אלימות ופשיעה

א. חברה מתוקנת

ב. החובה להימנע מכל סוג של אלימות

ב.1 אלימות פיזית

ב.2 אלימות מילולית – הונאת דברים

ג. מערכת הענישה

ג.1 אחריות הרשות המחוקקת להילחם בעוולה

ג.2 ארבעה תנאים לעונש

ג.3 אפשרות לחרוג מכללי הענישה

ג.4 החובה והסמכות של שלטון להעניש

ג.5 הצורך בהתערבות שלטונית

ג.6 מערכת הענישה כאשר אין מלכות בישראל

ג.7 תפקידיה ומעמדה של המשטרה בהלכה

ג.8 המשפט הפלילי במדינת ישראל

ד. עונש מאסר

ד.1 מאסר עבריינים

ד.2 מעצר טרם פסק הדין

ד.3 תועלת המאסר

ד.4 דיווח למשטרה על עבריין

ה. עבריינות קטין

ה.1 קטן שהזיק פטור מלשלם

ה.2 חזרה בתשובה על עברה שנעשתה בגיל צעיר

ה.3 הגנה מפני עבריינות של קטין

ה.4 חיוב הורים בנזקי קטן

 

הקדמה

החברה האנושית שואפת לתיקון חברתי. תנועות עולמיות שונות קמו כדי לבנות חברה מתוקנת, כל אחת ושיטתהּ. השאיפה לבנות חברה צודקת ומתוקנת הוא רעיון תרבותי כבר מראשית ההיסטוריה. נביאי ישראל היו נושאי הרעיון של שאיפת התיקון החברתי. אחד מתפקידי הנביא היה להוכיח את העם על עוולות וחטאים בחברה ולקרוא לשמירה על הצדק.

בהקמתה של מדינת ישראל בחרו מייסדי המדינה להצהיר על מחויבותם לחזון הנביאים – כך נכתב במגילת העצמאות: “מדינת ישראל… תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל…”. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, כתב: “מחוז חפצנו ההיסטורי הוא חברה חדשה בנויה על חירות, שוויון, עזרה הדדית ואהבת הבריות, זאת אומרת חברה שאין בה ניצול, אפליה, שיעבוד, שלטון איש באיש, כפיית המצפון, עריצות”. אחד מן הפסוקים המרכזיים בתורה הוא הפסוק “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט, יח), על זה אמר רבי עקיבא “זה כלל גדול בתורה” (מדרש ספרא, שם).

 

א. חברה מתוקנת

רמב”ם, מורה נבוכים, חלק ג, כז

כוונת כלל התורה שני דברים: והם תיקון הנפש, ותיקון הגוף… תיקון הגוף יהיה כתיקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם, וזה העניין ישלם בשני דברים: האחד מהם להסיר החמס מביניהם, והוא שלא יעשה כל איש מבני אדם הישר בעיניו וברצונו וביכולתו, אבל יעשה כל אחד מהם מה שבו תועלת הכול. והשני ללמד כל איש מבני אדם מדות מועילות בהכרח עד שיסודר עניין המדינה

תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף לא, עמוד א

שוב מעשה בנכְרִי אחד… בא לפני הלל, גייריה (גיירו). אמר לו הלל לגר: דעלך סני לחברך לא תעביד (מה ששנוי עליך על תעשה לחברך) – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור (שאר התורה פירוש הוא, לך ולמד).

 

ב. החובה להימנע מכל סוג של אלימות

ב.1 אלימות פיזית

רמב”ם, הלכות חובל ומזיק, פרק ה, א-ב

א. אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו. ולא החובל בלבד, אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אישה דרך בזיון, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: “לא יוסיף להכותו” (דברים כה, ג) אם הזהירה תורה מלהוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק.

ב. אפילו להגביה ידו על חברו אסור וכל המגביה ידו על חברו אף-על-פי שלא הכהו, הרי זה רשע.

ב.2 אלימות מילולית – הונאת דברים

הרמב”ם מכוון את האדם לאהבה ורעות בין אדם לחברו גם במעשה הדיבור. האדם עלול לחשוב שיש הונאה רק במסחר והאדם לא נדרש לברור את דיבורו – זו מחשבה שגויה. האדם צריך לסנן את דבריו כלפי חברו כדי שלא יונה אותו  – זה איסור מדאורייתא משום “ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוהיך אני ה'” (ויקרא כה, יז).

רמב”ם, הלכות מכירה, פרק יד, יב-יג

יב. כשם שהונאה במקח וממכר כך יש הונאה בדברים, שנאמר “ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוהיך אני ה'” (ויקרא כה, יז), זה הונאת דברים.

יג. כיצד? היה בעל תשובה לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. ואם היה בן גרים לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך. היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו: פה שאכל נבילות וטריפות יבוא וילמד תורה שנתנה מפי הגבורה. היו חולאים וייסורים באין עליו או שהיה מקבר את בניו. לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב: “הלא יראתך כסלתך זכור נא מי הוא נקי אבד” (איוב ו, ד).

 

 

הרב שלמה אבינר, שו”ת ‘שאילת שלמה’, חלק ד, עמודים 209-211

כשרון ההומור ניתן לאדם כדי שהוא ירומם את עולמו הפנימי ויתגבר על מכשולי המציאות הקודרת, וכן על יסורי הנפש מפני הסיגים המוסריים השונים העושקים אותה. הוא ניתן גם כדי לגמול חסד לחברו, לשמח את העצובים, או כדי לעשות שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, שגדול כח החיוך לקרב את הרחוקים. מסופר בגמרא על שני אנשים, שאליהו הנביא אמר עליהם שהם בני העולם הבא. שאלו אותם מה מעשיכם? השיבו: אנו אנשים מבדחים עצובים, גם שיש קטטה בין שניים אנו טורחים להשכין שלום ביניהם (תענית כב א). אך אוי לו למי שמרבה סרחון בעולם ומשתמש בהומור כדי להרחיק את הקרובים, בפגיעה ועלבון האדם בנקודות היותר רגישות שבו. הפועל בדרך של לעג והלצה, בדיחות ועקיצות, קריקטורות, סטירות והיתולים למיניהם, גם אם כוונתו לטובה הרי הוא הורס יותר מאשר הוא בונה. הוא מניף ברמה את דגל הצדק והאמת, אך שוכח שכיבוד רגשות חברו הוא ענין מכריע. הוא גם שוכח שאין הוא האדם היחיד החמוש בעט ולשון שנונה, ושאחרים עלולים לעשות לו כאשר עשה לאחיו, וכך לכו הדברים ויתגלגלו ככדור שלג… שמא יאמר אדם שאין להתיחס כל-כך בחומרה ללעג, ושצריך יחס של הומור כלפי הומור – לא אמר כלום. אם ישתמש במידה כזו כלפי הצער שאחרים גורמים לו בהומור שלהם, הרי יאה לו ונאה לו. אך אין לו זכות לומר כן לגבי הצער שהוא גורם לאחרים.

הרב צבי יהודה קוק, ‘קנין תורה’, מהדורת הרב רקובר, עמוד נו

“… הידיעה כי אנו נושאים בעול עם חברנו, מיעוט הזילזול וריבוי הכבוד מתוך אווירה של התחברות הנשמות במחברת הקודש – מביאה לאהבת האמת והשלום, ומתוך זה להנחלת עם ה’ בארצו”.

ג. מערכת הענישה

ג.1 אחריות הרשות המחוקקת להילחם בעוולה

רמב”ם, הלכות גניבה, פרק ח הלכה כ

חייבים בית דין להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהיו מחזרין על החנויות ומצדקין את המאזנים ואת המדות ופוסקין את השערים וכל מי שנמצא עימו משקל חסר או מדה חסרה או מאזנים מקולקלים רשות יש להם להכותו כפי כוחו ולקנסו כפי ראות בית דין לחזק הדבר. וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר מכין אותו וכופין אותו ומוכר כשער השוק.

ג.2 ארבעה תנאים לעונש

רמב”ם, מורה נבוכים, חלק ג, מא

ודע כי גודל העונש וחומר פגיעתו או קטנו וקלות סבילתו, יהיה בבחינת ארבעה דברים: האחד חומר העברה… והשני ריבוי מציאותן… והשלישי גודל ההעזה שבדבר… והרביעי קלוּת עשיית אותה הפעולה בהעלם ובהסתר כדי שלא ירגישו בו אחרים…

ג.3 אפשרות לחרוג מכללי הענישה

תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מו, עמוד א

תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.

רמב”ם, הלכות סנהדרין, פרק כד ד, י

ד. יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה. וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות. מעשה והלקו אדם שבעל אשתו תחת אילן, ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים…

י. כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו…

 

ג.4 החובה והסמכות של שלטון להעניש

רמב”ם, הלכות סנהדרין, פרק יח, ו

גזירת הכתוב היא שאין בית דין ממיתין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים. וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר העמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה…

רמב”ם, הלכות רוצח, פרק ב, הלכות ב, ד

ב. אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה… ואין בהן מיתת בית דין.

ד. וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת  שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.

נספח – ענישה הוגנת במדינת ישראל (הרב שלמה גורן, ‘תורת המדינה’, עמוד 444):

לגבי פשיעה יהודית קיימים בחוק ומפעלים עונשי מאסר קשים וממושכים עד מאסר עולם. מה שאין כן לגבי מחבלים רוצחים ופושעים ערבים. הם ללא עונש וללא הרתעה מכל סוג שהוא. מכיוון שעונש מוות אינו מופעל לגבם ועונשי מאסר ממושך לא משמעותי לגבם. באשר הם סומכים ובוטחים על חבריהם שבחוץ שיחטפו שבויים יהודים, או שיפול לידיהם חייל או טייס וכדומה, ותמורתם תשחרר הממשלה את כל המרצחים והמחבלים כפי ששררנו כ-1300 מחבלים, ביניהם רוצחים אכזריים שהרגו בזדון חיילים או אזרחים, נשים וילדים. הניסיון מן העבר מבטל לגבי המחבלים כל אמצעי ענישה שיש כלפיהם בדרך כלל ושמטרתו להרתיע אותם מביצוע פשעים. המחבלים שתפסנו לועגים לעונשי המאסר… ומאסר עולם יכול להסתיים במספר שנים ספורות. ככה נשארה המדינה הפקר ללא אמצעי ענישה וללא מוראה של מלכות, נגד אויביה המסוכנים ביותר. ללא דין וללא דיין. לגבם מדינת ישראל היא במצב של “איש הישר בעיניו יעשה”. עונש מוות אין נגדם, מאסר עולם לא קיים לגבם, והפחד פן יהרגו בהיתקלות מול כוחות הביטחון אינו מרתיע אותם… א”כ למה יימנעו מחבלים מלהרוג ולרצוח יהודים, כאשר אין בלבם יראת אלוקים ולא מוראה של מלכות לנגד עיניהם?!

 

ג.5 הצורך בהתערבות שלטונית

רבנו ניסים מגירונדי, דרשות הר”ן, דרוש אחד עשר

ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט שישפוט בין פרטיו שאם לא כן “איש את רעהו חיים בלעו”, ויהיה כללו נשחת. וכל אומה צריכה בזה יישוב מדיני עד שאמר החכם “שכת הליסטים הסכימו ביניהם היושר”. וישראל צריכים זה כיתר האומות… ולהעמיד חוקי התורה על תילם, ולהעניש חייבי מלקות וחייבי מיתות בית דין העוברים על חוקי התורה… אבל אם לא ייענש העובר כי אם על זה הדרך (בפסקי הדין של שופטי בית הדין בלבד), יפסד הסידור המדיני לגמרי, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש, ולכן ציווה השם יתברך לצורך ישובו של עולם במינוי המלך, כמו שכתוב בפרשה זו: “כי תבא אל הארץ… שום תשים עליך מלך” (דברים יז, יד-טו), שהיא מצווה שנצטווינו בה למנות עלינו מלך, כמו שבא בקבלת רבותינו ז”ל (סנהדרין כ, ב) והמלך יכול לדון שלא בהתראה כפי מה שיראה שהוא צריך לקיבוץ המדיני.

הרב שלמה גורן, ‘תורת המדינה’, עמוד 439-440

נמצאנו למדים מדברי הר”ן, כי החברה האנושית ובתוכה עם ישראל, זקוקה למשטר מדיני המייצג ומיישם את הצדק היחסי, דהיינו הצדק המדיני הזמני. ומכוחו הוא משליט סדר ובטחון בין בני אדם. ולא די בחוקי הענישה של התורה המייצגים את הצדק האבסולוטי שאינו מושפע מצרכי הזמן, המקום ורמת החברה האנושית… ודרשו חז”ל במס’ ע”ז (ג ע”ב) מן הכתוב בחבקוק (א, יד): “ותעשה אדם כדגי הים”, למה נמשלו בני אדם כדגי הים? לומר לך מה דגים שבים של הגדול מחברו בולע את חברו, אף בני אדם, אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחברו בולע את חברו. והיינו דתנן ר’ חנינא סגן הכהנים אומר: הווי מתפלל בשלומה של מלכות…

שני סוגי הענישה של הסנהדרין וזו של המלכות, מגשימים שתי מטרות נפרדות של ענישה. של הסנהדרין הענישה היא גמול על מעשה העבר, ושל המלכות הענישה היא הרתעה ואמצעי מנע בפני ביצוע עבירות בעתיד… הר”ן בדרשותיו קובע שאין בכוח הענישה של התורה עם הסייגים והמגבלות הנלווים לעונשים, כדי להרתיע את העבריינים, ואם לא יפעילו את עונשי המלכות כנגד העבריינים יחרב יישובו של עולם. ועל זה אמרו חז”ל: “לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה…”.

הרב שלמה אבינר, שו”ת ‘שאילת שלמה’, חלק ה, עמודים 159-161

שאלה: אם אדם אתו אני נמצא בקשרי עסקים, משתמט מתשלום מיסים, וכאשר הודעתי לו שהדבר אסור, לעג לי. האם אני חייב לדווח לשלטונות על השתמטותו?

תשובה: 1. ברור שאסור על פי דין תורה להעלים מס, כמו שאסור לעבור על שאר חוקי המדינה, וגם עובר על גזל, שגוזל את המדינה ואזרחיה. ואפילו בחוץ לארץ דינא דמלכותא דינא (גיטין י ב). וכן הוא בארץ ישראל לכל הדעות לגבי סדרים שהם לטובת המדינה (שו”ת חת”ס סי’ מד), אפילו הגרש”ד מונק שרצה לפקפק בכך, מפני שחברי כנסת אינם כולם יראי שמים, חזר בו והודה שאי אפשר לעמו בזה, אם לא נאמר בקצת דברים דינא דמלוכתא דינא (שו”ת פאת שדך שי’ צא). זאת ועוד, יש כח בבני העיר לתקן תקנות בעיר (ב”ב ח ב), ומה לי שבעה טובי העיר ומה לי 120 טובי המדינה (חכי”ם). יתר על כן, לפי מרן הרב קוק, כאשר אין מלך בישראל, כל משפטי המלכות חוזרים לעם, לכן למשלה יש דין מלכות (שו”ת “משפט כהן” סי’ קמד סע’ טו)… וכמו שכתב הגר”ע יוסף, שאסור להשתמט מתשלומי מס הכנסה, מס ערך מוסף ומכס, הנועדים לקופת המדינה (שו”ת “יחוה דעת” ה’ סי’ סד).

2. כמובן שאין חוק במדינה, שהידוע על תופעה כזו חייב לדווח, כמובן שיש בכך מעשה אזרחי טוב, אך מי שנמנע מזה לא עובר על החוק.

3. האם על פי ההלכה חייבים לדווח? כן… משום “לא תעמוד על דם רעך” (חפץ חיים, הלכות רכילות, באר מים חיים, אות ג) ואין בזה איסור לשון הרע או רכילות, כיוון שאינו מתכוין לבזות את מעלים המס, אלא להציל את הנגזל.

4. ופסק הגרח”ד הלוי, שמי שעובד בתור מודיע משטרתי בכדי לחשוף מעלימי מס, ועושה זאת מתוך כוונה טהורה, מקיים בכך מצווה (עשה לך רב, א, סי’ ע). ומדבריו אכן משמע שבאופן עקרוני היודע על העלמת מס, מצוה עליו לגלות את הדבר ואף חובה עליו לעשות כן.             סיכום: נראה ברור מכל הנ”ל שיש חובה לדווח לשלטונות המס על משתמטים. אך כיוון שההכרעה חדשה היא ואינה מבוארת בפירוש בפוסקים, ויש לה השלכות חברתיות כבדות משקל באורח החיים הכלל ישראלי, הפסיקה בנידון שייכת לרבנות הראשית לישראל.

 

ג.6 מערכת הענישה כאשר אין מלכות בישראל

רבנו ניסים מגירונדי, דרשות הר”ן, דרוש אחד עשר

…וזה ששנינו שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה לעשות סייג לתורה שנראה ממנו שמנוי הבית דין הוא לשפוט כפי תיקון העת והזמן, היה זה כאשר לא היה מלך בישראל אז השופט כלל בתוכו שני הכוחות כוח השופט וכוח המלך, אבל בזמן שהיו בישראל סנהדרין ומלך היו הסנהדרין לשפוט את העם במשפט צדק לבד, ולא לתיקון עניינם ביותר מזה אם לא שייתן להם המלך כוחו.

שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות דיינים, סימן ב, הלכה א

כל בית דין אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל אם רואים שהעם פרוצים בעבירות ושהוא צורך שעה דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה.

 

ג.7 תפקידיה ומעמדה של המשטרה בהלכה

הרב חיים דוד הלוי, שו”ת ‘עשה לך רב’, כרך ה’, שאלה מ”ו

על משטרה בתקופתנו מוטלים ארבעה תפקידים מרכזיים, וכך הם מוגדרים במינוחים מודרניים בני זמננו:

  • מניעת התפתחות נטיות אנטי חברתיות ופליליות. תפקיד זה צריכה למלא המשטרה בשיתוף פעולה הדוק עם מוסדות חינוך וסעד. גם למשטרת ישראל יש “מפלגי נוער” שעיקר עיסוקם במניעת התפתחויות שליליות.
  • ריסון פעילות פלילית. זה שטח פעולתה המובהק של כל משטרה. לשם כך היא פועלת ע”י נוכחות מעשית בשטח, או ע”י הבטחת אפשרות של נוכחות בכל עת אשר תדרש. בתחום זה פועלת בעיקר זרוע הסיור, המרסנת פעילות פלילית.
  • מעצר עבריינים והכנת כתבי אישום לשם העמדתם לדין, ולשם כך קיימת מחלקת חקירות מיוחדת.
  • הכוונת הציבור והפרט בפעולותיהם החוקיות, המתבטאת בהשלטת סדר בחברה, והקפדה על ציבור האזרחים לשמירת הסדר והחוק.

כל התפקידים הנ”ל של המשטרה מבוארים בהלכה. ואף גם זאת, בהלכה שמור מקום כבוד רם ונישא למעמד המשטרה. ולתמיהתך, כיצד יש בכוח החוק לעקור איסורי תורה, דע כי אף שהעניין נראה ממבט הראשון קשה ותמוה, כבר כתבו הגאונים שכאשר השליט הקב”ה את המלכויות בעולמו, השליטן על ממון בני אדם לשלוט בהם כרצונם. ובכן חוקי המלכות יונקים משלטון אלוקי שניתן בידם, וחובתנו להאמין שהכול רצון שמים, “כי לב מלך ביד ה’, על כל אשר יחפוץ יטנו” (משלי ה, טז).

 

ג.8 המשפט הפלילי במדינת ישראל

הרב יעקב אריאל, שו”ת ‘באהלה של תורה’, חלק ד, סימן טו

…אם המדובר בגנב אלים או פושע מועד שגם תשלום לא מרתיע אותו אין מנוס מלכולאו אחרי סורג ובריח. נמצא שהתורה אינה מתנגדת עקרונית לעונש מאסר. היא מתנגדת להעדפתו על עונש ממון. לכן לא מצאנו בדיני התורה עונש מאסר, אך בדיני המלכות היו גם עונשי מאסר. ולפי זה יש לומר שבמציאות הקיימת שאין מערכת תורנית הדנה בפלילים, אף-על-פי שהחוק הנוהג כיום אינו לרוחנו, אין איסור להתלונן במשטר1ה על גניבה. שאם לא כן תימלא הארץ חמס חלילה.

סיכום

כל חברה אשר חפצה ביושר וצדק צריכה להשתמש במנגנון הענישה. התורה פירטה מה עונשן של עברות שונות, אך נתנה אפשרות לבית דין שדן על-פי דין תורה לחרוג מהכללים ולהעניש במקרים יוצאי דופן שבהם אין עונש מפורט בתורה. רק שיש צורך ציבורי העונש המיוחד הזה יחול, ורק בהגדרת “הוראת שעה” – למלך יש סמכות משלו להעניש לפי צורך הזמן. הר”ן מסביר שהסיבה היא בשביל תיקון העולם, “ישובו של עולם במינוי המלך”. כיום בתי הדין הרבניים אינם עוסקים בדין הפלילי. הסמכות לעסוק בכך היא למערכת המשפט ולמשטרה, שהיא ה”רשות המבצעת”. תפקידם הוא לדאוג לתקינות חברתית וליושר כללי במסחר ובכוחה להעניש את העבריינים.

 

ד. עונש מאסר

המאסר הוא עונש שבית המשפט רשאי לגזור על אדם שהורשע בעבירה פלילית. עונש המאסר נהוג כבר מראשית ימי התרבות האנושית; החל מתרבויות עתיקות ואפלות, שבהן היו כולאים בני אדם לכל חייהם בצינוקים מעופשים, עד לתרבויות מערביות ומודרניות בהן יש פיקוח הדוק על בתי הכלא והאסירים זוכים למזון, תנאים תברואתיים נאותים, תמיכה נפשית ועזרה בשיקום חייהם. מהות עונש המאסר היא בשלילת חירותו של האדם ושלילת זכויות אחרות. למאסר ארבע מטרות: הרחקה – הסיכוי לביצוע פשעים קטן. בית הסוהר מגן על החברה בכך שהוא מוציא מהחברה את האנשים שעלולים ליצור סיכון לאחרים; שיקום – לבתי הסוהר יש גם תפקיד שיקומי. במהלך תקופת הכליאה מנסים לשנות את טבעם של הכלואים, כלומר לעזור להם לעבור השתקמות נפשית; ענישה – המאסר הממושך הוא העונש המקובל והחמור מכל העונשים בחוק; הרתעה – אין ספק ששלילת החירות, שהיא “נשמת אפו” של אדם, בייחוד ניתוק לתקופה ארוכה, פוגעת בו קשות משום שהיא מוציאה את האסיר מסביבתו הטבעית וממשפחתו.

 

ד.1 מאסר עבריינים

רמב”ם, הלכות סנהדרין, פרק כד, הלכות, ט, י    

ט. וכן יש לו לכפות ידיים ורגלים ולאסור בבית האסורים ולדחוף ולסחוב על הארץ שנאמר “הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין” (עזרא ז, כו).

י. כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה…

 

 

 

ד.2 מעצר טרם פסק הדין

בתורה יש דוגמא למקרה של מעצר: אדם נקב (קילל) את ה’ ועליו נאמר: “ויניחוהו במשמר לפרש להם על פי ה'” (ויקרא כד, יב). במקרה נוסף, כלפי מקושש עצים ביום השבת נאמר: “ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו” (במדבר טו, לד). בשני המקורות פירוש המונח “משמר” הוא בית הסוהר (שם, תרגום אולקנוס).

שמות פרק כא, פסוקים יח – יט     

“וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב: אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא”.

רש”י, שם

ונקה המכה – וכי תעלה על דעתך שייהרג זה שלא הרג? אלא למדך כאן שחובשים (אוסרים) אותו, עד שנראה אם יתרפא זה, וכן משמעו (זה כוונת הפסוק): כשקם זה והולך על משענתו אז נקה המכה, אבל עד שלא יקום זה לא נקה המכה.

רמב”ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ד, הלכה ג

המכה את חבירו באבן או באגרוף וכיוצא בהן אומדין אותו, אם אמדוהו לחיים נותן חמשה דברים ונפטר… ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר מיד וממתינים לזה: אם מת יהרג המכה, ואם הקל ונתרפא רפואה שלימה והלך בשוק על רגליו כשאר הבריאים משלם המכה חמשה דברים ונפטר.

תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ז, הלכה ח

פלוני הרג את הנפש והרי עדיו שהרג את הנפש יהא תפוש עד שיבואו עדיו.

רבנו ניסים מגרונדי, חידושי הר”ן, מסכת סנהדרין, דף נו, א

נראה מתוך הירושלמי, מכיוון שבאו העדים ואמרו לפני בית-דין: “פלוני גידף”, אף על פי שלא קיבלו עדותם, שמים אותו במאסר, אבל אם לא באו העדים לפנינו אינו בדין לחבשו ולבזותו חנם.

 

ד.3 תועלת המאסר

הרב שמשון בן רפאל הירש, פירושו לתורה, שמות, כא, ב

הבה ונעיין, מה דינו של הפושע על פי משפט התורה במדינת התורה… אם נתבונן בחוק זה (של עבד עברי הנמכר בגנבתו)… הרי זה המקרה האחד והיחיד, שבו גזרה התורה עונש של שלילת חופש – ושלילת חופש זו הכיצד? ציוותה התורה להביא את העבריין לתוך בית משפחה, כדרך שאנו היינו נוהגים לגבי נער עבריין, על מנת לתקנו. והנה, בכמה חבילי סייגים הקיפה התורה את מעמדו של העבד באותה משפחה, כדי שלא תדוכא התודעה המוסרית שבנפש העבריין, כדי שלמרות מעמדו המושפל עדיין יחוש שרוחשים לו כבוד ונוהגים בו מנהג אחווה… עונשי מאסר, על כל אובדן התקווה והשחתת המוסר השוכנים אחורי חומות בית הכלא, על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו וטפו של האסיר, – אין להם מקום בתורת ה’. לא יכירם מקומן של מצודות הכלא העלובות של הפשע – בתחום ממלכת התורה. אין בו במשפט התורה אלא מעצר חקירה, וגם זה לא יכול היה להיות אלא מעצר לתקופה קצרה בלבד, בהתאם לכל דיני הנוהל המשפטי, ובייחוד נוכח העובדה שמשפט התורה אינו מכיר בראיות מסיבתיות כל עיקר.

הרב אליהו בקשי דורון, שו”ת ‘בנין אב’, חלק א, סימן עד

במאסר אין את הדרך הנכונה להחזרתו של העבריין למוטב… האסיר מאבד את הקשר עם העולם החיצון, מאבד את האפשרות לביסוסו הכלכלי, מנותק מן החברה והמשפחה ונמצא בחברת עבריינים, המשפיעה עליו לרעה… מאידך הייסורים שבמאסר… הם ענישה קשה ביותר. עונשי הגוף ולו הקשים ביותר מייסרים את גופו של אדם, אולם המאסר גוזל ממנו את חירותו ואין לך עונש חמור מזה… מטעמים אלה לא גרסה התורה את המאסר כעונש… עד כמה שיטת המאסר אינה ברוח התורה ניתן ללמוד משני עונשים בתורה הדומים למאסר. הגלות והעבדות. הגלות ידועה כדרך ענישה חמורה ביותר המכפרת עוון… עיר המקלט אליה גולה הרוצח בשגגה, צריכה להיות עיר עם כל השירותים והצרכים החיוניים. הרוצח חי בה חיי חירות לכל דבר, מלבד ההסגר המוטל עליו בתוך העיר. האוכלוסייה ברובה צריכה להיות של אנשים ישרים, ועיר שרבו בה הרוצחים אינה קולטת. בעיר צריכה להיות חברה בריאה וביניהם תלמידי חכמים היוצרים אוירה נכונה של עיר תרבותית. העבריין הגר בעיר יכול להעביר אליה את משפחתו וקרוביו… דוגמא נוספת לענישה הדומה למאסר מצאנו בתורה בעבדות. העבד מאבד את מעמדו משועבד הוא למעבידו וחירותו לא בידו. אולם כשנתבונן בדיני עבדות בתורה נראה את תכליתה של ענישה זו… גנב נמכר רק אם אין לו להחזיר סכום כסף כזה המחייב מכירתו לעבדות… שעבוד זה הוא שעבוד כלכלי בלבד. לעבד כל הזכויות הסוציאליות. העבד צריך לחיות ברמת חיים של האדון… במאסר אין את החינוך להחזרת הגניבה. אין את האפשרות להתרגל לעבודת כפיים, אין קיום חיי משפחה נאותים ואין את ההזדמנות ללמוד בתקופת המאסר צורת חיים חדשה כשם שהעבד לומד בבית אדוניו.

 

ד.4 דיווח למשטרה על עבריין

הרב צבי יהודה בן-יעקב, ‘נושא המאמר’, תחומין, כד, עמודים 306-314

…בתשובת הרא”ש (יז, ב) כתב שאם מדובר באדם הנוהג באלימות ומהווה סכנה לציבור, מותר למוסרו. ובתשובת ציץ-אליעזר (חלק י”ט סי’ נב), נשאל על מקרה שרופא רואה ילד מוכה, וידוע שהוריו הכוהו, וידוע שאם יתלונן במשטרה יתכן וימסרו אותו למשפחה אומנת; וכן מי שעושה מעשים מגונים בקטינים, אם מותר למסור ולהתלונן עליו למשטרה. והשיב שכאשר רוצים להציל מיד העבריין שלא יוכל להוציא לפועל זממת רשעתו, מותר למוסרו. כאשר מוסרים אדם בגין העבירה שאותה עשה, והמטרה היא למנוע עבירה דומה בעתיד ולהציל את הנפגע או נפגעים אחרים בעתיד – בזה מותר למוסרו, בפרט במקרים שהפגיעה היא בגופו ובנפשו. אמנם רבי משה פיינשטיין פסק (אגרות-משה, או”ח, חלק ה, סו”ס ט) על מי שגנב ספר תורה וכלי כסף, אם מותר למוסרו למשטרה, “שידוע שהם דנים ביסורי גוף במאסר הרבה שנים”. וכתב, שאין להתיר למוסרו לדונו בדברים שלא שייכים בדיני תורה. נראה שגם באגרות-משה מיירי [מדובר] רק במי שגנב באקראי בעלמא, במעשה חד פעמי. אולם גנב מועד, שיש לחוש שיחזור לסורו אם לא ייתפס על ידי השלטונות, כדי למנוע גניבות בעתיד, רשאים למוסרו.

הרב יעקב אריאל, ‘הלכה בימינו’, עמוד 406

התורה מעמידה את הקרבן במרכז התעניינותה. הטלת חובת התשלום על הפושע ומכירתו לעבד במקרה שאין לו כסף, היא אמנם גם עונש לפושע אלא שזו מטרה משנית. והיא מושגת אגב המטרה המרכזית שהיא פיצויו של הקרבן. המאסר לא מוזכר בתורה אף פעם כשיטת ענישה הוא מוזכר יותר כמעצר. היו אמנם בתי כלא גם בישראל, אולם עונש המאסר לא נחשב כענישה רשמית, אלא כענישה חריגה. כי כידוע נזקו רב מתועלתו ומטרתו העיקרית היא ענישת הפושע, או הרחקתו מחיי החברה… אולם בהעדר עונש גם התורה תסכים, כהוראת שעה, לענישה כזאת.

 

סיכום

התורה לא מזכירה את המאסר כשיטת ענישה רלוונטית, אלא כמעצר זמני הנועד לשמור על העבריין עד שייחקר דינו. רק במקרים חריגים במיוחד ההלכה מזכירה את המאסר כאלטרנטיבה, וגם אז השימוש בו לצורך ענישה עד מוות. המאסר כעונש כשלעצמו, אינו תואם את רוח הענישה של התורה שאינה חפצה לשלול את חירותו של האדם גם במצבים קשים כאלו. אולם בית הדין רשאי להשתמש בעונש המאסר כשיש צורך ליצור הרתעה (כפי שפוסק הרמב”ם). לכן המאסר הוא עונש חריג לצורך שעה ולא ענישה קבועה. למעשה, כיום, יש להכיר בצורך של עונש מאסר (הרב יעקב אריאל), כי אין אפשרות אחרת ובלעדיו “תמלא הארץ חמס” (בראשית ו, יא) ולכן יש למסור עבריינים למשטרה (הרב צבי בן יעקב).

 

ה. עבריינות קטין

אדם המוגדר “גדול” חייב לשלם אפילו אם הזיק בטעות, בעוד שאדם המוגדר “קטן”, הדין שונה. עבריינות קטינים הוא נושא מורכב, מצד אחד הקטן אינו בוגר דיו, ואין לו מספיק שיקול דעת להבין את המשמעות של מעשיו. מצד שני יש להתמודד עם הצורך למגר את הפשיעה ולהגן על החברה מכל סוגי העבריינות. אף קיים חשש שעבריינים מבוגרים ינצלו את הפטור של קטנים וינצלו את הקטנים לעשיית פשע.

 

ה.1 קטן שהזיק פטור מלשלם

משנה מסכת בבא קמא, פרק ח, משנה ד

חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים.

רמב”ם, הלכות חובל, פרק ד, הלכה כ

חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין, אף על פי שנתפתח (החלים) החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבין לשלם, שבשעה שחבלו לא היו בני דעת.

הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, משנה ברורה, סימן שמג, ס”ק ט

קטן שגנב או שהזיק …אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין. וכל זה מדינא אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממונו צריך לשלם לו.

הרב צבי יהודה בן יעקב, שו”ת ‘משפטיך ליעקב’, חלק ד, סימן כב

נראה דגם מה שחייב לפנים משורת הדין, היינו דוקא לאחר שהגדיל או בקטן באופן שהמטרה למונעו מלעשות היזק בעתיד. וחטא שבין אדם לחבירו עיקר התשובה הוא לפייס את חבירו ולשלם היזקו. ואין צריך לשלם כל הנזק, וכן הניזק לא יהיה אכזרי וימחול במה שפייסו, מתקנת השבים. וכל זה דוקא בנזק שהזיק במזיד. אך במקום קרוב לאונס, אף שמעיקר הדין אילו היה גדול היה חייב, לעומתו קטן פטור אף מדיני שמים ואין לחייבו לכשיגדיל אף לא לפנים משורת הדין.

 

ה.2 חזרה בתשובה על עברה שנעשתה בגיל צעיר

הרב משה איסרליש, רמ”א, אורח-חיים, סימן שמג, סעיף א

קטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שאין צריך תשובה כשיגדל, מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין.

הרב יואל סירקס, בית חדש על טור, אורח חיים, סימן שמג

קטן שגנב או שהזיק פטור מלשלם כשהגדיל ולא היתה על זה תקנת חכמים לשלם. גם בעבירות שבין אדם למקום אין עליו עונש לאחר שהגדיל אלא שאני קורא עליו “גם בלא דעת נפש לא טוב” (משלי יט, ב) דאף על פי דקטן שעבר עבירה בלא דעת היא לא טוב לנפש כי המשיך עליה טומאה מצד הרע, על כן טוב לו כשיגדיל לשוב בתשובה מעצמו על כל מה שעבר הן בדברים שבינו ובין המקום הן בדברים שבינו ובין חבירו.

הרב עובדיה יוסף, שו”ת ‘יביע אומר’, חלק ח, חושן משפט, סימן ו

נשאלתי מבעל תשובה, אדם שבהיותו קטן פחות מבר – מצוה גנב כסף מחנות אחת, והוציאו לצרכיו האישיים, וכעת לאחר שהגדיל חזר בתשובה, האם הוא חייב להחזיר את הכסף שגנב בהיותו קטן, אל אותו חנות שנגנב ממנו? …כתב בשו”ת שבות יעקב ח”א (סי’ קעז), שבדיני אדם פטור לשלם אפילו כשיגדיל, ומ”מ חייב לצאת ידי שמים. אלא שאין צריך לשלם הכל כדי לצאת ידי שמים, וכמ”ש מהרא”י בפסקיו (סי’ סב) וז”ל: “לכן טוב שתקבל איזה כפרה, אך אינני רגיל כל כך להצריך תשובה וכפרה במשקל”. וכן משמעות לשון הרמ”א (סי’ שמג) שיקבל איזה דבר לתשובה. ואף שבספר חסידים משמע שחייב לשלם הכל כשיגדיל, אולי ממדת חסידות קאמר, או דמיירי שהיה ממון הגניבה בעין תחת ידו. ע”כ. אולם מדברי הרמב”ם והרא”ש והש”ע משמע שא”צ לצאת ידי שמים לכשהגדיל, שאלמלי כן היו כותבים בהדיא שחייב לצאת ידי שמים כשיגדיל. מסקנא דדינא קטן שגנב או שהפסיד ממון לחבירו, מן הדין פטור לשלם אפילו לאחר שיגדל. ואינו חייב אפילו לצאת ידי שמים, ומכל מקום ממדת חסידות טוב שיתן איזה סכום לכפרתו, ושב ורפא לו. והנלע”ד כתבתי.

 

ה.3 הגנה מפני עבריינות של קטין

הרב דוד בן זמרה, רדב”ז, הלכות גניבה, פרק א, הלכה י

ומכל מקום בנידון דידן כיון שהיה קטן ראוי להענישו ולקונסו בממונו כדי שלא יהא רגיל בכך שזה מביא לידי תקלה גדולה ורעה רבה. וראיתי בזמני זה כמה נערים יצאו לתרבות רעה לסבה זו וראוי לעשות גדר בדבר.

 

ה.4 חיוב הורים בנזקי קטן

שו”ת ‘משפטי ארץ’ א, עמוד 294

במצבים מסוימים ההורים צריכים לשלם על נזקים שעשו ילדיהם .למשל, במקרה שהנזק נעשה בחפץ של האב שלא שמר עליו כראוי. הרב זלמן נ. גולדברג (תחומין יח( נוטה לחייב את ההורים במקרה שהעמידו את הילד במקום שקרוב לוודאי שיגרום נזק; …מובא פסקו של הר”י נויבירט שמחייב בחלק מהנזק משום “מנהג המדינה” לשלם על נזקי ילדים קטנים.

הרב שלמה אבינר, שו”ת ‘שאילת שלמה’, חלק ג, עמודים 192-193

שאלה: קטן שהזיק, האם הוריו חייבים לשלם את הנזק?

תשובה: …אם אנשים יראי שמים מסרבים לשלם נזקי ילדיהם בהתבסם על המשנה שקטן פגיעתו רעה, ייתכן שיש בכך חילול ה’, כדברי הרמב”ם “שיעשה אדם ידוע בחסידות וביושר איזה מעשה שנראה להמון שהוא עבריה ושכגון זה אין ראוי חסיד לעשותו אע”פ שהוא מעשה מותר” (סהמ”צ ל”ת סג), “דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם” (הלכות יסודי תורה ה יא). הרי זה דבר שהיושר האנושי מחייב לפצות את הנזק. וכך הסביר ה’נחל יצחק’… שחייב לשלם מן הדין כשהגדיל ולא רק לפנים משורת הדין, שהוא מפני שכך הוא הדין אצל ילד בן נח, כי אין אצלו גדר של גיל בר-מצווה או בת-מצווה שהוא הלכה למשה מסיני, אלא נענש כאשר הוא בר דעת, ואין דבר שבן נח יהיה חייב ובן ישראל יהיה פטור. אם כן זה שייך למוסריות הכלל-אנושית ובזה שייך שישולם מן הדין נזקו של קטן בר דעת… מכל אלה כיוון שנזק הוא דבר עוולה בניגוד לתורה ולמוסר הכלל אנושי, נראה שאם אנשים נוהגים לשלם נזק קטן, אם יראי שמים יימנעו מזה יהיה בכך חילול ה’.

בסיכום: יש להורות לשלם על ניזקי קטן: א. כי יש לו לשלם לפנים משורת הדין לכשיגדיל, וראוי לעשות זאת מיד; ב. כי יש לבית דין להכותו, ויוכל לפדות עצמו ממלקות ע”י תשלום; ג. כי שי לבית דין להעמיד אפוטרופוס כדי לשמור עליו שלא יגרום נזקים, וזאת ההורים עושים ע”י שמורות ותשלומים; ד. כי יש בכך חילול ה’ שלא לשלם כיוון שכך נוהגים בני אדם.

 

סיכום

קטן שהזיק או גנב פטור מלשלם בין בקטנותו בין בבגרותו. אך לכשיגדל נכון ומומלץ שישלם לפנים משורת הדין, או לפחות לקבל על עצמו הנהגה חדשה שתבטא את רצונו לחזור בתשובה ולכפר על מעשיו. בית דין על פי שיקול דעתו יכול להכותו בשביל להרתיע ולהשיב את הקטן הסורר לדרך הישר, אך כאשר קטן מסכן את החברה יש בידי בית דין להעניש אותו למרות גילו הצעיר.
 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים