טופס ייפוי כוח- מה כוחו המשפטי?

צוואה מול שטר ייפוי כח, מי גובר?

ברצוני לדון בשתי שאלות :

שטר יפוי כח בלתי חוזר, האם תקף לאחר מיתה?

האם יש מצווה לקיים דברי המת כאשר הציווי סותר את הדין?

לברור הדברים נעזר במקרה שהובא בפנינו בבית דין לממונות בשדרות.

תאור המקרה

שני בעלי הדין הנם אח ואחות בני אותה אם, והסכסוך ביניהם נוגע לדירה שהיתה שייכת לאמם עליה השלום (להלן, המנוחה) שנפטרה בשנת 2002.

הדירה הוצעה למכירה למנוחה על ידי חברת “עמיגור” בחודש מאי בשנת 1989 במחיר נמוך שהוצע למנוחה באופן בלעדי בזכות העובדה שגרה שם בשכירות שנים רבות. המנוחה לא יכלה לקנות את הדירה ולכן הנתבע לווה כסף ונתן למנוחה את הכסף לשם רכישת הדירה. כמו כן נלקחה משכנתא מהבנק על שם המנוחה אולם הנתבע היה זה שפרע אותה. יש לציין שבאותה תקופה מצבו הכלכלי של הנתבע היה דחוק.

טענות התובעת

התובעת הציגה בפני בית הדין צוואה שנכתבה בתאריך 6/93 (להלן, הצוואה השניה). לטענת התובעת, בהיות הצוואה הזאת המאוחרת בזמן, היא היחידה שבתוקף ובה נאמר במפורש שהדירה עוברת לרשות התובעת בלבד.

כמו כן הציגה התובעת תצהיר שחתום על ידי עורך דין ובו כתוב במפורש שהחתימה על הצוואה הקודמת הייתה בניגוד לדעת המנוחה כמרמה וכמעשה תחבולה. היות והמנוחה עצמה מעידה מפיה שהכל ניתן במרמה, הרי שאין לייפוי הכוח ולזכרון הדברים שום תוקף ורק הצוואה העדכנית שבידי התובעת היא הקובעת וממילא על בית הדין להורות על העברת הבעלות בדירה לטובתה.

אומנם, התובעת מודה, כמצויין ברישא, שהנתבע שילם את הכסף עבור הדירה אלא שאין די בכך בכדי להקנות לו את הבעלות בדירה, שבפועל רשומה על שם המנוחה. הנתבעת גם מכירה בכך שהנתבע עזר כלכלית למנוחה על מנת שתקנה את הדירה לעצמה, אך גם התובעת בתורה, סייעה כלכלית לאמה המנוחה בכל תקופת הזמן שהתגוררה בסמוך אליה כולל תשלומי ארנונה וכדומה.

טענות הנתבע

הנתבע טוען שהדירה שלו בדין ולא בחסד בגין ששילם את התמורה עבורה ולא התכוון לתת לאמו שום מתנות. מה גם שמצבו הכלכלי לא אפשר לו ללוות כספים בכדי לתתם כמתנה למנוחה. כלומר, מראש היה ברור שרכישת הדירה נעשתה בידיעה שתעבור לרשותו עם פטירת המנוחה.

הנתבע הציג בפני בית הדין צוואה מהתאריך 8/89 (להלן, הצוואה הראשונה) בה כתבה אמו שהדירה תהיה של הנתבע. לדברי הנתבע הצוואה נכתבה עבורו מתוך הכרה ורצון ברורים של המנוחה, ולמעשה, עניין הצוואה היה צעד פורמאלי בלבד להעביר לרשות הנתבע את מה שממילא שייך לו. יותר משנה לאחר כתיבת הצוואה הראשונה, בחודש פברואר 1992, לקח הנתבע את המנוחה לעיר תל אביב ושם, אצל עורך הדין ערכו שטר מתנה שכולל זכרון דברים וייפוי כח בלתי חוזר. הנתבע מדגיש כי הכל נכתב מתוך שיקול דעת, בצורה ברורה וללא שום תחכום. כדבריו, “המנוחה ידעה על מה היא חותמת”. אי לכך, יש תוקף למסמכים הללו בהם נאמר באופן חד משמעי שהנתבע הוא המוסמך היחידי להחליט בנוגע לדירה. לפיכך, טוען הנתבע שהדירה שלו.

רכישת הדירה ורישומה על שם המנוחה

ראשית, עולה השאלה האם יש משמעות לכך שהנתבע הוא זה שנתן את הכסף עבור המנוחה.

לכאורה שאלה זו מתבררת בסוגיית הגמרא בבא קמא [קב:] בטענה של בני מערבא “מי הודיעו לבעל חיטין שיקנה חיטין לבעל המעות” ושם מסקנת הגמרא שאכן המשלח קנה את החיטים למרות שהמוכר לא ידע שהמעות שלו. אולם כבר פירש שם הרא”ש [סימן י”ח] שהטעם משום השליח שהוא רוצה לזכות למשלח ולכן המקח נקנה עבורו. במקרה שלנו מתוך דברי הבן מתברר שהאמא רצתה לזכות בדירה עבורה ולא התייחסה לעניין כשליחות עבור הבן.

בנוסף, הזכות לקנות את הדירה במחיר נמוך היתה שמורה רק למנוחה לכן נראה שחברת עמיגור , התכוונה למכור את הדירה דווקא למנוחה. ומכאן, עולה המסקנה ההלכתית והחוקית שלמרות שהנתבע שילם עבור הדירה, עמיגור מכרה את הדירה למנוחה בלבד וכפי שהדבר התבטא ברשום בטאבו.

 תצהיר, זיכרון הדברים וייפוי הכוח שנכתב לטובת הנתבע

נקדים ונאמר שאנו לא מקבלים את הטענה למירמה. מבינתינו שטר החתום על ידי עורך דין שבו הוא כותב מפורש שהכל הוסבר למנוחה והיא חתמה מתוך בחירה, תקף [לפחות מצד אין אומן מרע אומנותו]. על מנת לערער על כך צריך ראיות ולא סתם טענות .

בתצהיר  ישנה לשון ברורה של מתנה “הנני מצהירה בזה כי אני מעבירה את כל זכויותי בדירה לבני” [לשון דומה מופיע בדברי הרמ”א בסימן רנ”ג – “אני נותן”]. הלכה פסוקה כתב ידו של האדם נחשב לשטר קניין [סימן קצ”א ] לאור זאת ניתן להתייחס לתצהיר כשטר מתנה לכל דבר. וכן בזכרון דברים נאמר  “אני מעבירה את מלוא הזכויות בדירה לבני”.

האם אכן הדירה נתנה באותו מעמד ?

אנו חושבים ששטרות אלו אינם שטרות קניין אלא שטרי התחייבות בלבד!

הדירה נשארה עדיין  של המנוחה, היא רק התחייבה לתת אותה לבנה. “קניין אתן” שנוי במחלוקת הפוסקים [סימן רמ”ה] האם הוא קניין דברים?

בשטר שלפנינו הלשון חזקה יותר שכן כתוב שהיא מתחייבת לתת וכבר כתב בספר יד רמ”ה [בב”ב דף ג] שאם ישנה לשון “התחייבות לתת” היא מועילה משום שיש כאן שעבוד הגוף [וכך גם בתוספות כתובות נה]. פרשנות זאת, שאין אנו עוסקים בשטר קנין נתמכת בעובדה שבסוף זכרון הדברים כתוב שהמנוחה מתחייבת לתת לבנה ייפוי כח בלתי חוזר על מנת לממש את זכותו. [ישנה מחלוקת האם התחייבות על חפץ ללא קבלת אחריות מועילה, לדעת קצות החושן אי אפשר ליצור התחייבות כזו, ולנתיבות [סימן ר”ג] אפשרי]

בהנחה שהדירה ניתנה כבר על ידי התצהיר, מה פשר התחיבות זו?
עובדה נוספת המחזקת את הצד שיש לפנינו רק התחייבות, זו העובדה שלא דווח לרשויות המס על עסקת נדל”ן. החוק מחייב דיווח בתוך שלושה חודשים לעסקה. העורך דין לא דיווח כי הוא ראה לפניו התחייבות למכור ולא עיסקה גמורה. חזון אי”ש פסק שרישום בטאבו אינו מעכב קניין [ליקוטים ב”ק סימן ט”ז סק”ה]. אולם המקרה שלנו שונה ממצב שבו הייתה מכירה גמורה ורק חסרה העברה פורמאלית בטאבו היות וכאן העסקה לא דווחה לרשויות המס ובעצם לא התבצעה שום פעולה מעבר לחתימת החוזה. לכן אין לראות את זיכרון הדברים כשטר מכירה גם אם נגדיר אותו כחוזה.

שטר לאחר מיתה

הבן לא מימש בחיי האם את הזכות לרשום את הדירה על שמו . השאלה האם הןא יכול לעשות זאת לאחר פטירת האם כאשר ישנה צואה לטובת הבת?

ההתחייבות של המנוחה לתת את הדירה פוקעת ברגע פטירתה שהרי התחייבות היא שעבוד הגוף ולאחר הפטירה אין מי שמחוייב, אומנם נקודה זו שנויה במחלוקת המובאת בקצות החושן [סימן ר”ו סק”א] האם התחייבות בשטר יוצרת גם שעבוד נכסים, כמו כן דעת בית שמואל [אבן העזר סימן נ”א סק”י] שאם מת המתחייב אין היורשים צריכים קיים את התחייבות.

יש לדון על הייפוי כוח שבו נאמר במפורש שזו זכות בלתי חוזרת אף לאחר מיתה!

השאלה האם יש לכך תוקף הלכתי?

הניסוח המופיע בשטר מורה על הרשאה, שכך כתוב “אני החתום מטה ממנה את בני להיות בא כוחי בשמי ומקומי”, בניגוד לתצהיר שבו יש משמעות של נתינה מחיים כאן ישנה הרשאה בלבד, בהלכות הרשאה [סימן קכ”א סק”ה] נפסק שאם מת המשלח ההרשאה בטלה [ש”ך סק”ה] אם כך גם ייפוי הכח בטל, והנה הש”ך שם סובר שאם היה קנין סודר מחיים ההרשאה בתוקף אף לאחר מיתה, בייפוי כוח כתוב שהוא בלתי חוזר משום שהבן שילם תמורת הדירה. ניתן לומר שיש פה קניין כסף תמורת ההתחייבות והשטר יועיל אף לאחר מיתה כמו שטר עם קנין סודר.

נראה שההסבר לכך ששטר הרשאה עם קניין אינו פוקע לאחר מיתה משום שנוצר פה  קניין בגוף הדירה. ישנה זכות בנכס עצמו לעניין זה שניתן לפעול בו כבעלים. בדומה לקנין סודר שניתן לקונה רק לזכות הזו ליצור קנין, בגמר השימוש הוא מחזיר אותו לבעלים [“קני על מנת להקנות” נדרים מח]

לסיכום כוחו של הבן קיים אף לאחר מיתה במיוחד שיש לו עדיפות בהלכות ירושה מצד שהוא ודאי יורש לעומת אחותו.

מצווה לקיים דברי המת

לאור זאת שישנה התחייבות בלתי חוזרת לבן ברור שהצוואה השניה אינה תקפה, אין לה כוח מול זכות הבן. המנוחה ודאי רצתה לתת לביתה את הדירה, השאלה האם ישנה מצווה לקיים דברי המת?

החיוב מוטל רק כאשר הנכסים נתנו לשליש על דעת שהוא יקיים את דברי המת, הדבר נצרך כדי שנדע שאכן זהו רצון ברור ולא החלטה של רגע. בשו”ת אחיעזר [חלק ג סימן ל”ד] חידש שצוואה התקפה בערכאות מועילה מדין מצווה לקיים דברי המת. הצוואה שבפנינו אינה תקפה בערכות כי היא סותרת את ייפוי הכוח ולכן אין כאן מצווה לקיים דברי המת.

מכיוון אחר ניתן לתקוף את הצואה , היא סותרת את הדין!

כאשר רצון המת הוא איסור, אזי ודאי שאין בכך כלום [תוספות גיטין לח:] , המהרי”ט כתב שאם רצון המת להשוות בנים ובנות אין בכך מצווה לקיים דברי המת [חלק ב חו”מ סימן ו]. המקרה שלנו דומה לכך שהרי רצון המנוחה סותר את התחייבות המנוחה לבנה.

מסקנה

הבן זכאי לרשום את הדירה על שמו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים