שקיפות, יושר והאינטרס הציבורי

א. שוחד

א.1 שוחד בנושא בעול של משרה ציבורית

א.2 הנאה ממונית כשוחד

א.3 שוחד בין בעלי מקצוע

ב. החיוב להתנהג ללא רבב

ב.1 התנהגות בכספי ציבור

ב.2 טוהר הבחירות

כל מערכת שלטון זקוקה לחוקים ונהלי עבודה מעשיים, אך לא די בזאת. מערכת השלטון חייבת להיות כפופה לכלליים מוסריים והלכתיים שלפיהם היא יכולה לפעול באופן ראוי. קיימת סכנה גדולה למערכת אשר השיקולים בה הם טובות הנאה לפקידים ולא טובת הכלל. במצב כזה אין איזונים נכונים, ויכולות להתקבל החלטות שגויות בעלות משמעויות כלכליות כבדות.למשל: האם מתן מתנה לממונה רכישות של מוסד, עירייה, ממשלה, חברה עסקית פרטית, כדי לזכות במכרז, נקראת שוחד? האם לנבחר ציבור מותר לקבל הנחה בתשלום, כמו על רכישת דירה? האם כל מכרז שנוטה לטובת קבלן מסוים משמעות הדבר שהקבלן שיחד את ראש העיר? האם אדם יכול לנטות ולבחור בוועד בית שמציע לו הנחה בתשלום וועד הבית? השאלות הללו יתבררו לקמן.

א. שוחד

א.1 שוחד בנושא בעול של משרה ציבורית

שמות פרק כג, ח

שֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.

 הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ‘עין איה’, ברכות ב (פאה), אות ט

יסוד המושכלות בשרשם הוא משפט החושים, שעל החושים כשהם נכונים יבנה האדם את בנין מושכלותיו. על כן זה שמשפטיו מעוותים במזיד על פי כח השוחד, אין צורך לו להיות מואר באור חושים בריאים, מאחר שאינו משתמש בהם על פי אורח משפט אמת. על כן ראוי הוא שיהיו עיניו כהות, ותהיה עיקול משפטו תולדה מוכרחת תחת אשר היתה לו ברשעו תולדה בחירית…

הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ‘ערוך השולחן’, חושן משפט, הלכות דיינים, סימן ט, סעיף א

ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד אלא אפילו כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור אף שאין דיניהם דין תורה ואסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה וכל-שכן על-ידי לקיחת שוחד.

א.2 הנאה ממונית כשוחד

ערוך השולחן, שם

ולאו דווקא שוחד ממון אסור אלא אפילו שוחד דברים, כגון להקדים שלום לדיין אם לא היה רגיל בכך מקודם, וכן לעשות לו איזה שירות אסור אם לא היה רגיל בכך מקודם אפילו שירות קטן אסור.

א.3 שוחד בין בעלי מקצוע

ברכי יוסף (ר’ חיים דוד אזולאי), חושן משפט, סימן ט, אות יא

רופא חנם הרגיל אצל הדיין… ובא לפניו לדין עם בעל דינו, נשאל הרב ‘דבר שמואל’ אי שרי למדייניה (אם מותר לדונו), והשיב הרב שאם הוא מרפאהו בחנם יש בו לתא דשחד (יש בזה צד של שוחד)… אך יש לחלק בין כשהיה רופאהו כבר מקודם, טרם יצטרך לבא לפניו לדין, ובין כשהתחיל לרפאתו בחנם בזמן הדין, או סמוך לו לפניו או לאחריו. שאם היה דרכו בכך מקדם לגמול עמו חסד חנם ואחר-כך נולדה התביעה בין הבעלי דין, כשיתמיד מנהגו ברפואת הדיין לא מפסיל בהנאה זו משום שחד… ואשר צידד הרב דכשהיה מרפאהו מקודם… לא נהירא לי (לא ברור לי), דודאי כל כמה דהיה מרפאהו הן קדם, אית ביה משום שחד, כיון דמטי ליה הנאה מהבעל דין. גם כשהרופא היה רגיל לרפא את הדיין כבר לפני המשפט, יש בזה שוחד בגלל שהדיין נהנה משרותי הרופא.

הרב מיכאל בלייכר, “מתנות למנהלי חברות”, קובץ חידושי תורה, ב (תשנ”ט), עמודים 45-49

יתכן עוד לומר שכל ההיתר לחלק קליות ואגוזים (מוכר שמחלק מתנות לילדים על מנת למשוך את ההורים לקנות אצלו) נאמר רק במקום שגם חנונים אחרים מחלקים קליות ואגוזים ואז נוצר איזון ואין כאן משום שוחד. וכעין זה מצינו בתשובות חוות יאיר סי’ קסה, התנצלות על כך שיהודים נתנו שוחד לשופטי הגויים, כיון שהם הניחו שהשופט כבר משוחד מהצד השני. כל הנידון לעיל אמור בקָנין של חברה פרטית, אבל בקָנין של מוסד ציבור כגון מנהל משק הממונה על מוסד צדקה או ישיבה או כל פקיד ציבור, לכאורה דינם חמור יותר. יתכן שיש להם דין דיין ואסור ליתן להם מתנה מדין שוחד… ברכוש הציבור צריך להיות שוויון גמור וקריטריונים אובייקטיביים… ועין ביו”ד רנז, י: “המחלק צדקה צריך ליזהר שלא ירבה לקרוביו יותר משאר בני אדם. הגה: ודוקא גבאי, אבל כל אחד מותר ליתן צדקה שלו או מעשר שלו למי שירצה מקרוביו, והם קודמין”.

סיכום

א. אסור לתת מתנה לקנין במטרה “לעוור את עיניו” ולכסות על מומין במקח. גם אם אין מום במקח אלא ישנה אי התאמה בין המותר ובין צרכיו של הקונה אז גם כן אסור.

ב. מוכר שנתן מתנות לקנין כדי שיעדיף אותו על פני מוכרים אחרים, אין איסור בדבר אך נראה להתיר רק מתנה מועטת. דאז אין לחוש לשיבוש כח השיפוט של הקנין.

ג. אם נהוג שכל המוכרים נותנים מתנות, יש מקום להתיר אפילו במתנה מרובה.

ד. המתנות שייכים במקרה הנ”ל למשלח ולא לקניין, ולכן יש להודיע זאת לקניין כדי לא להכשילו באיסור גזל.

ה. אם הקנין הוא פקיד ציבור יש להחמיר בכל הנ”ל משום איסור שוחד, ובעיקר משום הקפידה של הציבור שיהיה שיווין סדר והגינות בניהול עסקי הציבור.

ב. החיוב להתנהג ללא רבב

במדבר פרק לב, פסוק כב

וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה’ וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה’ וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה’.

משנה מסכת שקלים,פרק ג, משנה ב

אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני; או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר “והייתם נקיים מה’ ומישראל” (במדבר לב, כב)  ואומר “ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם” (משלי ג, ד).

הרב משה סופר, שו”ת חתם סופר, חלק ו, ליקוטים, סימן נט

כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה ‘והייתם נקיים מה’ ומישראל’ (במדבר לב, כב). ושתי חובות אלו נקיות מה’ יתברך והנקיות מישראל עמו הם שני רוכבים צמדים על גבנו ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון היינו ידי שמים יותר הרבה ויותר מלצאת ידי הבריות, כי הם חושבים מחשבות זרות… ועונשו יותר קשה מאד מאד עד לאין מספר ממי שאינו יוצא ידי שמים חס וחלילה. והוא מש”ס סוף פרק יום הכיפורים בעניין חלול השם דאין לו כפרה כלל, ושיעור חלול השם כגון רב דשקיל בשרא ולא יהיב דמי לאלתר. ובעוונותינו הרבים שכיח בדברי הבריות למדן כזה יעשה דבר זה והוא שגור בפיהם ואפילו על חשד סברא בעלמא, והשתא אי נמי היה אותו הלמדן עושה כשורה ויצא ידי שמים בכל יכולתו בחיק האפשרי, אלא שלא נזהר עד שטעו בו אלו שותי שכר ועשאוהו מנגינותם, הרי הוא כבר נלכד במצודתם על זה ידוו כל הדווים והכתוב צווח “הרכבת אנוש לראשנו” (תהילים סו, יב) . ואני הרהרתי כמה פעמים אם אפשר שקיים אדם בעולם מקרא זה על מתכונתו? ואולי על זה כייל שלמה המלך עליו השלום “אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא” (קהלת ז, כ) רצונו לומר שאפילו בעשייתו כל טוב אי אפשר שלא יחטא על כל פנים… ביציאת ידי הבריות.

ב.1 התנהגות בכספי ציבור

העוסקים בצרכי ציבור באמונה

מדרש תנחומא פרשת פקודי, סימן א

“אלה פקודי המשכן” (שמות לח, כא). זה שאמר הכתוב: “איש אמונות ורוב ברכות, ואץ להעשיר לא ינקה” (משלי כח, כ). אתה מוצא כל מי שהוא נאמן, הקב”ה מביא ברכות על ידיו, ומי שאינו נאמן “ואץ להעשיר לא ינקה” (משלי כח, כ). דבר אחר “איש אמונות רב ברכות”, זה משה שנעשה גזבר לעצמו, ואעפ”י שהיה גזבר לעצמו, היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר “אלה פקודי המשכן… ביד איתמר בן אהרון הכהן” (שמות לח, כא) .

מדרש תנחומא פרשת פקודי, סימן ז

“וידבר העם באלהים ובמשה” (במדבר כא, ה), אמר משה: יודע אני שישראל רוגנים הם. הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן. התחיל לעשות חשבון עמהם. “אלה פקודי המשכן” (שמות לח, כא)  והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר, לזהב ולכסף ולנחשת. “וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש. …ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרכת מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן. ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וחשק אתם (שמות לח, כה-כח), שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה מהן ווין לעמודין ולא היו נראין.

התחיל עומד תמה ואומר: עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר שאני נטלתי אותם. והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה. מיד האיר הקב”ה את עיניו ותלה עיניו וראה שהיו עשוין ווין לעמודים. התחיל להשיב להם בקול רם: “ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים” (שמות לה, כח). באותה שעה נתפייסו ישראל.

מי גרם לו? על ידי שישב ועשה חשבון. “אלה פקודי המשכן”. ולמה עשה חשבון, הקב”ה מאמינו, שנאמר: “בכל ביתי נאמן הוא” (במדבר יב, ז) ומשה נתן חשבון? אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין אחריו שנאמר: “והיה כצאת משה… והביטו אחרי משה” (שמות לג, ח), ומה היו אומרים? ר’ יצחק: לשבח היו אומרים. אשרי יולדתו של זה, כל ימיו הקב”ה מדבר עמו, כל ימיו הוא משולם להקב”ה. ור’ חמא אמר: לגנאי היו אומרים. ראה צוואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים. וחבירו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר? כיון ששמע משה כך אמר להן חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר “אלה פקודי המשכן”.

הרב יעקב בן אשר, טור, יורה דעה, סימן רנז

גבאי צדקה הכשרים אין מדקדקין אחריהם ומ”מ כדי שיהיו נקיים מהשם ומישראל טוב להם שיתן חשבון.

הרב יואל סירקיס, בית חדש-ב”ח, שם

זה לא נמצא בפוסקים. אולי למדו ממשה רבנו ע”ה שנתן חשבון בנדבת המשכן, כי מי כמוהו נאמן ביתו ונתן חשבון כדי שיהיה נקי מה’ ומישראל.

הרב אליעזר וולדינברג, שו”ת ‘ציץ אליעזר’, חלק ג, סימן כט, פרק ב

מי המה המוכשרים להימנות לפקח ולנהל עניני ונכסי הציבור?

(א) דבר מובן וברור הוא שאין ממנים גבאי קהל להיות ממונים לנהל נכסי הציבור ואשר על פיהם יצא ועל פיהם יבוא כל דבר, כי אם אנשים שלימים חכמים ונבונים נאמנים עד מאד, אשר אצלם דין פרוטה כדין מאה, והמה יודעי דבר לדעת בינה איך להשתמש בנכסי הציבור, מה לקרב ומה לרחק מה לשמור ומה להשליך, וכן שנינו בבבא בתרא (י ע”ב): ר”א בן יעקב אומר לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא א”כ ממונה עליה כרבי חנניא בן תרדיון. ועיי”ש בתוס’ ד”ה אלא, שהכוונה נאמן כמותו, וכן פוסק הרמב”ם (בפ”י מה’ מתנות עניים, ה”ח) שלא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אלא א”כ יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה כר’ חנניה בן תרדיון, וכן בשו”ע יו”ד (סימן רמ”ט, סעי’ ז’). והמרדכי בפ”ק דב”ב (סימן תפ”ח) כותב שצריך שיהא אדם חשוב וירא שמים לפי הדור משום דלית לן בדורנו כר”ח בן תרדיון.

וכל כך למה? מפני שפרנסות על הציבור שררה של נפשות היא, ושררה של גדלות תורנות היא, וכדאיתא בירושלמי שקלים (פ”ה ה”א): בן בבי על הפקיע שהיה מזייג את הפתילות, ר’ יוסי עאל לכופרה בעו ממנייא עליהון פרנסים ולא קיבלון מינהון, עאל ואמר קומיהון בן בבי על הפקיע, ומה עם זה שנתמנה על הפתילות זכה להימנות עם גדולי הדור, אתם שאתם נתמנין על חיי נפשות לא כ”ש. וכן בירושלמי פאה (פ”ח ה”ו) איתא: רבי חגיי כד הוה מקום פרנסין הוה מטעין לון אורייתא לומר שכל שררה שניתנה בתורה ניתנה, “בי מלכים ימלוכו בי שרים ישורו” (משלי ח’). הרי שהיו מטעין להם שהמינוי הוא על חיי נפשות וזכות גדולה יש למי שזוכה להתמנות על כך.

שולחן ערוך, יורה דעה, הלכות צדקה, סימן רנז,א-ב

א. גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש זה מזה בשוק, אלא כדי שיראו זה את זה, כגון שיהא זה פורש לשער וזה פורש לחנות, וגובים. מצא הגבאי מעות בשוק, לא יתנם לתוך כיסו, אלא לתוך ארנקי של צדקה, וכשיגיע לביתו יטלם. היה הגבאי נושה בחברו מנה ופרעו בשוק, לא יתנם לתוך כיסו, אלא לתוך ארנקי של צדקה, וכשיגיע לביתו יטלם. ולא ימנה מעות הקופה שנים שנים, אלא אחד אחד, מפני החשד, שנאמר “והייתם נקיים מה’ ומישראל” (במדבר לח, כב).

ב. גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק, מצרפים המעות דינרים לאחרים, אבל לא לעצמם. וכן אם צריכים למכור מה שגבו מהתמחוי, ימכרו לאחרים אבל לא לעצמם, מפני החשד. ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברים, שנאמר: “ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה, כי באמונה הם עושים” (מלכים ב, יב, טז) (רמב”ם, שם). הגה: ומכל-מקום, כדי שיהיו נקיים מה’ ומישראל, טוב להם ליתן חשבון וכל זה בגבאים הכשרים, אבל מי שאינו כשר, או שנתמנה באלמות וחזקה, צריך ליתן חשבון. והוא הדין בכל ממונים על הצבור. חובה להגיש דו”ח כספי לכל אדם או גוף העוסק בכספי ציבור ומשתמש בסנקציות, כש”כ שאינו כשר.

הרב יעקב וויל, שו”ת מהר”י ווייל, סימן קעג

והחשבון לא יעשה לפני כל המערער עליו, כי ידוע הוא שכמה דברים שצריכים להוציא ממון הצבור שאין לגלות אלא לצנועים. אלא הצבור יבררו אנשים נאמנים לפניהם יעשה חשבון. ואם אין שם צבור, אז הדיין יברר אנשים נאמנים שיעשה חשבון לפניהם. והדיין ידקדק על כל צידי צדדין להוציא הדבר לאמתו ולאורו ולהעמיד העולם על הדין ועל האמת

הרב יחזקאל לנדא, שו”ת ‘נודע ביהודה’, יורה דעה, מהדורה תנייתא, סימן קנז

יפה הורה מעלתו שגבאי צדקה שנתמנה על-פי הציבור אינו צריך ליתן חשבון. ואני תמה מה זו שאלה והדבר מפורש ביורה דעה סימן רנז שכתב המחבר: “ואין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים שנאמר ‘ולא יחשבו את האנשים'”… (וגם אם יש בסיס לחשד…) אין החשבון שנותן הגבאי דומה כלל לשאר חשבונות שצריכין ליתן אנשים אחרים שצריכין לברר חשבונם על כל פרט בפומבי לעיני כל, מה שאין כן חשבונות של גבאי צדקה… דידוע שכמה דברים צריכין להוציא ממעות צבור שאין לגלות אלא לצנועים… הרי שאין לדמות חשבון של גבאי לשאר חשבונות וקל-וחומר שאין להכריחו לברר חשבונו על-פי קבלה על כל פרט ופרט דידוע שכמה דברים שצריך הגבאי להוציא ואי אפשר לו ליקח קבלה כלל. וכל זה אם יש מקום לחשדו כגון שרואים שנוהג שלא כשורה, אבל בלאו הכי פשיטא שאין להכריחו ליתן חשבון כלל וכלל רק הוא בעצמו טוב לו להיות בכלל ‘והייתם נקיים’. אין להכריח גבאי צדקה לפרסם דו”ח חשבוני כמו עסקני כספים אחרים. אבל היום לכל עמותה ישנה ועדת ביקורת ורואה חשבון המפקחים אל הפעילות הכספית.

הרב אליעזר פאפו, ‘פלא יועץ’, ערך ממונה

ויעשו כל מעשיהם בצדק ובמשפט בסדר ואופן יפה לצאת ידי שמים וידי בריות, ואם לא יוכלו לצאת ידי כל הבריות והמצא ימצא אנשים ריקים ופוחזים שמדברים תועה עליהם, לא יחושו ולא יקפידו, שגם משה רבנו עליו השלום לא יצא ידי חובת עם ישראל.

הרב יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן, יורה דעה, סימן רנז, סעיף יא

כשם שהגבאים צריכים להזהר בכל מה שנתבאר כדי שלא יחשדום, כמו כן מוטל על העם לכבדם ולא יחשדו אותם אחרי שהאמינו עליהם מסתמא הם אנשים נאמנים וכך שנו חכמים (בבא בתרא ט ע”א)…

הרב אברהם שרמן, קובץ שערי צדק ד,עמודים 341-343

מהותם של הלכות אלו לאסור על הממונה על כספי צדקה לפעול בממון עניים במצב של ניגוד אינטרסים, שהרי כאשר הממונה קונה את מזון התמחוי הוא יוצר מצב שמצד אחד, כמוכר הוא עומד במקום העניים כדי להציל את ממונם במכירת המזון לפי שוויו, ומצד שני הוא כקונה את המזון ויש לו את האינטרס האישי לקנותו בזול. ההלכה האוסרת לממונה על ממון העניים לפעול במצב של ניגוד אינטרסים משום החשד לפגיעה בממון העניים נאמרת גם ביחס לגבאי צדקה הכשרים שבאמונה עושים את תפקידם… וברור שהלכה זו נאמרה לא רק בגבאי צדקה אלא בכל הממונים על עניני ציבור – שלמרות נאמנותם, שהציבור נותן בהם אמון מלא, שענינם לא יפגעו על ידם – קובעת ההלכה שאסור עליהם לפעול במצב של ניגוד אינטרסים.

…אבל כאשר איש הצבור יוצר מצב חדש של ניגוד אינטרסים, שמתווסף למציאות הטבעית וגורם חיזוק לאינטרס האישי שישפיע על פעולותיו [באופן שמתגבר החשד שהעניין הציבורי עלול להיפגע מהעניין האישי], במצב זה, אין ליתן אמון בתכונותיו ובנאמנותו שיצליחו לצמצם את השפעת העניין והנגיעה האישים. אסור לגבאי צדקה ולכל איש ציבור לפעול במצב של ניגוד אינטרסים, כמו בדוגמה של גבאי ששואף לקנות את ממון העניים ביוקר (בשביל העניים), ומאידך גיסא לקנותו בזול (כאינטרס אישי).

ב.2 טוהר הבחירות

כשם שמוטל על גבאי צדקה ואנשי ציבור להתרחק מטובות הנאה כך לכל מי שיש זכות בחירה עליו לשקול את טובת העניין ולא לשם קבלת תמורה. השיקול היחיד אשר אמור להדריך את הבוחר הוא טובת הציבור. ובלשון חכמים: “שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים ולתקנת העיר וילכו אחר הרוב הן לברור ראשים (=לבחור מנהיגים), הן להעמיד חזנים, הן לתקן כיס של צדקה, הן למנות גבאים” (תשובות מיימוניות קנין, סימן כז; מובא ברמ”א, חושן משפט, סימן קסג).

וכך כתב הרב חיים דוד הלוי:”כל חברי האסיפה הבוחרת ידעו שמצפונם חייב להיות נקי וטהור בשעה שיתיחדו עם עצמם בתוך הקלפי… כי התעמולה וההסברה הם לגיטימיים בהחלט, במדה ובאים לשכנע את הבוחר בתום ויושר, ובוחר ששוכנע באמת ובתמים בדברי ההסברה והתעמולה, רשאי הוא להצביע כן.”

חוק המפלגות, התשנ”ב-1992, אוסר הבטחת טובות הנאה או מתן שוחד והצעתו כדי להשפיע על בוחר להצביע או להימנע מלהצביע [סעיף 28(א)(3) ו-(8) לחוק]. העונש על עברה זו הוא שנת מאסר. החוק הישראלי הקובע שמתן שוחד בהליכי בחירות יש בו משום עברה, תואם את המשפט העברי.
סיכום

אנשים בעלי תפקיד ציבורי אוחזים בידיהם כוח (כמו מלכות), שהרי ללא מוראה של מלכות “איש את רעהו חיים בלעו” (אבות ג, ב). דבר זה אינו פוטר את השמירה והזהירות שלא לסטות מהמטרות והדרכים הנכונות בהנהגה הציבורית. לכן חובה על בעלי שררה להיזהר מיצירת מצבים בעלי מום ופגם, אפילו כלפי חוץ. הזהירות הזאת כוללת הקפדה על לקיחת שוחד בדמות מתנות וטובות הנאה בין בעלי אנשים הזקוקים לטובות (כמו קבלני ביצוע) ובין ההנהגה (כמו עירייה או מועצה מקומית). השיקול היחיד שצריך להדריך את האדם הבוחר בבחירות כלליות בנושא מסוים (בחירות לראש עיר, לכנסת ואפילו לגבאי בית-כנסת וועד בית) הוא שיקול עניני שמטרתו טובת הכלל. הקפדה על כללים אלו תחזק את מעמד ההנהגה ותאפשר למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם; הנהגה כזאת תסייע לתקן את החברה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים