שמירת החיים

א. זכיות האדם

ב. הגנה על כבוד האדם

ב.1 כבוד האדם והשבת אבידה

ג. הצלת עצמו בממון חברו

ד. הוצאה כספית להצלת חבר

ה. כניסה לסכנה לצורך הצלת חבר

ו. האם מותר להחמיר בפיקוח נפש?

 

חוק יסוד “כבוד האדם וחירותו”:

החוק מגדיר את – זכות השמירה על החיים, זכות השמירה על הכבוד וזכות השמירה על הקניין כזכויות יסוד.

זה לשון חוק היסוד “כבוד האדם וחירותו”:

סעיף 2

אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם;

סעיף 3

אין פוגעים בקנינו של אדם;

סעיף 4

כל אדם זכאי להגנה על חייו,על גופו ועל כבודו.

הגדרת ערכים אלו כזכויות יסוד מעוררת השוואה לחוקי התורה. מהו האיזון הראוי בין הערכים הללו, ומהם המקורות ההלכתיים לעקרונות החוק?

 

א. זכיות האדם

הרב נחום פרופ’ רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת, עמ’ 285-287

הכרה אוניברסאלית בזכיות האדם; דבר ממלא-מקום שר המשפטים מ. ניסים:

…כשם שתקומת ישראל לא הייתה אלא חידוש עצמאותו של עם עתיק-יומין בארצו כך הערכים הגלומים בהכרזה זו, בעיקרם, אינם אלא ערכים שהנחיל עמנו לאנושות… כבר במעשה בראשית באה לידי ביטוי נאצל תפיסת תורתנו את מקומו של האדם בבריאה: ‘ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו’. בריאת האדם בצל מטביעה על יחסי אדם לאדם חותם של שוויון. דבר זה בא לידי ביטוי נפלא באיוב: ‘אם אמאס משפט עבדי ואמתי בריבם עמדי. ומה אעשה כי יקום אל, וכי יפקוד מה אשיבנו. הלא בבטן עושני עשהו, ויכוננו ברחם אחד’. דימוי זה שהאדם נברא בצלם העניק השראה והצדקה לכל מאבק נגד דיכוי ועריצות, הוא מילא תפקיד חשוב במאבק המתמיד לזכיות אדם, לביטול העבדות, לשיקום חברתי כלכלי וכל כיוצא באלה. כל פגיעה באדם – כאילו ההוויה האלוקית היא הנפגעת.

 

ב. הגנה על כבוד האדם

הרב אליעזר יהודה ווילדנברג, שו”ת ‘ציץ אליעזר’, חלק יג, סימן פא

יש לדון על דבר התכנסות הרופא מסביב למטת החולה סטודנטים מתלמדים ומראים להם מקומות נגעי המחלה בשטחי הגוף, ואפילו במקומות נסתרים, מפני שיש בזה הלבנת פנים לחולה, ובפרט כשמביאים גברים מסביב לאשה חולה, או להיפך. ואני רואה סמוכים לדברי בדברי הגאון הנצי”ב ב’העמק דבר’… דבאמת הוא בזיון גדול לאדם שיתקבצו תלמידים רבים ויביטו על בשרו ונגעו, ודאי בהוראה כיוצא בזה במקום אחר אסור לעשות כן ולהלבין פני השואל… ואם-כן, נלמד מזה גם דיש מקום לאסור לרופא לאסוף מסביב למטת החולה סטודנטים מתלמדים משום איסור הלבנת פני החולה, ומן הראוי אפוא שהרופא ירָצה את החולה שיסכים לכך. ואם מביע התנגדות יש לו למנוע מלהביאם מסביב למטת חולה זה, ויש להאריך.

 

ב.1 כבוד האדם והשבת אבידה

לפי ההלכה אדם המוצא חפץ עם סימנים חייב להשיב את החפץ לבעליו, זו היא מצוות “השבת אבידה”. אולם במקרה של אדם “נשוא פנים”, כדוגמת אדם בעל תפקיד תורני בכיר, שמוצא כדורגל ברחוב , עבורו זה ביזיון ללכת ברחוב עם כדורגל.

שולחן-ערוך, חושן משפט, הלכות אבידה ומציאה, סימן רסג, סעיף א, ג

א. מצא שק או קופה, אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו, אינו חייב ליטפל בהם. ואומד דעתו, אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו, כך חייב להחזיר של חברו; ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו, כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר.

ג. ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין, מחזיר את האבידה בכל מקום ואף על פי שאינה לפי כבודו. הגה: ויש חולקין ואוסרין להחזיר, הואיל ואינו לפי כבודו, אלא אם רוצה ליכנס לפנים מן השורה ישלם מכיסו

 

ג. הצלת עצמו בממון חברו

בבא קמא דף ס, ב

מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו.

תוספות שם, ד”ה מהו

איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש.

רבי יעקב עטלינגר, שו”ת ‘בנין ציון’, סימן קסז

מסברא יש לומר כן שהרי ביומא (דף פה) יליף רבי עקיבא שפיקוח נפש דוחה שבת דעבודה דוחה שבת ופקוח נפש דוחה עבודה כל שכן שדוחה שבת… והרי זה פשיטא, אף שהתירה התורה לחלל שבת מפני עבודת תמידין ומוספין, מכל מקום לא התירה לגזול… הרי אף שהתירה התורה שבת מפני עבודה מכל מקום לא התירה ממון של אחרים… פקוח נפש לא דוחה את הגזל.

שם, סימן קע

והנה לדעת רש”י כיון שאסור להציל עצמו בממון חבירו כל-שכן דאסור להציל עצמו בקלון חבירו דכבודו חביב לו מממונו… ואם-כן היאך נאמר דמשום פקוח נפש דהחולה יהיה מותר לבזות ולנוול המת דמסתמא לא מוחל על בזיונו.

הרב שאול ישראלי, שו”ת ‘עמוד הימיני’, סימן טז, פרק ד, סעיף יב

…ומה שאין על זה דין “וחי בהם”, נראה שהוא משום שהאיסור הוא כאן תולדה, ועיקר היסוד הוא שאינו שלו, ודבר שאינו שלו הוא בגדר ‘שאינו בנמצא לגביו’, כל שאין חברו מרשה לו.

 

ד. הוצאה כספית להצלת חבר

א. החובה להוציא כסף להציל את חברו

סנהדרין דף עג, א

מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר “לא תעמד על דם רעך”.

שולחן-ערוך, חושן משפט, הלכות שמירת נפש, סימן תכו

הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל, ולא הציל; או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו; או שידע בעובד כוכבים או באנס שהוא בא על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על “לא תעמוד על דם רעך” (ויקרא יט, טז).

ב. השבת הממון בו השתמש המציל להציל את חברו

רא”ש, סנהדרין, פרק ח, סימן ב

…והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא. דאין אדם מחויב להציל נפש חברו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול, כדאמר לקמן (דף עד, א) ‘נרדף ששיבר את הכלים של רודף פטור, של כל אדם חייב’, ואם היה מחויב להציל את הנרדף בממונו אם-כן יפטור משבירת הכלים שהרי ממון חברו מחויב להציל וברשות שברם כדי להינצל. הניצול חייב לשלם למציל את ההשקעה הכספית שהשקיע בו (שהרי אדם שניצל מסכנה חייב לשלם לחברו אם שבר כלים כשהציל את עצמו).

ג. החובה להציל בכל סכום

חפץ חיים, ‘אהבת חסד’, חלק ב פרק כ סעיף ב

…אל יבזבז יותר מחומש מכספו, נראה דמיירי באופן שאינו נוגע לפיקוח נפש ממש, אבל אם נוגע לפקוח נפש ממש כגון שהשבוי עומד למות או הרעב יכול לבוא לידי סכנה על ידי רעבונו – אין שייך בזה שעור חומש ולא אמרו רק דחייו קודמים לחיי חברו אבל דעושרו קודם לחיי חברו לא מצינו. אדם חייב להשקיע כל סכום להצלת חברו מסכנת מוות.

הרב שלמה אישון, תחומין, חלק טז, עמוד 317

מסתבר שאף שלשיטות אלו חייב אדם לתת גם למעלה מחומש נכסיו… אין הוא מחויב להגיע לידי עוני מוחלט לשם כך… בעל ‘אהבת חסד’… כתב שעושרו אינו קודם לחיי חברו – משמע שצרכיו המינימאליים אכן קודמים לחיי חברו. צרכים מינימליים קודמים לחיי חברו.

 

ה. כניסה לסכנה לצורך הצלת חבר

היועץ המשפטי לממשלה נגד פרופ’ ציוידאלי ואח’, בית המשפט המחוזי בירושלים, תשמ”ג

…ילדה בת 3 הסובלת ממחלה חשוכת מרפא אשר צפוי כי תגרום למותה תוך זמן קצר והדרך היחידה שעשויה, אולי, להביא לריפויה היא השתלת מח עצמות מאחותה בת התשע. תהליך ההשתלה כמעט ואינו מסכן כלל את התורם, אך עלול לזרז את מותו של החולה במקרה של אי הצלחה. הבקשה לבית המשפט היא להורות לרופאים, שהמליצו על ההשתלה, לבצע פעולת השתלה של מח עצמות מגופה של הבת הבריאה לגופה של הבת החולה.

השופט טל: נתתי את דעתי גם על עמדת ההלכה במקרה כזה. מצווה מן התורה להציל את הנתון בסכנה וכך שנינו: ‘מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה באה עליו או ליסטים באים עליו שהוא חייב להצילו שנאמר: ‘לא תעמוד על דם רעך” (ויקרא יט, טז; תורת כהנים, קדשים ד, ח; סנהדרין, כב ע”ב) מלבד הלאו של לא תעמוד על דם רעך, נצטווינו גל במצוות עשה להציל את הנתון בסכנה, מדין השבת גופו, שנאמר ‘והשבותו לו’ (דברים כב, ב) ודרשו חכמים בספי ‘אף את עמ=צמו אתה משיב לו’. וכך נפסק להלכה ברמב”ם הלכות רוצח פרק א, הלכה יד; ובשו”ע, חו”מ, תכו, א. והוא הדין גם בהצלה מספק סכנה (ר”ן, סנהדרין שם) ואפילו אם ההצלה כרוכה בצער למציל (מ”א, קנו, ס”ק ב) ומכיוון שהחיוב להציל הוא גם במצוות עשה, ברור כי לפי ההלכה ניתן לכפות את המציל להציל, כדין כל מצוות ש”כופין אותו עד שתצא נפשו” (כתובות, פו ע”א-ב) וכן “כופין על מדת סדום” (ב”ב יב ע”ב). אולם נחלקו הפוסקים אם המציל חייב להכניס עצמו בסכנה או אפילו בספק סכנה, כדי להציל את חברו אף מסכנה ודאית (הגה’ מימו’, רוצח, א, יד – ומחייב בשם הירושל’) לעומת שו”ת הרדב”ז, ח”ג, ס’ א’נב שזוהי מדת חסידות אך אין חיוב לסכן עצמו. וראה בארוכה באינצ’ תלמודית, ערך ‘הצלת נפשות’; ובשו”ע הרב, הלכות נזקי גוף, ס’ ז: ‘ואפילו ליכנס בספק סכנה יש אומרים שצריך כדי להציל את חברו ממיתה ודאית’ והוא מסיים: ויש חולקין בזה וספק נפשות להקל’.

ובענייננו, נראה שגם לפי ההלכה אין כל מקום לכפות על הקטנה לתרום. ראשית, מפני שכל שלא הגיעה למצוות אינה בת חיוב במצוות כלל ושנית, מפני שלקיחת מח עצמות תיעשה בהרדמה כללית הכרוכה בספק סכנה לתורמת. אמנם זהו ספק רחוק, אך הסוברים שאין חיוב הצלה בספק סכנה למציל אינם מחלקים בין ספק רחוק וספק קרוב. (אחד הנימוקים של הרדב”ז הוא שגם ספק סכנה רחוקה עלולה לגרום סכנה של ממש והוא כותב (שו”ת הרדב”ז, שם) : ‘ואני ראיתי אחד שמת ע”י ששרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ”כ עד שמת’.

הרב עובדיה יוסף, שו”ת ‘יחווה דעת’, חלק ג, סימן פד

שאלה: חולה כליות באופן רציני עד שנשקפת סכנה לחייו, האם רשאי חבר או קרוב משפחה לתרום לו כליה אחת מכליותיו כדי להציל חיי חבירו, או מכיון שאפשר שיש בזה קצת סכנה לתורם, אין לו להכניס עצמו בספק סכנה אפילו על מנת להציל את חבירו מודאי סכנה?

תשובה: עצם הדין אם רשאי אדם או חייב להכנס בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, שנוי במחלוקת הפוסקים. כי מרן הבית יוסף בחושן משפט (סימן תכו) הביא מה שכתבו בהגהות מיימוניות בשם הירושלמי, שחייב אדם להכניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה. והסביר מרן הטעם, מפני שחבירו בודאי סכנה והוא בספק…

להלכה הסכימו רוב האחרונים כדברי ה’איסור והיתר’ והרדב”ז הנ”ל שאין האדם רשאי להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה… על יסוד הדברים הנ”ל, דן הגאון רבי יצחק יעקב וייס, ראב”ד העדה החרדית בירושלים, בספרו שו”ת מנחת יצחק חלק ו (סימן קג) לאסור לתרום כליה לחולה כליות שנשקפת לו סכנה, שהואיל וקיימת אפשרות של סכנה במעשה הניתוח של התורם הבריא, וכן יכול להיות שבעתיד יבוא התורם לידי סכנה כשחסרה לו אחת מכליותיו, ונמצא שהתורם מכניס עצמו לספק סכנה, וכן לא יעשה לדעת הרדב”ז וסיעתו… אולם באמת שנמסר לנו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם, היא מועטת מאד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים חוזרים לבריאותם התקינה.

ולפי זה הרי כל מה שהסכימו הפוסקים הנ”ל שאסור להכניס עצמו בספק סכנה, זהו רק בספק השקול, מה שאין כן בנידון שלנו שבודאי שמצוה היא לתרום כדי להציל את חבירו ממות בטוח… ולכן נראה שהעיקר להלכה שמותר וגם מצוה לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות. וראויה מצוה זו להגן על התורם אלף המגן. ומכל מקום בודאי שיש לעשות זאת רק על ידי רופאים מומחים, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. והשי”ת ישלח דברו וירפא לכל חולי עמו ישראל, כאמור “שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה’ ורפאתיו”.

 

ו. האם יש מידת חסידות למסור את הנפש?

הרב אפרים וינברגר, בצומת התורה והמדינה, כרך ג, עמ’ 368-366

בהגהות הרא”ש כתובות (פ”א, ס”ג) נסתפק: ‘אם רוצה להחמיר על עצמו ולהירג, היכא דקיי”ל שיעבור ועל יהרג, אם שרי או לא’. בדין זה יש שלוש שיטות:

שיטה ראשונה: הרמב”ם (יסודי תורה, ה, ד) ‘כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו’. והב”י (יו”ד, קנז) כתב שכן דעת הרמב”ן, שאין למסור נפש במקום שאינו מצווה. ועיין ב”ח ביו”ד שם שכתב: ‘דכיוון דדינא הוא, דיעבור ואל יהרג, א”כ איסורא קעביד במה שמוסר נפשו למיתה שלא כדין’ כדעת הר”מ כותב גם הנימוק”י בסנהדרין (ס”פ בסו”מ) ‘וכל היכא דאמרינן יעבור ואל יהרג אין לו למסור עצמו למיתה על קדושת ה’, ואם מסר הרי זה מתחייב בנפשו, זולת אם אדם גדול וחסיד ורואה שהדור פרוץ, מותר לו לקדש השם’. ונראה שזה מדין הוראת שעה.

שיטה שנייה: היא של תוס’ (ע”ז, כז ע”ב ד”ה יכול): ‘ואם רצה להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצוות רשאי’ והביאו מירושלמי. ועי’ רא”ש ע”ז (פ”ב, ס’ ט) שכותב בדין זה שהחמיר: ‘לא מקרי חובל בעצמו, כדאיתא בירושלמ, ר’ אבא בר זימרא הוה חייט אצל נכרי, אמר לו הנכרי, אכול נבילה ואי לא קטלינא לך, אמר ליה אי בעית קטיל דלא אכלינא’. ביתר שאת מביא דעה זאת הרשב”א בחידושיו (שבת, מט): ‘אע”פ שאינו מצווה ליהרג אפילו הכי ראשי למסור את נפשו ומקבל שכר, כדאמרינן במדרש על מה אתה יוצא ליהרג וכו’ ודניאל מסר עצמו על התפילה’ וכן הם דברי הריטב”א והר”ן בשבת שם, והטור יו”ד, ס’ קנז שכותב: ‘ואם ירצה להחמיר על עצמו רשאי’.

שיטה שלישית: היא שיטת הכרעה בין שתי השיטות הנ”ל רבינו ירוחם במישרים (נתיב יח) כותב שמותר להחמיר במסירות נפש, רק אם הנכרי מתכוון להעבירו על דת, אבל אם הנכרי מתכוון להנאת עצמו אסור להחמיר ונקרא חובל בעצמו וצריך לעבור ולא ליהרג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים