א. החובה לסמוך על העובדים

ב. לפני עור לא תתן מכשול

ג. גרימת נזק בעקיפין

 

כל אדם צריך להתנהג במקום עבודתו במוסריות וביושר, אך האם ניתן להעמיד עובד בנסיון בכדי לבחון את יושרו? לדוגמא, אדם שחושב לזרוק שטר כסף על הריצפה בכדי לראות אם העובד שלו יקח את הכסף לעצמו, או יתנהג ביושרה וינסה למצוא את בעלי השטר. הדילמא היא מוסרית, הרי אם העובד ייכשל ויגנוב את השטר, עלול המעסיק להיות אחראי לגניבה של העובד בעצם הניסיון, והדבר אסור כמו שכתוב בתורה “לפני עוור לא תיתן מכשול”, או שהגניבה היא באחריות העובד בלבד. כמובן שה”ניסיון” נעשה באופן שברור לעובד (לנסיין) ששטר הכסף שייך למקום העבודה.

 

א. החובה לסמוך על העובדים

רבי יוסף חיים בן אליהו מבגדאד, שו”ת ‘תורה לשמה’, סימן תז

דודאי בסתם אדם אנו סומכים על חזקתו שהוא ישראל כשר וחזקת ישראל לא יעשו עולה ורק החשוד… אסור למסור בידו כלום והיינו טעמא דסמכינן לכתחילה אחזקה משום דלא אפשר, דאי לא תסמוך אחזקה ותחוש אם כן לא שבקת חיי לכל בריה… שאם כן לא יהיה מותר לאדם להביא אדם לשמור כרמו ופירותיו דאיכא למיחש פן יגנוב ממנו, ונמצא בזה מכשילו, וכן נמי לא יניח משרת בחנותו וביתו פן יבוא לגנוב מדברים אשר לא נודע משקלם ומניינים, הן מיני מאכל הן דברים אחרים וכן על זה הדרךבאופן דלא שבקת חיי לכל בריה… סתם עובד הוא בחזקת “כשר”. בלי האמון בין המעסיק למועסק אי-אפשר לנהל עסק באופן תקין.

 

ב. לפני עור לא תתן מכשול

ויקרא, פרק יט, פסוק יד

וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל

רמב”ם, ספר המצוות, לאוין רצט

שהזהיר מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה, והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר שהוא נפתה בו, ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו, אבל תיישרהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר, והוא אומרו יתעלה: ‘ולפני עור לא תתן מכשול’… ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה…

עבודה זרה דף ו, ב

…אמר ר’ נתן מנין לאדם שלא יושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, תלמוד לאמר: ‘ולפני עור לא תתן מכשול’… הכא במאי עסקינן דקאי בתרי עברא דנהרא. אסור להעמיד אדם בניסיון שעלול להכשיל אותו, במקרה שאם לא היה מנסה אותו לא היה נכנס למכשול בעצמו.

הגאון רבי עובדיה הדיה, שו”ת ‘ישכיל עבדי’, חלק ז, סימן מד

האם מותר לבעל הבית לנסות את משרתו אם הוא נאמן, על-ידי שיזרוק סכום כסף בבית שלא בפניו?

תשובה: שאם לא היה זורק לו בעל הבית את הכסף בארץ לא היה לו האפשרות לגנוב, הרי ממציא הגניבה לגנב וחייב משום לפני עור… אבל אם גם בלי זה היה קל לו לבוא לידי גניבה הרי זה בבחינת לא קאי בתרי עברא דנהרא ואין כאן איסור… כיון דבלאו הכי היה יכול לגנוב. התנאי לנסות עובד תלוי בגישה קלה של העובד למעשה הגניבה; אם הגניבה קלה, הניסיון מותר.

שו”ת ישכיל עבדי, (שם)

נראה דבנידון דידן אין אפילו איסור מסייע ואין לו שום דמיון, למושיט לנזיר… דשם הרי מתכוין על כל פנים להכשילו באיסור, ואדעתא דהכי (על דעת כן) מסייעו בידים או בדיבור. לא כן בנידון דידן, מעולם לא נתכוין הבעל הבית הזה להכשילו באיסור, רק כל עיקר כוונתו היא לנסותו אם הוא נאמן, או לא דכל שהוא לנסותו… בפרט דכאן בעל הבית הוא מתכוין רק לטובת עצמו, לדעת אם הוא נאמן בכדי להחזיק אותו. זאת ועוד אחרת, אני אומר שגם זה הוא לטובת המשרת עצמו, שאם חס-וחלילה יכשל, אז בעל הבית יגרש אותו מעל פניו ועל ידי זה בראות המשרת שזה גורם לו קיפוח הפרנסה אז יהיה מוכרח להטיב דרכו ולשוב ממעשיו הרעים והרי עושה לו בזה טובה הבעל הבית שעל ידי זה הרי הוא מטב את דרכו בלהבא וקונה עולמו בזה ובבא.

רבי חיים דוד הלוי, שו”ת ‘עשה לך רב’, חלק ז, עמודים שנא-שנב

יש לעניות דעתי מקום חילוק בין סתם מעילה שאדם מועל בתפקידו כמשרת, לנידון דידן (השארת סכום כסף נכבד על השלחן), שכן שום אדם אינו משאיר סכומי כסף גלויים, ואם יש חשש הוא שמשרת או העוזרת יגנבו כלי בית וחפצים וכדומה, וזה דבר קשה ביותר, כי עלולים ביום מן הימים להתפס או שיצטרכו למכרם כדי שלא יהיו בבחינת ‘וחטאתי נגדי תמיד’ וכל זה אינו דבר קל ורוב בני אדם עומדים במבחן, אבל כסף מזומן הוא פיתוי חמור מאד ויתכן שלא היה נכשל כלל אלמלא נסיון זה. יש חילוק בין ניסיון בכלים (שמותר) לניסיון בכסף מזומן (שאסור).

הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה, ליקוטים ב, עמודים 94-93

ונראה שלמעשה מותר להעמיד את העובד בניסיון, בתנאי שהניסיון לא יהיה שונה וקשה מהניסיונות שיעמדו בפני העובד בהמשך עבודתו. כמו, למשל, עוזרת שעומדים להפקיד את הבית בידה, ודאי הוא שבכל משך עבודתה תעמוד בניסיון תמידי, ואם כן, הנחת סכום הכסף בפניה איננה הכשלה מיוחדת, שהרי אם תרצה לגנוב, תוכל לעשות זאת בקלות בהמשך עבודתה, רק שאז בעלת הבית לא תדע על כך, כי לא בכל יום אדם בודק אם כל חפציו נמצאים במקומם. ואילו על ידי הניסיון תוכל בעלת הבית לעמוד באופן ברור ומיידי על אופייה של העוזרת. ואדרבה, יתכן שדווקא אם העוזרת תיכשל בניסיון, בסופו של דבר תגנוב פחות, ואין כאן איסור של “וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל”.

סנהדרין קז ע”א

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם את עצמו לידי נסיון שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל (בחטא בת שבע).

 

ג. גרימת נזק בעקיפין

מתוך פסיקת בית הדין המחוזי בחיוב מערערים לפצות נזק שנגרם לעצי המשיב, ע”י מים שירדו ממטעי המערערים והציפו את מטעו של המשיב.

השופט חיים כהן: חכמי המשפט העברי ראו להטיל חובה על אדם להרחיק נזק מחברו, אם משום ‘ולפני עיוור אל תתן מכשול’ (ויקרא יט, יד), אם משום ‘ואהבת לרעך כמוך’ (שם, שם, יח), ואם משום ‘דרכי נועם’ (משלי ג, יז). לא מצאתי דין מפורש לעניין הצפת שדה במים שזרמו משדה שכנו; אבל מותר להקיש הן מדין השכנים. שאחר יושב בעליה והשני יושב בבית שמתחתיו, והמים מן העליה זורמים למטה אל הבית וגורמים שם נזק; והן מדין בעלי שדות הגובלות זו בזו, ואחד נוטע נטיעות בשדהו המזיקות למטעי שכנו. ההלכה סוכמה מפי הרמב”ם (שכנים, י, א-ו) בזו הלשון:

א מרחיקין את האילן מן העיר כ”ה אמה. ובחרוב ובשקמה חמשים אמה מפני נויי העיר. וכל אילן הנמצא קרוב לעיר פחות מזה קוצצין אותו. ואם האילן קדם נותנין לו בני העיר דמיו. ואם היה הדבר ספק ולא נודע אי זה מהם קדם אין לבעל האילן דמים אלא נוטל עציו והולך:

ב מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה כדי שלא יוליך הרוח התבן בעת שזורה ויזיק לבני העיר. וכן לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא א”כ היה לו חמשים אמה לכל רוח כדי שלא יזיק התבן לנטיעת חבירו או לנירו:

ג מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה:

ד ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר מפני שרוח מזרחית חמה וממעטת היזק ריח עיבוד העורות:

ה מי שבא לעשות משרה של פשתן בצד ירק של חבירו שהרי מי המשרה נבלעין בארץ והולכין ומפסידין את הירק. או שנטע כרישין קרוב מן הבצלים של חבירו שהן מפיגין טעמן. או שנטע חרדל בצד כוורת דבורים שהרי הדבורים אוכלין העלין ומפסידין את הדבש וכל אלו וכיוצא בה אין צריך להרחיק בכדי שלא יזיק ועל הניזק להרחיק את עצמו אם ירצה עד שלא יגיע לו הנזק שזה בתוך שלו הוא עושה והנזק בא לחבירו מאליו. במה דברים אמורים שאינו מרחיק כשהיה הנזק בא מאליו אחר שיפסקו מעשיו של מזיק אבל אם היו מעשיו של זה שעושה ברשותו מזיקין את חבירו בשעת עשייתו הרי זה כמי שמזיק בידו. הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורהחצים לחצר חבירו ואמר ברשותי אני עושה שמונעין אותו. וכן כל הרחקות האמורות למעלה בענין זה אם לא הרחיקו הרי זה כמי שהזיק בחציו לפיכך צריך שירחיק משרה מן הירק וכרישין מן הבצלים וחרדל מן הדבורים שלשה טפחים או יתר מעט כדי שלא יהיה היזק בידים אבל להרחיק עד שלא יבא הנזק מאליו אין צריך:

ו בעל העלייה שהיה שופך מים והן יורדין על חדר למטה. אם היתה שם מעזיבה שהמים כלים בה בעת שפיכה ואחר שיפסיק עליון מלשפוך יתבלע המים וירדו וינטפו על התחתון צריך התחתון לתקן ולהרחיק מן עצמו הנזק. ואם אין שם מעזיבה אלא כשישפוך ירדו המים מיד הרי זה כמזיק בחציו והעליון מתקן או ימנע מלשפוך וכן כל כיוצא בזה.

…כשראובן חפר בחצרו בור ‘שמי גשמים מקלחים בתוכה, וכשרבו המים בוקעין ועוברין דרך חומת מרתף שמעון, וגם מסריח בחצר שמעון מריח המים’ פסק הרא”ש שראובן חייב לסלק את הנזק (תשובת הרא”ש, כלל קח, סימן י). חפירת הבור בחצרו של ראובן, כמותה כבניית בריכת המים בעניין… היא בבחינת שימוש ‘חורג’ – ועל-כן חבים אוגרי המים במיתקנים מלאכותיים למנוע נזקי המים משכניהם, ומה גם שהנזקים באו גם פה וגם שם בעקבות בנייה מרושלת של המתקנים.

 

סיכום

האם מותר לאדם להעמיד בנסיון את העובד שלו כדי לבדוק אם הוא עובד שנוהג בישרות. יש אומרים שאסור לאדם להעמיד את חבירו בנסיון שמא הוא יתפתה ויחטא, ונמצא שעבר על מה שאמרה התורה: “ולפני עור לא תתן מכשול”. כך פסק בעל שו”ת ‘תורה לשמה’. חוץ מהחובה של כל מעביד לסמוך על עובדיו ולהעניק להם, כל עוד לא הוכח אחרת, “חזקת כשרות”. זה בונה חברה בריאה ומתוקנת. לדעת בעל ‘ישכיל עבדי’ לא מדובר כאן ב’הכשלה’; כל מה שאסרה תורה זה לתת מכשול בפני חבירו אבל אין מכשול בהעמדת ניסיון כי המעביד איננו מעוניין להכשיל את העובד – להפך, הוא מעוניין שיעמוד בנסיון, והמעביד בעצמו רוצה את העובד הישר ביותר, כלומר הניסיון מעניק למעביד ביטחון בעובדיו. בעל ‘פניני הלכה’, הרב מלמד, מחדד את המחלוקת ואומר שלמעשה מותר להעמיד את העובד בנסיון רק בתנאי שהנסיון לא יהיה שונה וקשה מהנסיונות שיעמדו בפניו בהמשך עבודתו. אדרבה, דווקא אם העובד יכשל בנסיון ייתכן שבסופו של דבר הוא יתקן את מעשיו. אבל נסיונות קשים יותר, כגון הנחת סכום כסף גדול מאד, נחשבים להכשלה מיוחדת ובזה נחלקו הפוסקים האם מותר הדבר (‘ישכיל עבדי’) או אסור (‘תורה לשמה’).