יסודות חיובי ממון ביחסי עובד מעביד

בגמרא בריש השוכר את האומנים (בבא-מציעא עה) מבואר שהטילו חיוב כספי על כל פועל או בעה’ב שחוזר בו מהסכם עבודה.הן על הפועל שפגע בעבודת בעה’ב והן על המעביד שהפסיד את הפועל יום עבודה.השאלה העקרונית היא האם הפיצויים הנ’ל מחויבים מצד הלכות נזיקין או שיש פה התערבות של תקנת חז’ל.לשאלה זו יש הרבה השלכות מעשיות, מהו גובה הפיצוי,האם השכר שהוסכם,או השכר שיכלו להרויח? האם הפיצוי מותנה בהפסד ממשי של עבודה אחרת? וכן מתעוררת שאלה למדנית ,האם ניתן להגדיר את הפסד העבודה הזק ממשי?

בחלק השני של המאמר נעסוק בברור חזרת המעביד מהעסקת העובד עקב הכרח חיצוני,שאלה שנגזרת מהדיון הנ’ל

למדנו במשנה בתחילת פרק “השוכר את האומנין”: “השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת ” בגמרא מבואר שכונת המשנה לביטול העבודה ע’י כל אחד מהצדדים אלא שלא נגרם הפסד ולכן ישנה רק תרעומת. אבל המשנה ממשיכה “ובכל דבר האבד וחזרו בהם… שוכר עליהם או מטען”. דבר האבד הוא מצב שבו העבודה נצרכת מיד, וכעבור זמן אין לה כבר משמעות. כגון ששכר נגנים לנגן בפני הכלה, וכשהגיע זמן החתונה הם חוזרים בהם ואינם רוצים לנגן. במצב זה רשאי המעביד לשכור פועלים חדשים אפילו בעלות גבוהה יותר משל הראשונים, והפועלים הראשונים חייבים להוציא מכסם ולשלם את ההפסד שגרמו לבע’ב.[1]
מהלכה זו נלמד, שהפועלים נושאים באחריות להפסד הממוני שנגרם עקב הפסקת העבודה.

בגמרא (ב”מ עו א) ישנה התיחסות מפורשת למקרה אחר – כאשר המעביד חוזר בו ומבטל את העסקה. “הלכו פועלים לשדה ומצאה שהיא לחה, משלם להם שכרם משלם” (כפועל בטל) רואים אנו, שגם המעביד צריך לשאת במשמעות הממונית של החלטתו לבטל את העסקה.

חיוב מדין מזיק – גרמי

מדברי התוספות,עולה שהחיוב הוא מדין מזיק. דברי התוספות מוסבים על הבדלי הדינים המופיעים בברייתא בדף עו ב. “השוכר את האומנים והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת .במה דברים אמורים שלא הלכו,אבל הלכו ולא מצאו תבואה …נותן להם שכרם משלם”.במקרה ראשון המעביד חוזר בו עוד לפני שהפועלים התחילו בעבודתם. הדין הוא, שהפועלים אינם זכאים לפיצוי ממוני, ויש להם רק “תרעומת”. לעומת זאת במקרה השני, כאשר הפועלים כבר התחילו בעבודתם, כגון שהלכו כבר לשדה, הדין הוא, שהם מקבלים את כלשכרם (כפועל בטל). התוספות יצאו מתוך נקודת הנחה, שבשני המקרים נגרם הפסד לפועלים. (הם אינם יכולים לעבוד באותו היום). לכן שואלים התוספות:למה במקרה שעדיין לא הלכו הפועלים לשדה (ועדיין לא התחילו בעבודה)הדין הוא שבעה’ב פטור ? מדוע לא יתחייב המעביד מדין גרמי? (ומצאנו חיוב מדין גרמי, הנגרם בדבור בלבד, כגון “המראה דינר לשולחני ונמצא רע”). התוספות מסיקים, שאכן המעביד מחוייב מדין גרמי בהפסד הנגרם לפועליו. חלוק הדינים בברייתא נובע רק מהבדל מציאותי – כאשר הפועלים עדיין לא התחילו בעבודה, מסתבר שימצאו עבודה חדשה , ולכן לא יהיה נזק. אבל כשכבר הלכו לשדה, עבר די זמן עד ששוב אין צורך בפועלים, ולא ימצאו עבודה חדשה.למדנו מדבריהם שיסוד החיוב הוא אדם המזיק בגרמי

הרמבן בחדושיו על ב”מ (שם) מביא כמה נפקא מינות מכך שחיוב הפועלים הוא מדין מזיק:
א. התנאי הראשוני לחוב הוא הפסד עבודה בפועל, אם ישנה אפשרות למצוא עכשיו עבודה אין הם יכולים לדרוש את שכרם.
ב. הפיצוי לפועלים יהיה רק לפי שווי העבודה שהפסידו (דהיינו השכר שהיו יכולים להרויח באותו היום), גם אם השכר שנקבע בינם לבין המעביד היה גדול יותר. הסבר הדבר הוא, שחיוב מזיק הוא על מה שהיו יכולים לעבוד בזמן הזה. ואם כן אין שום משמעות לסיכום שהיה בינם לבין בעל הבית.
ג. . על מנת שנוכל לחייב את המעביד, על הפועלים להוכיח שאכן היתה להם אפשרות לעבודה אחרת. שהרי אם לא היתה להם אפשרות כזאת, אין כאן דין מזיק,וכמו בכל חוב המוציא מחברו עליו הראיה .

הפסד עבודה כהזק
התוספות הזכירו בלשונם חיוב מזיק מדין גרמי. דבר זה מעורר כמה שאלות. הגהות אושרי במקום הקשה מהדוגמא במשנה שאין בה חיוב ממון אלא רק הפסד רצון. לוויה שנערכה ללא חלילים אין בכך נזק ממשי. עוד הקשה ממה שמצאנו הגבלה לחיוב פועלים בהזקם –רק עד חמישים זוז (ב’מ עו). קצות החושן (של”ג סק”ב) הקשה על דברי תוספות, מההלכה שהמבטל כיסו של חברו פטור. משמעות הלכה זו היא, שמניעת רווח אינה מוגדרת כמעשה הזק גמור, אלא נידונה רק כגרמא, ו”גרמא בנזקין – פטור”. לכאורה גם במקרה שלנו, הרי המעביד רק גרם לעובדיו הפסד עבודה, וזוהי רק מניעת הרווח!

יש להקדים את מחלוקת הראשונים בהסבר ההבדל בין גרמי לגרמא.יעוין בתוספות ורא’ש בב’ב כג .אחד ההסברים מובא בשם ריצב’א וז’ל “כל היזק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים”.אם כך ניתן לבאר שחכמים חיבו גם כשההזק הוא מניעת הרוח בלבד .אפשר שהיייתה תופעה של ביטול הסכמי עבודה וחייבו חכמים מדין גרמי.

דעת קצות החושן
קצות החושן רצה לבאר את התוספות על פי חדוש התורה בדין שֶבֶת. אדם המזיק אדם חייב בארבעה דברים, ואחד מהם הוא תשלום על בטול המלאכה (-מניעת הרווח) כל זמן המחלה. הגמרא בפרק החובל מבארת, שחיוב זה קיים בפני עצמו, גם כשאין חיובי נזק אחרים (כגון שקשר את חברו בחבל, ולא נגרם לו מכך שום נזק אלא רק הפסד זמן עבודה). זוהי גזרת הכתוב מיוחדת באדם החובל בחברו על אף שבעצם הנזק הוא גרמא ובדרך כלל הוא פטור כאן חידשה תורה שחייב.(מה שאין כן במבטל כיסו של חברו שפטור). בנידון שלנו, חיוב בעל הבית הוא מדין שבת, שהרי בגללו אין הם יכולים לעבוד באותו היום. אלא עדיין לשון התוספות צריך ביאור.

התוספות כתבו רק לדעת רבי מאיר, הדן דין גרמי, יש לחייב את בעל הבית.מדיוק דבריהם נשמע לרבנן יהיה פטור. וזה קשה הרי חיוב שבת, שעליו דבר הקצות – נוהג לכולי עלמא! (גם לרבי מאיר חיוב מדין שבת מוגדר כגרמא בעלמא, ובכל זאת חייבה התורה מדין שבת) וא’כ לשון התו’ס קשה. ונראה להסביר את הדבר על ידי חילוק בין מעשה הנזק, לתוצאות הנזק. חדוש התורה לחייב בתשלום שבת מתייחס לתוצאת הנזק – הפסד מלאכה. על זה חדשה התורה, שישנו חיוב. אבל מעשה ההזק נשאר בגדרים הרגילים של נזיקין. מניעת הפועל מהעבודה יכולה להעשות על ידי מעשה גמור כגון שתפסו בידיו. לעומת זאת במקרה שלנו הפועל הפסיד את עבודתו רק בגלל שסמך על דיבורו של בעה’ב. בעה’ב לא עשה שום דבר בידיים ולכן כאן שהנזק נגרם על ידי דבור ולא על ידי מעשה, אפשר לחייב רק לדעת רבי מאיר. וכעין זה מצאנו בדברי הרא”ש (סי’ ג בפרק החובל), המחלק בין שבת שבטלו בידים (כגון שהכניסו לחדר וסגרו בתוכו), לבין שבת בגרמא (כגון שהיה כבר בחדר, וסגר עליו את הדלת) – שאז הדין הוא שפטור. ומצאתי לקצוה’ח עצמו בסימן שפ’ח סק’ח שכתב כע’ז ןז’ל “דאע’ג דאשכחן חיוב תורה בשבת וריפוי ,היינו היכא דעשה מעשה בגופו ,דאז חייב בריפוי ושבת הנעשה ע’י מעשה בידיים אבל היכא דתחלתו לא נעשה אלא ע’י גרמא,אדם באדם נמי פטור”. להסבר הקצות, יש השלכה מעשית ברורה: חיוב שבת קיים רק באדם שהזיק אדם, ולא באדם שמזיק כלים. ולכן אדם שיזמין משאית לעבודה, וברגע האחרון יבטל את ההזמנה, על אף שנגרם הפסד לבעל המשאית – בטול הזמנות אחרות – לא ניתן יהיה לחייבו.על ביטול עבודת המשאית ואכן זוהי מסקנת קצות החושן לפי התוספות.

דרך אגב נתן ללמוד מהו הגדר של חיוב גרמי לדעת התוספות. ישנה שאלה: האם גרמי נדון כאדם המזיק בגופו, או כעין אדם המזיק בממונו? סוף סוף ההזק אינו בידיים,ומצד שני ברור שהחיוב שייך לאדם המזיק. השאלה היא האם דינא דגרמי שוה לגמרי לאדם המזיק (אף באונס ?)או שלא לגמרי הושוה דינו מהטעם דלעיל. אחת מהנפקא מינות היא, האם אדם המזיק בגרמי יחוייב בארבעה דברים. הטור בסי’ ש”ח הביא בשם הרמ”ה לפטור. נראה שדעתו היא, שאין להחשיב גרמי כאדם המזיק בגופו. – או שסבר כדעת הריצב”א (ב”ב כג ב), שחיוב גרמי יסודו הוא קנס חכמים.

דעת הרמב’ן לעומת זאת היא שגרמי נידון כאדם המזיק ממש וחייב מעיקר הדין בכל ארבעת הדברים (קונטרס דגרמי,ולכן חייב אף בגרמי דבהמתו דנחשב ממש כוחה דלא כנמוקי יוסף בפרק הפרה). ומדברי תוספות אצלנו מוכח ממש כדעת הרמבן,שחיוב דין גרמי נדון כאדם המזיק בגופו ולכן חייב אף על שבת.

לכאורה מדברי הגמרא יש להקשות על הקצות. אחת הדוגמאות בברייתא המחייבת את המעביד בתשלום לפועלים היא – “הלכו חֲמָרְים ולא מצאו תבואה”. ההבנה הפשוטה היא, שהמעביד משלם את כל שכרם (כפועל בטל), וזה כולל את המחיר של השבתת החמורים מעבודה. (שהרי ודאי שהסכום המקורי כולל תשלום גם את השמוש בחמורים). והרי כבר הבאנו לעיל, שמטעם “שבת” אין לחייב על השבתת החמור וא’כ למה עליו לשלם את שכר החמור? ניתן לתרץ את חיוב התשלום על שכר החמורים על פי דברי מחנה אפרים (הלכות גזלה סימן י’). הוא מזכיר סברא, שיש לדון כל אומן עם כלי אומנותו כדבר אחד, ולכן כל ההפסד נחשב כנזקי אדם, וחייבים מטעם שבת[2].

הסבר המחנה אפריים
מחנה אפרים עצמו (שם), הציע הסבר אחר בדברי התוספות. אכן כוונת התוספות היא לחיוב גרמי. ועל אף שאין כאן אלא מניעת הרווח, אין זו גרמא. כי רק כשהרווח מסופק – שאפשר שלא ירוויח – זה נחשב לגרמא ופטור וזו היא הדוגמא של מבטל כיסו של חברו . אבל כשהרווח הוא ודאי – הרי זה גרמי. ולכן אם הפועלים הפסידו עבודה ודאית – נחשב הדבר למזיק בגרמי.נראה שזו היא דעת הרמ’א בסימן רצ’ב סעיף ז המחייב על מניעת רוח ,וכבר עמד על כך בש’ך שם.

דעת נתיבות-המשפט
הסבר נוסף לדברי התוספות מופיע בספר נתיבות המשפט (שלג ג).הוא התקשה לפרש את דברי התוספות כפשוטם. לדעתו, אין לחייב מדין גרמי כאשר אין כוונה להזיק. והרי כאן אין המעביד מתכוון להזיק. עוד הזכיר את הקושיא שהבנו לעיל, אם אכן חיוב גרמי קיים, מדוע הפועלים, כשחזרו בהם, מחוייבים רק בחלק מהנזק שגרמו למעביד (בדבר האבד) – עד ארבעים וחמשים זוז,(עח:) אע’פ שהנזק שנגרם לבעה’ב גדול יותר? הרי גם אותם יש לחייב מדין מזיק!
להבנתו, החיוב בשכירות פועלים אינו מדין מזיק אלא יסודו בתקנת חכמים, ח’זל תקנו לחייב כל אחד החוזר בו. כדבריו משמע מפירוש רש”י (עז א) – “הואיל ואנוס הוא, אין לקנסו“. נראה מלשון רש”י, שזהו קנס חכמים. אבל דוחק לפרש כן בדברי התוספות.
יש להעיר על עיקר הנחת הנתיבות שהניח כדבר פשוט שאין לחייב מדין גרמי כאשר אין כוונה להזיק, נראה שהדבר תלוי בשאלה מהו חיוב גרמי. אם חיוב גרמי הוא קנס חכמים – ניתן להבין שאכן לא קנסו חכמים את מי שלא התכון להזיק אבל אם חיוב גרמי הוא מעיקר הדין כאדם המזיק – הרי אדם מועד לעולם. ואכן הש”ך בסימן סו (ס”ק פ”ב) פסק, שגרמי חייב אף כשאינו מתכון להזיק. (וקצ”ע, שהרי שיטת הש”ך עצמו היא, שגרמי הוא קנס חכמים – סי’ שפו).
יש להוסיף, שמדברי התוספות נראה, שהגורם היחידלחיוב בשכירות פועלים הוא גרמי. שהרי, כפי שהזכרנו לעיל, תוספות תלו את חלוקי הדינים בברייתא בשאלה המציאותית, האם נגרם הפסד לפועלים. והם התעלמו מהאפשרות לפרש שכשהתחילו במלאכה תחשב תחילת המלאכה לפעולת קנין היוצרת חיוב על השוכר לעומתם, הרא”ש בפסקיו, על אף שהזכיר את חיוב גרמי, פרש אחרת את הברייתא.עמד על כך בספר מחנה אפרים (הלכות שכירות פועלים סי’ ד).

תחלת עבודה כקנין
דעת הרמב’ן

הרמבן בחדושיו לפרק השוכר את האומנים (עו ב) חידש גורם חיוב נוסף והוא קנין על ידי תחילת העבודה. הרמבן מסתמך על אותה ברייתא שהביאו התוספות.הברייתא מבדילה בין חזרת בעל הבית קודם לתחילת המלאכה, שאז אין על בעה’ב חיוב ממון כלפי הפועלים , לבין מקרה שהתחילו בעבודה – “הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, נותן להם שכרם משלם” (כפועל בטל).כתב הרמבן – “כשם ששאר דברים נקנין בקנין, כך שכירות פועלים נקנית בתחילת מלאכה… ונשתעבד לו בעל הבית בתחילת מלאכה”. כשפועל מתחיל בעבודתו, פירוש הדבר שהוא סומך על הבטחת המעביד לשלם לו את שכרו. מצד השני, המעביד סומך על עבודת הפועל, ואינו מחפש עובדים אחרים. סמיכות הדעת המשותפת יוצרת חיוב משפטי הדדי, ולכן כל צד אחראי על כל שנוי מההסכם. החידוש לדינא גדול אף אם לא נגרם הפסד לפועלים (כגון שלא היו מוצאים עכודה)- יחוייב בעל הבית בשכרם, מכח ההסכם.שבינהם. כמובן, אין כוונת הרמבן לומר, שכביכול הפועל קונה בקניין את המטבע שיוחד לו לשכרו. מטבע נקנה רק במעשה ממשי (משיכה, הגבהה או אגב קרקע), ולא בחליפין.אם כן מנין לו לרמבן שקנין התחלת עבודה מועיל למטבע? ועוד לפי זה צריך היה הרמבן להוסיף תנאי, והוא שהמטבע קיים בשעת המלאכה, ומיוחד לפועל. לכן כוונת הרמבן היא לקנין היוצר שעבוד הגוף, הן על הפועלים והן על המעביד. על המעביד שעבוד לשלם את שכרם ,ועל הפועלים לשלם את ההפסד אם לא יעבדו. בדומה לכך מצאנו “פסיקה” בקניין משיכת מטלטלים. הקונה חפץ ע’י משיכה הרי הוא חייב את תמורתו ,בדיוק כפי שסוכם. הקנין מחייב את הפרעון המיוחד עליו הסכימו הצדדים. וזה לשון הנימוק’י ב’מ כז (דפי הרי’ף)” מי שמשך חפץ מחברו והתנה ליתן לו כור חיטים חדשים ,חייב ליתן לו כפי שפסק“. אף כאן תחילת עבודת הפועל היא כעין משיכת החפץ ולכן נוצר חיוב על בעה’ב בדיוק כפי שסוכם. (יש לעיין האם שעבוד הפועל מוגדר רק כהתחיבות כספית או אפילו קניין בגופו בדומה לעבד, יעויין חזו’א ב’ק כג סק’א ,קצוה’ח שלג סק’ה)

דעת הרא’ש
נראה לפרש את דברי הרא’ש כדעת הרמב’ן. לאחר שהביא את דברי התוספות על חיוב גרמי, הוסיף הרא”ש – “מיהו נפקא מינא במאי דהלכו, למקום (= למקרה) שאין הפועלים מוצאים להשתכר (שלא יכלו למצא מקום עבודה אחר), ושכרן בעל הבית הזה היום, דהוי התחלת מלאכה, ונותן להם שכרם כפועל בטל”. למדנו מהרא”ש, שעקרונית אין בעיה לקבל את שני החיובים. נזיקין (שהרי הביא את דברי התוספות), וקנין עבודה (הרא’ש ייחס חשיבות להליכה כתחילת החיוב).כל גורם חיוב וגדריו המיוחדים. דין מזיק -דווקא כשיכלו למצוא מקום עבודה אחר והפסידו אותו בגלל השוכר הזה .וקנין עבודה מחייב אף אם לא יכלו למצוא מקום עבודה אחר ובעצם לא הפסידו כלום .

סמיכות דעת ללא מעשה קנין
מדברי בעל הגהות אשר”י והריטב’א נראה, שישנה הרחבה לרעיון של קנין עבודה. אם לעיל ראינו שקנין עבודה תלוי במעשה , מדבריהם נראה, שעצם הדיבור וההחלטה ההדדית על העבודה ועל שכרה היא הגורם המחייב. וזה לשון הריטבא : “כל שהבטיח לחברו וסמך חברו עליו, ואלמלא הבטחתו לא היה בא לו שום הפסד, חייב לשלם”. ומפורש יותר בדף עד ב ד’ה האי “שזה הבטיחו ןסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן ,הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו ,דבההיא הנאה דסמיך עליה משתעבד לו מדין ערב.וזה ענין שכירות פועלים ,שחייבין לשלם לבעה’ב מה שהפסיד כשחזרו בהם, או שבעה’ב חייב לשלם להם מה שהפסידו.דכיון שסמכו זה על זה- נתחייבו זה לזה במה שיפסידו”.החיוב הוא מדין ערב[3], ואף בדבור בעלמא ישנו חיוב ללא מעשה קנין.!. הראשונים כבר דנו מה יוצר את חיובו של הערב. למדנו בב’ב קעג: “בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה”.ברשב’ם שם משמע שעיקר החיוב מתבצע ע’י נתינת המעות על פי הערב וכאילו הוא עצמו קיבלם, לעומתו הרמב’ם למד שעצם הנכונות ההדדית היא המחייבת ובעצם ניתן להתחייב בדיבור (ההנאה רק מסלקת את בעיית האסמכתא –יעויין ב’י חו’מ בסימן מ שרוב הראשונים חולקים על הרמב’ם וסוברים שרק ע’י קנין או שטר ניתן ליצור חיוב). מדברי הריטב’א ברור שהגורם המחייב הוא סמיכות הדעת ההדדית, היא גורמת להנאה ולרצון להשתעבד .לכן אף כשאין נתינת כסף על פי הערב ,עצם זה שבעה’ב לא מחפש פועלים אחרים ומראה בכך שהוא סומך עליהם שיעשו את המלאכה ,זה הופך אותם לערבים כלפיו (אין הוכחא שאכן דעתו כרמב’ם אפשר שדעתו כדעה שההנאה חשובה ככסף וזהו הקנין).
גם מדברי הגהות אשר”י נראה, שדבור הוא גורם מחייב: בגמרא בבא מציעא (עח א) ישנו שעור מכסימלי לסכום שאפשר לגבות מהפועלים כאשר חזרו בהם בדבר האבד. השעור הוא – “עד ארבעים וחמשים זוז”. זהו השעור שרגילים בעלי בתים להוסיף משום דבר האבד. (רמבן שם). בעל הגהת אשר”י הקשה, מדוע פשוט לגמרא שישנה הגבלה כל שהיא? הרי צריך לחייב את הפועלים לשלם את כל ההפסד, מדין מזיק! ותרץ, “דמיירי באותו ענין שלא גרמו לו שום הפסד, כגון שהפשתן היה שרוי כבר, ובשעה שהשכיר אלו לא היו אחרים מצויים. ומכל מקום, כיון שנשכרו לו כבר, צריכים לעשות”. מפורש בדברי הגהת אשר”י, שאף שאי אפשר לחייב את הפועלים מדין מזיק-שהרי הם לא גרמו לו את ההפסד- יש לחייבם – “כיון שנשכרו לו כבר”. הגהת אשר”י לא הזכיר קנין כלשהו, מתוך ההקשר של ההג”ה נראה, שמדובר עוד לפני תחילת המלאכה ,לכן נראית כוונתו כדברי הריטבא לעיל-ההסכמה מחייבת מדין ערב.
בנקודה אחרת ישנה מחלוקת בין הריטב’א וההג’ה. הריטב’א סובר שבכל גוונא אין לחייב יותר מארבעים זוז. וזה לשונו “א’ת למה אינו שוכר עליהם אל כדי כפל בלבד? י’ל דמסתמא היינו דאסיקו אדעתייהו שאם לא יוכלו לעשות שימצא לעולם פועלים בכפל שכרן , ועל זה בלבד הבטיחוהו”. נראה שלריטב’א החיוב הוא רקמדין ערב ולכן אפשר להגביל את סכום הערבות, להג’הות אושר’י ישנם שני חיובים :ערבות ,ומזיק ולכן חילקו בין שני מקרים,מקרה שבו הפועלים הפסידו את בעה’ב ישלמו נזק שלם, במקרה ורק התחייבו לבעה’ב וההפסד היה קורה אף ללא התערבותם יחויבו רק עד ארבעים זוז.

פסיקת ההלכה

השלחן ערוך חילק את הפסק לשני סעיפים שונים. בסעיף א התייחס לפועל שהחל בעבודתו ואז חזר בו בעה’ב . הדין הוא שעליו לשלם להם שכרם (כפועל בטל ,ובתנאי שבעה’ב פשע).משמעות הפסק היא אף אם לא נגרם לפועלים שום נזק ,הרי הוא חייב בשכרם (כן כתב שם הסמ’ע סק’ו).אם כן השו’ע ודאי קיבל את חידושו של הרמבן להלכה- גם במקרה שאין הפסד לפועלים – כגון שלא היו מוצאים עבודה -אעפ’כ אם התחילו במלאכתם, הרי נתחייב בעל הבית בשכרם.( אמנם אם מוצאים הפועלים עבודה עכשיו, אין בעל הבית חייב בשכרם.)
בסעיף ב מתייחס המחבר לפועל שעדיין לא התחיל במלאכתו .וזה לשונו “אם היו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים כלל ה’ז כדבר האבוד להם ונותן להם שכרם כפועל בטל” .כאן ישנו תנאי ברור לחיוב –הפסד עבודה ,מכיון שלא התחילו במלאכתם אין קנין והחיוב הוא רק מדין מזיק. וכן פירש הסמ’ע בסק’ח. לדבריו פסק המחבר גם כדעת התוספות, שיש גם חיוב מדין גרמי (על כל המשמעויות המתחדשות מכך).
אלא שהנימוק של המחבר הוא, “שדבר זה הוא אבוד להם” , ונחלקו האחרונים בכוונתו:
הסמ”ע (סק”ח) פרש – משום דינא דגרמי. שני הדינים שהביא שלחן ערוך מוסברים לפי דבריו להפליא. חיוב אחד הוא מדין נזיקין, ולכן הוא מותנה בהפסד הפועלים, וחיוב שני הוא מדין קנין עבודה, המותנה בתחילת המלאכה בלבד. וזו בעצם שיטת הרא”ש שהזכרנו לעיל.
לעומתו סוברים רעק’א וקצות החושן, שהמחבר דקדק בלשונו, והזכיר “דבר האבד”, משום שזהו נימוק חדש השונה מדין מזיק .נימוק זה כבר הוזכר בדברי הראשונים כגון הנמוק’י “כי היכי דפועלים מחייבי ליה לבעה’ב בדבר האבוד ה’נ מחיייב להו לפועלים” הם הבינו שהגורם המחייב הוא ההסכם ולא מדין מזיק .
החידוש פה גדול יותר מדברי הרמב’ן ,גם ללא התחלת עבודה עצם הדיבור מחייב.וזה לשון קצות החושן “שכירות נקנה בדיבור”(סימן ס סק’ב ).זו היא.בעצם דעת הריט’בא שהובאה לעיל, אלא שאין הכרח שאכן המחבר מתכון לטעם הריטב’א שהחיוב מדין ערב אפשר שטעמו מדין מתקנ’ח.
רעק”א בגליון שלחן ערוך כתב, שאין לחייב גם משום גרמי וגם משום דבר האבד. לדעתו, דבר האבד זוהי סברה במקום חיוב נזיקין ולכן השו’ע פסק רק את הטעם הזה. (לדעה זו, בטול מלאכה הוי גרמא, וכמו שכתבנו לעיל) להבנתו בדברי הש”ך (ס”ק כח), דבר האבד אינו מותנה בתחילת מלאכה, אלא בעצם ההסכמה (כדעת הגהת אשר”י ), ולכן הוא נשאר בצ”ע על פסק שלחן ערוך. למה כשאין תחילת מלאכה החיוב הוא רק אם היו מוצאים עבודה, הרי דבר האבד מחייב מעצם ההסכמה אף שאין הפסד?. לדברינו שהמחבר נוקט כרא’ש אין סתירה בין שני הטעמים , אכן החיוב בסעיף א מדין מזיק ובנוסף כשישנה התחלת מלאכה ישנו קנין המחייב וזהו סעיף ב.
קצוה’ח משיג אף הוא על פסק השו’ע ,אבל מכיוון אחר. הוא מביא את תשובת מהר”ם, הכותב מפורשות שהפסד עבודה הוא רק גרמא, לפ’ז האפשרות היחידה לחייב היא מדין ההסכם. אלא מהתשובה הנ’ל עולה שכל ההסכם מחייב רק לאחר תחילת העבודה ורק אם אכן נגרם נזק לפועלים, זו היא האומדנא של ההסכם. לדעתו יש לפסוק כתשובת מהר”ם אף נגד שלחן ערוך, ולכן יש לחייב רק כשמתקיימים שני תנאים: ישנו הפסד לפועלים, וגם התחילו בעבודה. בכל מקרה אחר, יכול בעל הבית המוחזק לטעון “קים לי כמהר”ם” – ולהפטר.
לגבי חיוב הפועלים בהפסד בעה’ב ישנה מבוכה בדברי המחבר. בסעיף ה התנה המחבר את חיוב הפועל בכך שהייתה אפשרות למצוא פועלים אחרים. משמעות הדבר שניתן לחייבם רק מטעם מזיק, בניגוד לדעת ההגהות-אושרי, ולכן כשאין ההפסד נגרם מחמתם אף שהסכימו לעבוד וחזרו בהם א’א לחייבם לשלם. מצד שני המחבר הגביל את חיובם רק עד חמישים זוז ,חוזרת שאלת ההגהות הרי לחיוב מזיק אין הגבלות?
להסבר הנתיבות שהכל תקנ’ח אין קושיא.
ניתן לבאר אחרת את דעת המחבר. כבר הזכרנו לעיל את הריטב’א הסובר שאף אם יסוד חיוב פועלים הוא ההסכם אין לחייבם יותר מחמישים זוז שזהוא אומדן הדעת שעליו התחייבו .נראה שהמחבר פסק כוותיה. סברת המחבר היא שהפסד כוח עבודה הוא הזק ישיר ונדון כגרמי אבל מניעת הפסד מחפצי בעה’ב אינה אלא גרמא.
באשר לתנאי שהוסיף המחבר , הש’ך בסק’כח השיג עליו והביא את ההג’ה שחיוב פועלים קיים אף אם לא היה מוצא בעה’ב פועל אחר. לדברינו יכול היה הש’ך לחזק את קושייתו ע’פי ההשוואה לחיוב בעה’ב לפועל שם בארנו שיש חיוב מדין ההסכם אף ללא דין מזיק .גם שאלה זו ניתן ליישב על פי אומדנא בהסכם הערבות , הפועלים התחייבו לשלם את ההפסד רק אם הם הגורמים הישירים להפסד דהיינו שללא שסמך עליהם היה לו אפשרות חילופית למניעת ההפסד, (רעיון זה מופיע בריטב’א בשטמ’ק).
לסיכום נראה שהמחבר חילק בין חזרת פועל לחזרת בעה’ב. הפסד עבודה לפועלים הוא חמור ולכן ניתן לחייב גם מדין מזיק וגםמדין ההסכם. לעומת זאת כשהפועל חוזר בו וע’י כך נגרם הפסד לבעה’ב סובר המחבר שזהו גרמא בעלמא ולכן א’א לחייבו בדיני מזיק,( כמובן שלפועל אסור לחזור בו כי אסור להזיק אף בגרמא ) אלא רק מדין ההסכם בהתאם לאומדנות הנ’ל.

הפסקת העבודה כתוצאה מאילוצים (אונס)

כבר נתבאר, שעם תחילת המלאכה נוצרה התחייבות הדדית בין העובד והמעביד. [כשהמעביד רצה לחזור בו מיזמתו – הדין הוא שאם בכך נגרם נזק לפועלים, אסורלו לחזור, ואם חזר ישלם כל שכרם (כפועל בטל)].
נשאלת השאלה: האם גם כאשר ישנו הכרח להפסיק את העבודה, מסיבות שאינן תלויות במעביד, האם גם במקרה כזה ישנה התחייבות של המעביד? מצד דיני נזיקין נראה שאין לחייבו, על אף שנגרם הפסד לפועלים. כי הנזק קרה באונס, וכשהחיוב הוא מדין גרמי, אין לחייב באונס, ולא נאמר בזה הכלל – “אדם מועד לעולם בין ער בין ישן”. (סי’ שפ”ו, ש”ך סק”ה).
באמת ישנם סוגים שונים של אילוצים. סוג אחד פוגע בעובד, והוא נאלץ לחזור בו (חולי וכדומה). במצב כזה, מובן שלא יקבל את כל שכרו, שהרי הוא הגורם המבטל. בנוגע לתשלום שכר על מה שהפועל כבר הספיק לעבוד, כתב בנתיבות המשפט (של”ה סק”ז) – שרק אם בעל הבית נהנה ממש ממה שנעשה, רק אז ישלם לפועל את שכרו. אבל אם לא נהנה, כגון שהפועל נשלח למקום מסוים להביא לשם חפץ, וחלה וחזר מאמצע הדרך – לא יקבל את שכרו.
סוג שני פוגע במעביד.כגון שהנמען חלה והעיסקה בוטלה ואז יש לדון.: מצד אחד הפועל רוצה להמשיך בעבודתו, ומצד שני המעביד אנוס, והוא מוכרח לבטל את העסקה. במצב כזה יקבל הפועל את שכרו על מה שכבר עבד, אף על פי שבעל הבית לא נהנה מזה כלל (נתיבות המשפט שם).
ולענין תשלום לעובד על מה שלא עבד – הרא”ש בפסקיו (ב”מ פרק ששי סי’ ג’) ובעקבותיו הרמ”א (סי’ שלד) ניסחו שני כללים:
כלל ראשון: “כל אונס דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתייהו, לא פועל ולא בעל הבית, אי נמי תרוייהו איבעי להו לאסוקי אדעתייהו, פסידא דפועלים“. על אף שהלכו הפועלים למקום העבודה, וכך נוצר על ידם קנין העבודה, אף על פי כן אנחנו אומדים את דעת המעביד, שלא התכוון להתחייב למקרה של אונס. וכעין זה מצאנו בסימן רכה (סעיף ג) – “אונס שאינו מצוי – לא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה, הוא הדין לכל תנאי ממון, אומדין דעת המתנה”.

כלל שני – “היה לו להתנות”: הכלל השני בעצם יוצא מתוך הראשון ומתייחס לידיעה בלעדית של המעביד. כאשר הוא בלבד מודע לאפשרות של הפרעה היכולה להפסיק את העבודה – הוא חייב. מקור הדין הוא בגמרא ב”מ (עז א) – “האי מאן דאוגיר אגירי לדוולא (פירש”י – להשקות שדהו), ופסק נהרא (פירש”י – ממנו משקין), אי לא הוה רגיל דפסק (הנהר) – פסידא דפועלים. הוה רגיל דפסק – אי בני מתא נינהו – פסידא דפועלים. בני מתא אחריתא – פסידא דבעל הבית”. נמק הרא”ש (שם) – “איבעי ליה לבעל הבית לאתנויי”. המעביד מוגדר כפושע (לשון שו”ע של”ג ב) כאשר איננו מידע את הפועלים על אפשרות הפסקת העבודה. דין זה שבגמרא, הוא סיוע גדול להבנת הרא”ש והרמבן שהזכרנו לעיל. – אי אפשר לבנות את יחסי עובד מעביד רק על הלכות נזיקין. שהרי במקרה הנדון בגמרא, סוף סוף המעביד אנוס. הנהר התייבש בניגוד לרצונו. והרי אין לחייב מדין גרמי במקרה של אונס ? האם מחמת העובדה שהוא בלבד ידע על אפשרות זו הוא נהפך למזיק?! יותר נראה, נוצרה התחייבות סתמית בין הצדדים, החוזר בו יפצה את חברו ולכן יש לדון – מה כוללת ההתחייבות. הסברה היא, שבדרך כלל אין ההתחייבות כוללת מקרי אונס, ולכן אם הפועלים רוצים פצוי אף במקרי אונס – עליהם להתנות על כך במפורש. אבל כאשר הפועל לא יודע על אפשרות אונס כזו-מוטל על המעביד להתנות בפרוש על מנת להפטר אם לא עשה כן אזי התחייבותו הסתמית כוללת אף מקרה אונס. בסברה זו משתמש המהרי”ק מובא ברמ”א (שלג סעיף ה). המהרי”ק נשאל, האם פועל העובד חנם רשאי לחזור בו, בדבר האבד? – תשובותו היתה, שמותר לו לחזור בו. כי היות והיה על המעביד לצפות לאפשרות כזאת(שהרי חברו עושה לו טובה ואפשר שימלך) – היה המעביד חייב להתנות, “ואיהו דאפסיד אנפשיה”.

ספינה סתם ויין זה:

על אף שהרא”ש ובעקבותיו הרמ”א סתמו להלכה, שבכל אונס בעל הבית פטור (אלא אם כן “הוה ליה לאתנויי”), יש מקרה מפורש בגמרא, שבו אף באונס בעל הבית חייב.
הגמרא בדף עט א מספרת על אדם ששכר ספינה להעביר יין, ובאמצע הדרך הספינה טבעה ללא אשמת הפועל , ואין הוא יכול להשלים את עבודתו. הדיון הוא האם בעל הספינה (= הפועל )יקבל שכר על חלק הדרך שאינו יכול להמשיך. הגמרא תולה את הדבר בלשון ההסכם. אם בעל ספינה לא התחייב דוקא על ספינה מסוימת – (בלשון הגמרא – “ספינה סתם”) – יקבל את כל שכרו (כפועל בטל), על אף שלא השלים את עבודתו.מבחינתו הוא יכול להביא ספינה אחרת ולהשלים את עבודתו.
תוספות במקום הקשו, מדוע לא יפטר בעל היין, הרי הוא אנוס,כיון שאין לו יין ויש לדונו כמו כל מעביד שנאנס! תרצו תוספות בשם ריב”ן תרוץ מקומי – יש הבדל בין פועל שהתבטל ממלאכתו לספינה שטבעה. כי במקרה של הספינה – המשכיר הפסיד את ספינתו. (והש”ך בסימן ש”א סק”ב כתב, שהעיקר כדברי התוספות). החזון איש (ב”ק סי’ כג) באר את דברי התוספות: כל הפלגה בלב ים כרוכה בסכון של טביעת הספינה. ולכן אנו אומדים, שההתחיבות לתשלום השכירות קיימת גם אם תטבע הספינה. – על דעת כן שכר בעל הבית את הספינה.
בחדושי רעק”א שם מוצאים אנו יסוד אחר. לדעתו, כשיש קנין גמור (מעבר לקנין של התחלת המלאכה) בין שני הצדדים, חייב המעביד לשלם את שכרם אף אם הוא אנוס. וזה לשונו: “התחלת המלאכה הוי רק קצת קנין, ולכן היכא דחוזר בו מחמת האונס, אין ידו על התחתונה. מה שאין כן בקנין ממש, כבר נתחייב להם. אפשר דהוי פסידא דבעל הבית“. באור דבריו הוא, שקנין גמור מחזק את ההסכם עד אומדן דעת של התחייבות גמורה ללא תנאי. לכן במקרה של הספינה כשהיתה משיכה החיוב יחול גם באונס. (רעיון זה מוזכר במפורש כבר ע’י הריטב’א בדף עה: ,הרי’ט שם הוסיף חידוש מפורסם שפועל לא יכול לחזור בו כאשר יש קנין והאריך בדבריו הש’ך של’ג ס’קיד.אפשר שזו גם כוונתו של הראב”ד בגטין עד ב. יעויי”ש)[4].
מוצאים אנו שני ראשונים, שעשו לעיקר את הסוגיה הזו.כנגד הסוגיא בדף ע’ז הפוטרת באופן ברור ביטול עבודה מסיבות אונס.
המרדכי ב”מ פרק ששי (שנ”ו) הביא בשם רבנו יואל – “היכא דמת הנער בחצי שנתו, יכול המלמד לתבוע כל שכרו. מצי אמר ליה, הב לי בנך ואלמדנו”! ומוכיח את סברתו מהגמרא הנ”ל, שבעל הספינה אומר – הב לי יינך”.
גם הרשב”א בתשובה (הביאה ב”י בסימן של”ה סק”ג), חייב את בעל הבית לשלם על סמך טענה מעין זו – “הב לי את אביך ואשמשנו”. הרשב”א נשאל על מקרה שבו נשכר נער כדי ללוות אדון אחד לעיר אחרת. באמצע הדרך נאלץ האדון לחזור חזרה לעירו, ואף נפטר שם. הרשב”א פסק, שהיורשים חייבים בכל שכרו של הנער (כפועל בטל). הנמוק הוא טענת הפועל – בידי לקיים את ההתחייבות. הרשב”א מביא ראיה מהגמרא הנ”ל. – במקום שביד בעל הספינה לקיים את תנאו – אף על פי שבעל היין אנוס, עליו לשלם.
סברה זו בודאי מעידה על תביעת הפועל מדין התחייבות ולא מצד נזק
על עצם הסברה הזאת קשה מהגמרא עז א הפוטרת מתשלום לפועלים כשבעל הבית אנוס, וזוהי בעצם קושית התוספות שהזכרנו. בישוב שתי הסוגיות כתב בשו”ת חכם צבי הנוספות (סי’ לג), שלדעת הרשב”א, הגמרא בדף עז א הפוטרת באונס מדברת כשעדיין לא התחילו הפועלים בעבודתם, ואז חיוב בעל הבית הוא רק מטעם מזיק. וחדושו של הרשב”א הוא כשהתחילו כבר בעבודתם, שאז יש לחייבו מצד הקנין[5].
והנה הסמ”ע בסימן של”ה סק”ז הביא את תשובת הרשב”א שהזכרנו. והדבר תמוה, כמו שהעיר בגליון רעק”א שם. הרי שלחן ערוך (של”ד סעיף ד) ודאי לא קבל את סברת הרשב”א. שהרי הוא פסק – בנגוד לסברת המרדכי – שבמקרה של תלמיד חולה אין חובה לשלם למלמד שלו, על אף שהמלמד טוען – אני יכול לקיים את תנאי!
בעצם יש לתמוה גם על הבית יוסף. מה ראה להביא את הרשב”א בסימן של”ה? הרי הסימן הזה אינו עוסק בהפסקת עבודה, אלא בפועל שקיים את כל שליחותו. הסימן הזה מחדש, שאף אם המעביד לא נהנה בפועל מהעבודה – כגון ששלח את הפועל להביא חפץ והחפץ לא היה שם – בכל זאת עליו לשלם את שכר הפועל.
לכן נראה לפרש את כונת הסמ”ע והבית יוסף באופן אחר. – הרשב”א שם ביאר טעם נוסף לחייב לשלם לנער את כל שכרו. הוא מעלה אפשרות להגדיר את זמן שכירות הנער לזמן שהאדון בדרך.ועל זמן זה נתחייב בעה’ב לשלם שכר מושלם ולכן על אף שהאדון קצר את הדרך – ניתן להתיחס לנער כאילו השלים את כל עבודתו. ויתכן שכוונתם של בית יוסף ושל הסמ”ע בהביאם את תשובת הרשב”א היא להביא דוגמה לכך, שסיום המלאכה אינו מוגדר לפי התכנון המקורי. יסוד זה עולה מהגמרא ב”מ נ”ח א – “נשבעים לגזברים”. שליחים של קהילה להביא את מחצית השקל לבהמ’ק ובדרך איבדו את הכסף. הגמרא שם מסיקה, שהשבועה היא כדי ליטול את שכר הליכתם. – על אף שהשקלים אבדו בדרך, בכל זאת נוטלים השלוחים את שכרם. לכאורה בני העיר אנוסים הם, ולכן אין בידם לגמור את תנאם. ומדוע יתחייבו לשלם? לסברת הרשב”א – הדבר מיושב. שומר שכר נשכר מראש רק למשך הזמן שהחפץ נמצא. ולכן כשאבד החפץ (באונס), זה עצמו נקרא שהשלים את עבודתו, ומגיע לו שכרו.

סכום: לאור כל חלוקי הדינים שהבאנו, מתבקשת ההרחבה של הרמבן והרא”ש ליחסי עובד מעביד: ישנו מעין “חוזה מכללא”, שקיומו הוא בתחילת המלאכה. הנסיון של התוספות להסתפק רק בדיני נזיקין הוא נסיון קשה, הן מבחינת דיני נזיקין, והן מבחינת דיני עובד ומעביד.ראינו שישנם ראשונים שהרחיבו את ההתחייבויות ההדדיות אף למקרה אונס, אלא שאין הלכה כמותם.
שלחן ערוך הביא את חדושו של הרמבן להלכה: גם במקרה שלא היה הפסד לפועלים – אם התחילו בעבודתם, חייב בעל הבית בתשלום כל שכרם כפועל בטל.

 


[1] כך לפירוש הרא”ש. אבל רש”י פירש, שרק אם כבר הספיקו לעבוד חלק מהעבודה, והתחייב המעביד לשלם שכרם, רק אז מנכה המעביד משכרם את ההפסד שנגרם לו).

[2] הקצות עצמו חולק ודאי על סברה זו של מחנה אפרים. יעויי”ש.

[3] בענין התחייבות בדבור יעוין בבית יוסף סי’ מ’, שם מבוארת מחלוקת הרמבם ושאר הראשונים, האם אפשר ליצור התחייבות בדיבור.

[4] כך כתבו בפד”ר ו’ עמ’ 185

[5] ובנתיבות המשפט סי’ של”ה סק”א תרץ באופן אחר, עיי”ש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים