רסז, סעיף ג

המוצא אבידה ואינו מכיר את בעליה מכריז עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות…

 

שו”ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן קכב

ובזמנינו אלו יצא הקול ע”י מגיד חדשות שקורין צייטונג [עיתון] ומעשים בכל יום שהמוצא אבידה או מי שנאבד ממנו דבר מפרסמו ע”י הנ”ל וה”נ מחוייב עכ”פ להדפיס הדבר בצייטונג.

 

שו”ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב, סימן מה

הנה בענין פרסום מודעות להשבת אבידה, מספיק שיתלה מודעות במקומות ציבוריים כגון בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמקומות אחרים שרבים מצויין שם כגון במעלית של בתים הגדולים. כמו שבזמן המקדש היה מכריז בג’ רגלים בירושלים… אין מטריחים את המוצא מלהכריז במקומות שרבים מצויים. ובעיתונים טוב להכריז אבל אינו חייב להוציא הוצאות [לשלם לעיתון על פרסום הודעה] ולחייב למאבד לשלמו.

 

השבת אבדה כהלכתה, עמ’ מו.

צריך שהמודעה תהיה תלויה פרק זמן שסביר להניח שנראתה לכל, ולאחר זמן זה אם הוסרה א”צ לשוב ולתלותה.

(ומרן הגר”מ פיינשטיין כתב שכמה שיותר זמן טפי מעלי, אך אם הוסרה כשסביר להניח שנראתה לכל אין צריך לשוב ולתלות).

הוצאות כספיות

שולחן ערוך חושן משפט, סימן רסה, סעיף א

הרואה אבידה חייב להחזיר בחנם
השבת אבידה כהלכתה, עמ’ צט-ק

רוצה המאבד לשלם למשיב, יאמר לו המשיב שהחזיר האבידה משום המצוה ואינו מצפה לתשלום. אך אם עדיין רוצה המאבד לשלם יכול לקחת את הכסף.

אם יגרם לאדם נזק כספי על ידי ההשבה, אף במניעת רווח בלבד, פטור מלהשיב. מכאן נלמד שאם ע”י התעסקותו בהשבת האבדה יאחר למקום עבודתו וינכו לו ממשכורתו פטור מלהשיב. אך אם יש באפשרותו להשלים את שעות העבודה שהפסיד חייב בהשבה.

גם כשהאבדה יקרה מאוד והנזק הכספי שיגרם למשיב פעוט, פטור מלהשיב. אך יזהר מלדקדק יותר מדי בזה, אלא אם כן ההפסד ברור ומוכח.

שולחן ערוך הרב (ר’ שניאור זלמן מלאדי), הלכות מציאה, סעיף לג

אינו חייב להוציא ממון על זה אלא אם כן ידוע לו בבירור שחבירו ישלם לו מעצמו. לפיכך אין חיוב השבת אבדה חל על מי שהוא בעל עסק בין במלאכה בין בחנות או בשאר משא ומתן, שעל ידי טרחו בהשבת אבדה, יגיע לו איזה הפסד מניעת הריווח ושמא לא יחזירנו לו בעל האבדה.

צורת הכרזה

בבא מציעא, דף כח ע”ב

אתמר, רב יהודה אמר: אבידתא מכריז, ורב נחמן אמר: גלימא מכריז. רב יהודה אמר: אבידתא מכריז, דאי אמרת גלימא מכריז – חיישינן לרמאי. רב נחמן אמר: גלימא מכריז, לרמאי לא חיישינן, דאם כן אין לדבר סוף.

שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות אבידה ומציאה, סימן רסז

כיצד מכריז? אם מצא מעות מכריז: מי שאבד לו מטבע. וכן מכריז: מי שאבד לו כסות, או בהמה או שטרות, יבא ויתן סימנים ויטול, ואינו חושש לרמאי, לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקים.

 

השבת אבדה כהלכתה, עמ’ מו

במודעת ההכרזה יכתוב מין האבידה (כגון צעצוע, בגד או תכשיט), ואין חשש לרמאות כיוון שרק על ידי נתינת סימנים מחזיר (ולא כמו שנוהגים אנשים לכתוב כל סימני האבדה במודעת ההכרזה).

 

 אבדה ללא דורש

בבא קמא, דף נו ע”ב
שומר אבידה – רבה אמר: כשומר חנם דמי, רב יוסף אמר: כשומר שכר דמי. רבה אמר כשומר חנם דמי, מאי הנאה קא מטי ליה [השומר לא מקבל תמורה עבור שמירתו]; רב יוסף אמר כשומר שכר דמי, כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה [התורה הטילה עליו שמירה ברמה גבוהה].

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רסז, סעיף יז

כל זמן שהיא אצלו, חייב לטפל בה, ואפילו גיזת זנב השור, שהוא דבר מועט, חייב לטפל בו… וצריך לבקרה ולבדקה כדי שלא תפסד.
שו”ת אגרות משה, חושן משפט, חלק ב סימן מה אות ד

מה יעשה במציאה שאמרינן שיהא מונח עד שיבא אליהו.

וכשמצא דבר שאין בו סימן ונסתפק אם הוא קודם יאוש, מחוייב לקחתו. ואחר זמן שמחוייב לטפל בו, יכול לרשום בפנקסו מה שמצא. והוא הדין בדבר שיש בו סימן, ירשום כל סימנים וירשום גם שוויות האבידה אם הוא ידוע, ואם לאו צריך לשומו בג’ אנשים יודעים שומת איזה דברים כאלה. ואז יכול להשתמש בו לעצמו. וזה מה שיש לעשות בכל מקום שאמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו, שממה שכתב יוכל לברר הדבר לכשיתבקש.

 

האבידה בחוקי המדינה

חוק השבת אבידה, תשל”ג-1973

  1. (א) המוצא אבידה ונוטלה חייב להשיבה לבעלה או להודיע עליה בהקדם למשטרה, זולת אם בנסיבות הענין יש להניח שבעל האבידה התייאש ממנה מחמת מיעוט שוויה.

(ב) הודיע המוצא למשטרה, רשאי הוא למסור לה את האבידה והוא חייב לעשות כן אם היא דרשה זאת ממנו.

  1. (א) קיים המוצא הוראות סעיף 2 ולא נתגלה בעל האבידה תוך ארבעה חדשים, יראו כאילו התייאש ממנה והמוצא יהיה לבעל האבידה…

)ב) לא קיים המוצא הוראות סעיף 2 ולא נתגלה בעל האבידה תוך ארבעה חדשים לאחר שנודע למשטרה על מציאת האבידה, יראו כאילו התייאש ממנה והמדינה תהיה לבעלת האבידה.

  1. זכה המוצא או המדינה באבידה לפי סעיף 4, זכאי בעלה הקודם, תוך שנה לאחר הזכיה, לפדותה מהזוכה…
  2. (א) אבידה שהיא נכס שעלול להתקלקל או לאבד שיעור ניכר משוויו, או שהוצאות שמירתו אינן סבירות לעומת שוויו, או אבידה שהיא בעל חיים, רשאי המוצא למכרה בדרך סבירה, וכן רשאית לעשות המשטרה, אם האבידה נמסרה לה.
  3. מי שאינו מקיים את המוטל עליו לפי חוק זה, דינו – מאסר ששה חדשים או קנס 2,000 לירות.

 

שו”ת עשה לך רב, כרך ב , שאלה סו

כל זה מדין תורה, אבל מצד חוקי המדינה חייב כל מוצא מציאה מכל סוג שהיא אף שאין בה סימן, להחזירו לתחנת המשטרה הקרובה… סכום כסף שניתן להניח שבעליו לא התיאשו ממנו, חובה בזמנינו להביאו לתחנת המשטרה הקרובה ובזה מקיים מצות השבת אבידה כתיקנה.

 שו”ת עשה לך רב,  חלק ו’ סימן פד

בדבר חולצה שמצא החתן באולם החתונות אחרי החתונה, יש למוסרה לתחנת המשטרה. ואם בעל החולצה יבוא לאולם לחפשה יפנוהו למשטרה. ואם אין הוא יודע שאבדה לו באולם, הרי מעצמו יבין שעליו לפנות ולחפשה במשטרה. וכלל זה יהיה בידכם שבזמנינו הדרך המובחרת להחזיר אבידה לבעליה, הוא למסרה לתחנת המשטרה, וגדול הסיכוי שימצאנה בעליה שם. והנסיון הוכיח זאת פעמים רבות.

שו”ת משנה הלכות, חלק יב סימן תכח

די אם כותב מודעה בביה”מ או בבתי מדרשות שנים או שלשה במקום שרבים מצויין שם וא”צ להכריז בעיתונים, ואפשר דגם איסור יש בדבר שהרי לפי החוק המוציא מציאה צריך להכניסו למשטרה וכ”ש כסף ולפי דיני התורה הרי הוא שלו… ואם ישמע הדבר במלכות שלא העביר להם במשטרה ענוש יענש ולכן די בהכרזה כזו.

השבת אבדה כהלכתה, עמ’ מו-מז

מותר למסור אבדה למחלקת אבידות של המשטרה בתנאי שהתברר לו שאכן הם שומרים על האבדה כדין, ומחזירים רק לאחר נתינת סימנים כדין, אך יכול למסור פרטי האבדה למשטרה וזו תפנה את בעל האבדה אליהם.

מסר למשטרה ולא נמצאו הבעלים, יטול האבדה ויניחנה אצלו עד שיבוא אליהו ואסור לטלה לעצמו מכח החוק שקובע שאם לא נמצאו הבעלים זוכה באבידה.

המוצא אבדה באוטובוס מותר למסרה למחלקת האבדות של החברה, אפילו אם אינו שומרים כדין על האבדה ולא דורשים סימן כדין (ולא דומה למה שכתבנו לגבי משטרה, שכל אחד שעולה לאוטובוס הוא על דעת שאם ישכח שם חפץ יניחו המוצאו במחלקת האבדות).

 

סיכום

התורה מחייבת אדם שמוצא אבדה, להרימה ולהכריז עליה, ואוסרת עליו להתעלם ממנה. ביחידה זו למדנו שישנם מקרים שבהם לא נוכל להחזיר את האבדה לבעלים, כגון שלא היו בה סימנים. על כן, אם המוצא מעריך שלא יוכל למצוא את הבעלים, ויש סיכוי שהבעלים יחזור למקום האבדה לחפשה (כגון שיש לנו ספק שמא הניחה שם), מוטב שלא לגעת באבדה ולהשאירה במקומה.

למדנו גם שהמוצא לא חייב להוציא כסף על הכרזה בעיתון וכדומה, אך חייב לפרסם במקומות ציבוריים באזור המציאה. כיום, יש להביא את האבדה למשטרה, שכן היא המאגר הטוב ביותר לאבדות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים