מי אחראי לחובות עמותה?

תיאור המקרה

בין השנים 2004[1]– 2006 למנינם פעלה בדרום הארץ מדרשה בתחום החינוך, ונוהלה ע”י גב’ כהן [שם בדוי]. למדרשה אין נכסים משלה, היא שוכרת דירות ושירותי קייטרינג. למדרשה לא היה מעמד של עמותה ולכן היא ביקשה חסות מעמותת “יחד” אשר יש לה רשת של מוסדות חינוך שונים. העמותה סיפקה שירותי משרד וכן העבירה תקציבים לחשבון הבנק של המדרשה. העמותה נתנה יד חופשית לגברת כהן לנהל את המדרשה כטוב בעינה אולם היה ברור, שכל הפעילות כפופה לתקציב, שגברת כהן השיגה. בפועל. ההתנהלות הכספית של גברת כהן לא היתה מסודרת והמדרשה נכנסה לחובות. היו הבטחות לתקציבים עתידיים אבל זה לא עזר לתפעול השוטף, לכן היא חיפשה גוף שיקח אחריות כלכלית על המדרשה.

בתאריך 11/4/2007 נחתם הסכם בין גב’ כהן לנציג עמותת “אור” ר’ יצחק. לפי ההסכם ניהול המדרשה תעבור לידי עמותת “אור”. למדרשה היו חובות כספיים למספר אנשים, שהועסקו בשנת 2006.

השאלה מי אחראי לחובות אלו? האם עמותת “אור” או גברת כהן באופן אישי. ישנה אפשרות נוספת, שהחובות באחריות עמותת “יחד”. לעמותת “יחד” לא היו נציגים בדין, אבל הם ביקשו מבית הדין להתייחס לאחריותם. שאלה זו נוגעת למספר תובעים, ולכן ישנה משמעות לפסיקת הדין לא רק לגבי גברת כהן, אך פסק הדין עוסק בעיקר בתביעה שלה.

טענות בעלי הדין

תובע – גברת כהן תובעת מעמותת “אור” 15,000 ש”ח המגיעים לה בזכות עבודתה בשנת 2006. “לפני שנה וחצי נולדה לי בת, עוד לפני הלידה סוכם בשיחה עם גב’ לוי, רואת חשבון של עמותת “יחד”, ובנוסף היא חלק מהנהלת המדרשה, שאני אקבל משכורת בזמן חופשת הלידה, בלא קשר לדמי לידה”. מדובר על סכום של 5000 ש”ח לחודש עבור שלושה חודשים”. אין שום ספק, שהנתבע צריך לשלם חוב זה. לפני חתימת החוזה מסרתי לנתבע דף ובו פירוט כל החובות של המדרשה, כולל חובות של שנת 2006 ועל דעת כן הוא נכנס לתפקיד חתימת ההסכם היתה על דעת שכל חובות המדרשה יכוסו. אומנם ר’ יצחק הסתייג מהחוב הנ”ל בטענה שאינו חוקי, אולם השבתי לו שההנהלה דהיינו גברת לוי ואדם נוסף המשמש כחבר הנהלה אישרו לי להמשיך לעבוד. לטעמי החוב כלפי הוא חוב לכל דבר והוא מחויב אליו”.

נתבע:[2]

1) אני מנהל עמותת “אור”, אשר מפעילה שתי מדרשות ברחבי הארץ. גברת כהן פנתה אלי לעזרה וסיוע למדרשה, בחנתי את הדבר והתייעצתי עם אנשי ציבור שונים. לבסוף מתוך הכרה בחשיבות המפעל החשוב, שהקימה גברת כהן, הסכמתי לסייע למדרשה. לא הסכמתי לקבל את האחריות המעשית עד שיחתם חוזה אשר בו יפורט תחום האחריות הכלכלית של עמותת “אור”.

אכן, לפני החוזה קיבלתי רשימת חובות, רובם חובות קטנים, סברתי שכדי לבנות אמון עם העובדים כדאי לשלם אותם, אף שלא התחייבתי לכך.

2) לגבי החוב של 3 חודשי העבודה בזמן חופשת הלידה, אמרתי, מהרגע הראשון שראיתי אותו, שאיני מתחייב לשלמו בגלל שהוא אינו חוקי, מה גם שהוא חוב ישן וזה שהוא לא שולם עד היום מוכיח שעמותת “יחד” לא התייחסה אליו ברצינות. רק עכשיו שישנו גורם חדש שנכנס לתמונה נזכרו להעלות אותו.

בנוסף שוחחתי עם גברת לוי רואת החשבון של עמותת “יחד” והבנתי ממנה שלא הייתה התחייבות מפורשת מצד ההנהלה לחוב זה. לא היה דיון על כך בהנהלה. פשוט, הגברת כהן הודיעה על כוונתה להמשיך לעבוד בחופשת הלידה ולקבל שכר, וחברי ההנהלה שתקו.

לטעמי, במקרה הזה שתיקה אינה כהודאה, עמדה על הפרק החלטה משמעותית אשר נוגעת למנהלת באופן אישי. לכן לא מספיק שהמשתתפים שתקו, ראיה לדברי שחוב זה לא שולם עד היום!

3) טענתי מבוססת על דברים המפורשים בחוזה שם כתוב שהאחריות שלי היא רק לחובות מהתאריך 1/1/07 ולא לפני כן. החוב המדובר מתייחס לתחילת שנת 2006 ולכן אינו מוטל עלי.

תביעה נגדית- היות והתובעת נוהגת עמי במידת הדין אף אני רוצה להשיב לה במידה זו ולחזור בי מהתנהלות של לפנים משורת הדין. אני תובע החזר על כל הסכומים שהוצאתי עבור חובות המדרשה שלפני ינואר 2007. לפי החוזה אני פטור מהם, אני מתחרט ורוצה להטיל את החובות על עמותת “יחד”. אני תובע החזר כספי על סך 14000 ₪.

נושאי הדיון:

א. חובות המוסד, על מי?

ב. האם יש אחריות אישית?

ג. תוקף התחייבות הנוגדת את חוקי המדינה

ד. האם הכוונה גוברת על הכתוב בשטר?

ה. התחשבות בשיקולים מוסרים

א. חובות המוסד, על מי?

ראשית יש לברר מי הוא האחראי לחובות בלא קשר לעמותת “אור”. דבר זה חשוב עבור התובעים האחרים.

המצב הממוני עד לזמן חתימת ההסכם היה מורכב, מצד אחד, גברת כהן קיבלה עובדים ומנגד הם קיבלו תלושי משכורת מעמותת “יחד”. מי הוא המעסיק המדרשה או העמותה?

מבחינת חוקי המדינה כל התקשרות כספית של המדרשה עם שכירים, היא באחריות עמותת “יחד” הנותנת גג לפרויקט. מבחינת חוקי המדינה כל התקשרות כספית של המדרשה עם שכירים, היא באחריות עמותת “יחד” הנותנת ‘גג’ לפרויקט. הרשויות מגדירות את המדרשה כפרויקט בתוך עמותת “יחד”, דבר זה מכריע את שאלת הבעלות על המוסד.

כאשר גברת כהן פנתה בבקשה להצטרף לעמותת “יחד” היא הייתה מודעת למשמעות החוקית של הצטרפות, האומרת כי עמותת “יחד” מבחינת חוקי המדינה היא הבעלים של המדרשה. על דעת כן היא הצטרפה. גברת כהן לעניין זה מועסקת על ידי העמותה כראש פרויקט וממילא כשליחה של העמותה.[3]

האם ניתן לחייב את עמותת “יחד” לשלם את חובות השכר? הרי בזמן חתימת ההסכם לא נאמר לעובדים, שהגוף העומד מולם הוא עמותת “יחד”. הם חשבו שיש פה מדרשה עצמאית, המנוהלת על ידי גברת כהן ועם המוסד הזה הם עושים הסכם. לאור מה שהתברר, שבעצם המדרשה היא גוף של עמותת “יחד”, ברור שהעמותה חייבת לכבד את כל הסכמי השכר שנחתמו, אף אם השכירים לא ידעו על המעורבות של העמותה במדרשה.[4]

אולם לעמותת “יחד” ישנה אחריות מקיפה, אבל החייב הראשון הוא התקציב הפנימי של פרויקט המדרשה.

סיכום

אחריות על החובות מוטלים בראש וראשונה על המדרשה, במידה ואין לה כסף אזי עמותת “יחד” צריכה לשאת בעול.

ב. האם לגברת כהן יש אחריות אישית על חובות המדרשה?

ישנם בעלי דין נוספים הדואגים לכיסוי החוב כלפיהם. האם ניתן לגבות חובות מהכסף הפרטי של גברת כהן? שאלה זו צריכים להתייחס אליה בשני כיוונים. מעצם זה שהיא חברת הנהלה של המוסד יש לה חלק בחובות, מצד ההסכם הפנימי בין עמותת יחד לגברת כהן שיצר מחויבות אישית, מה הם הגבולות למחויבות אישית?

נתחיל במחויבות מכח חברות בהנהלת המדרשה. מה הוא המעמד הממוני של עמותה?

שאלה זו דומה במידה מסוימת לדיון על מעמד חברה בע”מ, האם היא שותפות של יחידים או שנוצרה פה ישות ממונית ציבורית חדשה?[5]

הגדרת עמותה שונה בנקודה אחת, שהיא אינה למטרות רווח. לכן קשה לראות את הגדרת העמותה כשותפות ממונית גדולה. התקציבים של העמותה מגיעים ממשרדי ממשלה ותרומות. אף תורם לא חושב שהוא בעלים על המוסד אלא הוא נותן מתנה למוסד[6] וכך גם משרדי הממשלה. וכבר כתב המחנה אפרים הלכות מלוה ולוה סימן ז: “אם גבו לעניים סתם, משעה שבאו ליד הגזבר, כל אחד סילק עצמו ממה שנתן, נמצאו מעות אלו הפקר לעניים ואין כאן בעלים כלל”. וכן כתב ה”נודע ביהודה”: אין הגבאי נחשב שליח מהנותנים צדקה, דהא אין ביד הנותן לצוות לגבאי איך שינהג בחלוקת הצדקה” (חושן משפט תניינא סימן נ. להרחבה הרב ירון אונגר, פרשת פקודי, אתר דעת, “על הנאמן ואישיותו המשפטית של ההקדש”).

חברי העמותה אינם בעלים אלא דומים לגזברים של הקדש. הם מוסמכים לתפעל את המוסד, להחליט על התקציב, אבל אינם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם בכספי המוסד. לכן אין להם שעבוד הגוף הקיים אצל כל לוה.

האם לגברת כהן ישנו מעמד שונה מיתר חברי העמותה? האם יש לה מחויבות נוספת עקב המעורבות שלה בחתימת החוזים עם השכירים, האם יש לה מחויבות אישית לשכר?

נראה שישנה אומדנא ברורה בזמן חתימת החוזה לכך שהאחריות אינה אישית.

כאשר גברת כהן חתמה אתם הסכם שכר על מה הם סמכו? האם הם חותמים הסכם עבודה פרטי מול הגברת כהן? האם ישנה ציפייה ממנה לקחת אחריות אישית? יותר נראה שהם מבינים שהאחריות היא על המדרשה בלבד. הם יודעים שגברת כהן היא מגייסת הכספים של המדרשה ועל דעת כן הם מסכימים לעבוד. כאשר היא לא הצליחה בגיוס הכספים אין לה חובה אישית לשלם.

סיכום 

 ניתן לגבות את החובות מנכסי המדרשה ולא מנכסיה הפרטיים של גברת כהן.

ג. תוקף התחייבות הנוגדת את חוקי המדינה

הנתבע טען, שהחוב נוגד את חוקי המדינה ולכן אין לו תוקף. על פי חוקי המדינה, אין אפשרות לקבל דמי לידה ובמקביל לקבל משכורת. אולם, אין מניעה מלשלם משכורת לאשה בזמן חופשת לידה ולדווח על כך. ביטוח לאומי אינו משלם דמי לידה לאשה, שמקבלת שכר בתקופה זו, אין לכך השלכה על עצם החוב של העמותה כלפי גברת כהן.[7] “דמי הלידה נועדו לפצות את היולדת על אובדן שכרה או הכנסתה בפרק הזמן שאין היא עובדת לרגל ההיריון והלידה.” (לשון המוסד לביטוח לאומי בהגדרתו דמי לידה).

נוסיף ונאמר, אף אם היה איסור עפ”י חוקי המדינה להעסיק יולדת, אין בכך לגרוע מהזכות לקבל תשלום על עבודה שנעשתה באיסור. הדבר נכון לגבי איסורי תורה (ב”ק ע) ובודאי נכון לגבי חוקי המדינה. במישור הממוני כאשר ישנה הסכמה לעבודה ובפועל היא התקיימה הרי בכך נוצר חוב. הנתבע טען שלא היתה הסכמה מצד ההנהלה לשלם על העבודה בזמן חופשת הלידה.

אנו סבורים שהשתיקה של ההנהלה כמוה כהסכמה. טובת המוסד הייתה שגברת כהן תמשיך בעבודתה, זו עבודה המצריכה קשרים ולא שייך למצוא מחליפה לפרק זמן קצר.

השתיקה של חברי ההנהלה בוודאי משמעותית כאשר הם יודעים שבעקבות כך גברת כהן תמשיך לעבוד, הם נתנו למציאות להיווצר וממילא החוב תקף. (שתיקה כהודאה, חו”מ שלו). עקב המצב הגרעוני של המדרשה לא שולם החוב. בנקודת הזמן של הדיון בבית הדין ידוע לנו שהגיעו חלק מהתקציבים שהובטחו לגברת כהן בשנת 2006 וממילא יש אפשרות לשלם את החוב.

ד. האם הכוונה גוברת על הכתוב בשטר?

עיקר הדיון הוא ביחס לחובות שלפני 1/1/07. האם הנתבע התחייב לשלם חוב זה?

נוסח החוזה: “האחריות הכספיות של עמותת “אור” הן כלפי חובות מינואר 2007 בלבד. כל חובות המדרשה שהצטברו עד כה יהיו באחריות עמותת “אור”. שונות: גברת כהן וצוות העובדים יקבלו משכורתיהם מעמותת “אור” החל מ-2007″.

גברת כהן מצביעה על כך שישנה סתירה פנימית בתוך החוזה. המשפט השני כולל יותר מהתאריך המוזכר. “כל חובות המדרשה שהצטברו עד כה יהיו באחריות עמותת “אור”. האם האחריות היא רק מ1/1/07 או לפני כן?

לדעתה הסבר הדברים הוא : התאריך כיחידת זמן אינו משמעותי הוא מופיע רק כדי לייצג את החובות שדובר עליהם מראש. התאריך רק בא למעט תביעות חוב ישנות אשר לא דובר עליהם ועליהם לא הייתה התחייבות.

הפרשנות שאותה אנו מעדיפים- לקבל את קביעת התאריך כפשטו. רק מתאריך זה ואילך מתחלה האחריות של העמותה. כאשר עומדות בפנינו שתי אפשרויות לבאר את הכתוב, נעדיף את האפשרות המיישבת את הדברים בצורה הפשוטה ביותר. “היה כתוב בו למעלה דבר אחד, ולמטה דבר אחר, ואפשר לקיים (שניהם), מקיימים אותם. אבל אם הם סותרים זה את זה, כגון שכתוב למעלה: מנה, ולמטה: מאתים, או איפכא הולכים אחר התחתון” (שולחן ערוך חושן משפט סימן מב).

לאור זה נסביר שאין סתירה בתוך החוזה אלא כוונת המשפט הבא “חובות שהצטברו עד כה” כנגד התאריך 1/1/07 ועד לתאריך 11/4/07 יום כתיבת החוזה.

לאחר שביררנו את כוונת החוזה שהאחריות היא רק מתחילת 1/1/07, יש לבדוק האם ישנה משמעות לדברים שנאמרו על פה. יש בפנינו עדויות על כך שלאורך כל המשא ומתן היה ברור שלקיחת המדרשה כוללת את כל החובות שלה. רשימת החובות שהוצגה בפני הנתבע כללה תאריכים שונים אף לפני 2007. כל ההסתייגות של הנתבע הייתה מצד שהחוב אינו חוקי, לא הייתה שום התייחסות לכך שהחוב שייך לשנת 2006!

ידוע לנו, שהסעיף בחוזה הוכנס ברגע האחרון. גברת כהן הייתה בלחץ להסיר ממנה את העול ובנוסף לא יחסה לסעיף הנ”ל את המשמעות הרחבה שיש לו. יש בפנינו דיבורים בכיוון אחד וכתיבה בכיוון אחר, מי גובר? אנו מוצאים בהלכה עדיפות למילה הכתובה על פני הדיבור.[8] “מדקדקין לשון השטר ולא אמרינן האי גברא היה סבור שהדין בענין אחר” (חושן משפט סימן סא).

מסקנה– החוזה מחייב את הנתבע רק בחובות מתאריך 1/1/2007.

5. התחשבות בשיקולים מוסריים

כפי שנתבאר, מעיקר הדין הנתבע פטור מאחריות על חובות הקודמים לתאריך 1/1/2007.

אף על פי כן אנו מחייבים את הנתבע מכח שטר הבוררות שבו נכתב “הן לדין הן לפשרה”. אנו משתמשים בכח הפשרה שניתן בידינו וכופים על הנתבע לשלם. אם ישאל השואל מתי בית הדין נדרש לכח הפשרה ומתי הוא משאיר את הדין על כנו?

הדרכתו של הרב קוק זצ”ל הייתה “אם הדין אינו רחוק מדרך היושר ישאירו את הדין. אם הדין כבד מדי לצד אחד או לשניהם יעשו פשרה” (אורח משפט סימן א).

מה הופך את הדין שלנו לדין כבד? אם המדרשה לא הייתה עוברת להנהלת עמותה חדשה הרי ברור שהחובות היו נגבים מהכספים של המדרשה. היה הסכם ברור בין המנהלת של המדרשה הגברת כהן לבין מנהלת עמותת “יחד” שהחובות מוטלים רק על המדרשה.

בקופת המדרשה יש היום כספים שיכולים לשמש לפרעון החובות, אלא שהמדרשה עברה לידי עמותת “אור”. עמותת “יחד” הסכימה להעביר את המדרשה לידי עמותת “אור” רק אם הם לוקחים על עצמם את המשמעות הכספית של המדרשה. כך דובר על – פה וזה היה הסיכום עד לרגע חתימת החוזה.

מבחינה מוסרית להכניס סעיף לחוזה הנוגד את הסיכומים על פה, זה עיוות. לאורך כל הדרך דובר על כך שהמדרשה עם כל חובותיה עוברת לאחריות עמותת “אור”. היו כמה וכמה טיוטות לחוזה ובאף אחד מהם לא הוזכר הרעיון של לקיחת חובות בצורה חלקית. בזמן חתימת החוזה לא היה נציג של עמותת “יחד” משום שהם היו בטוחים שהדברים שסוכמו על פה יופיעו בכתב. למעשה רק גברת כהן חתמה על החוזה. כאשר היא לא מייחסת חשיבות לסעיף הנ”ל היא בטוחה שרוח הדברים שדוברו מחייב.

גם המחשבה שעמותת “אור” תהנה מגיוס הכספים של גברת כהן (גם הנתבע מודע לתקציבים, המיועדים להגיע למדרשה אשר הם פרי עמלה של גברת כהן) ולא תשלם לה משכורת עבור עבודה זו אינה נכונה. גברת כהן עשתה טעות בהסכמה שלה לתנאי החוזה המשאיר את בעלי החוב ללא פירעון ובאותה מידה עמותת “אור” נהגה שלא כדין.

לכן המדרשה אמורה להפנות תקציבים לכיסוי כל החובות. החלוקה ביו סוגי החובות השונים אינה מוצדקת. כל בעלי החוב זכאים לקבל את המגיע להם, דווקא לחוב ישן ישנה עדיפות הלכתית על פני חוב חדש.

ישנה תחושה לא טובה ממוסד שנפטר מחובות על יד החלפת עמותה, במקרה שלנו הכל נשאר אותו דבר כולל הצוות, הדבר היחיד שהשתנה זו העמותה. האם יש כאן פנים חדשות שאינם מחויבות לחובות המדרשה?[9]

סיוע לדברים אלו יש מההוראה המופיעה בחוק העמותות סעיף 88 “אסיפה כללית לפירוק העמותה, לא תכונס אלא לאחר שהוגש תצהיר של רוב חברי הוועד שהם בדקו את מצב עסקי העמותה ונוכחו שתוכל לפרוע חובותיה במלואם תוך שנה מתחילת הפירוק”. הגבלה הזו באה בדיוק למנוע מצב שחובות של עמותות “ייעלמו” על ידי החלפת בעלים. (במקרה שלנו לא מדובר על סגירת עמותה שהרי עמותת “יחד” ממשיכה לתפקד).

אנו נשענים גם על כך שהנתבע הודה ששילם מעל 14000 ש”ח בעבור חובות לפני 1/1/07. זהו סכום גדול המחזק את הסברה, שהנתבע הבין שיש לו אחריות מוסרית לחובות קודמים. הטענה שלו לגבי חוקיות החוב, שבו אנו עוסקים לא מתקבלת ולכן עליו להתייחס אליו כמו ליתר החובות. נוסיף שהנתבע עצמו אמר לאחר חתימת ההסכם לגבי החוב המדובר “נסתדר”, גם זה מוכיח שהוא מודה שיש לו מחוייבות כלפיו. בנוסף יש עניין מיוחד לשלם לתובעת את שכרה בהיותה מקימת המדרשה, כעין מענק פיצויים המקובל היום ביחסי עובד מעביד.

אנו תופשים את עמותת “אור” כמחויבת יותר מאשר עמותת “יחד” מהסיבה שהוזכרה לעיל. עמותת “יחד” עשתה מראש הסכם עם הגברת כהן המסיר מעליה אחריות על חובות. לכן דווקא עמותת “אור” שמקבלת את תקציבי המדרשה ונהנית מהעמל של גברת כהן היא הראשונה לשאת בעול.

מסקנה: על פי שורת הדין אין לעמותת “אור” מחויבות כלפי חובות הקודמים לתאריך 1/1/07.

בית הדין רואה צורך לכפות על עמותת “אור” פשרה ובמסגרתה עמותת “אור” תחויב בשני שליש מהתביעה.

שליש ראשון ישולם בטווח של חודש מהיום, שליש שני מותנה[10] בכך שישנו מאזן חיובי בחשבון המדרשה בסוף שנת הכספים הנוכחית.

לגבי התביעה הנגדית של התובע, להחזיר לו את הכספים ששילם על חובות הקודמים לתאריך הנ”ל, אנו דוחים אותה. אף שהוא פטור מלשלם את החובות הנ”ל, כיון ששילם אותם מדעתו אין הוא יכול לחזור בו. הרי זה כמתנה שאחרי שניתנה אין הנותן יכול לתובעה חזרה אע”פ שיחסיו עם מקבל המתנה התעררו.

פסק דין

הנתבע ישלם 5000 ש”ח בתוך החודש הקרוב. 5000 ש”ח נוספים יהיו כחוב על הנתבע עד שמאזן הכספים יאפשר זאת.

 

על החתום:

הרב שלומי בן יאיר  הרב דוד פנדל (אב בית דין)  הרב אריאל בר-אלי



[1]   לצערינו אנו נאלצים להשתמש בתאריך לפי מנינם.

[2]   הנתבע התנגד לכך, שהבעל של גברת כהן יהיה נוכח בדיון לדעתו הבעל גורם מתסיס. לכאורה זכותו להוציא את הבעל כפי שנפסק בשו”ע סימן יז סעיף ד, “אם (התובעים רבים) והנתבע אומר: אני חפץ שישבו אוהבי וקרובי אצלי כשאני טוען עמכם כדי שלא יסתתמו טענותי, כי אתם הרבים, הדין עמו. (לכן) השותפים יבררו להם אחד מהם לטעון בשביל כולם, או יטעון כל אחד לעצמו זה אחר זה, וגם הנתבע לא יקח אוהביו אצלו”.

כתב בט”ז שם “כל צד יכל למנוע חבירו שלא יהיו אוהביו אצלו אפילו בשתיקה”. בודאי אם הבעל רוצה לטעון, עליו לקבל הרשאה מאשתו (אבן העזר סימן פה).

[3]   אמנם היה הסכם פנימי האומר שיש לגברת כהן אחריות אישית על חובות המדרשה ובגין חובות ניתן לעכב את משכורתה, אולם אין זה משפיע על האחריות החוקית הכוללת של עמותת “יחד”.

[4]    רואת החשבון של עמותת “יחד” טוענת, שאין להם אחריות על כך. לטענתה, הם היו רק צינור להעברת הכספים והאחריות לתקציב מוטלת רק על גברת כהן כפי שסוכם עימה. הדבר בוודאי נכון, האחריות הראשונית מוטלת על כספי המדרשה כפי שסוכם עם גברת כהן. אולם לעמותת “יחד” אין יכולת לברוח מאחריות בטענה שהם היו רק צינור,  ההגדרה בחוק היא, שכל פרויקט המתוקצב על ידי עמותה הוא באחריותה.

גם אם היינו מקבלים את הטענה, שלעמותת “יחד” אין אחריות כספית לחובות המדרשה עדיין ניתן לחייב את העמותה מדין נהנה. נראה שיש פה את הדין של אדם השוכר פועל לעבוד בקרקע חבירו, בעל הקרקע צריך לשלם מה שנהנה. “השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו, נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחבירו מה שההנהו, הגה:  שכרו בפני חבירו ושתק חבירו, שתיקה כהודאה וחייב לתת לו שכרו.” (חו”מ שלו,א). אף כאן ישנה הנאה לעמותת “יחד”, היקף הפעילות שלה גדל וממילא היא מצטיירת כעמותה חזקה בעיני התורמים. זו בדיוק הסיבה שעמותת “יחד” הסכימה לתת שירותי משרד ללא תשלום למדרשה. (גם עכשיו העמותה מנסה לקבל לידה את ניהול המדרשה). אם כן אותו שכיר שנתן שירות למדרשה, השביח בלא יודעין את נכסי עמותת “יחד” ועל כך הם צריכים לשלם את שיווי הנאתם בלבד.

לגבי הסכמי שכר ששולמו בתלושי משכורת על ידי עמותת “יחד” ניתן לומר שיש פה הסכמה של עמותת “יחד” לשלם את כל הסכום. כאשר המדרשה העבירה את רשימת העובדים והעמותה הנפיקה עבורם תלושי שכר, היא גילתה בכך, שהיא מסכימה להסכמים אלו, אם כן הדבר מקביל לפסק הרמ”א לעיל המחייב בכל התשלום ולא רק בהנאה.

[5]    יעויין פד”ר י עמוד 288 הדן לגבי חברה בע”מ, בשו”ת מנחת יצחק (חלק י סימן ק) משווה בין עמותה לחברה בע”מ: “והנה בנוגע לישיבה שאינו רכוש פרטי של איש אחד רק שייך לרבים המשתתפים לקנין. הנידון הוא אם זה כמו שותפין, שזה בעלות פרטי או דאינו בעלות פרטי רק מושג של “ציבור” ונ”מ לענין חמץ בפסח, שבת וריבית, וכמו כן יש לדון בנוגע לבעלות של מוסד ישיבה או ביהכנ”ס”.

[6]   מדברי הגאון הרב זלמן נחמיה הבנתי אחרת דלא כדעת המחנ”א. הוא סבור שאין בעיה להחזיר לגמ”ח חוב ולתרום לגמ”ח, משום שהתרומה לגמ”ח אינה העברת כסף לגמ”ח. הכסף עדיין של הבעלים אלא הגמ”ח מעביר אותו ללווים. למדנו שבאמת הכסף נשאר של התורמים אלא שהם הסמיכו את חברי העמותה להשתמש בו לצורכי העמותה.

[7]    אנו מודעים למשמעות האסורית של החוב. הרי גברת כהן גבתה כבר את זכויותיה מהביטוח הלאומי. ושם היא הצהירה שלא עבדה בזמן חופשת הלידה. כאשר אנו פוסקים לזכותה מתברר למפרע שהצהרתה אינה אמת. לכאורה יש פה שותפות של בית הדין בגזל מביטוח לאומי? איסור מסייע ידי עוברי עבירה קיים גם כלפי בית דין (מנחת שלמה סימן לא). אנו לא דנים על שכר, שאינו מגיע לה אלא נותנים לה את האפשרות לגבות את שכרה. היא אמורה לגשת לביטוח לאומי ולהודיע שחלה טעות ואכן היא עבדה. בנוסף אנחנו יכולים לצרף את המעמד של פסק דין על פי פשרה שהוא מעין מתנה ואין זה שכר ממשי. וכן לפי השיקול שצרפנו – פיצוי על הפרישה של גברת כהן – אין כאן שכר ממשי. (גברת כהן חייבת לברר האם מותר לה לקבל את פסק הדין בנוסף לביטוח לאומי, כל ההסבר לעיל הוא נכון כלפי איסור מסייע ידי עוברי עבירה בלבד. באיסור זה ישנה קולא מיוחדת לתלות בספקות).

 [8]  ישנם מקרים בהם הפרשנות אינה מתנגדת לכתוב אלה מוסיפה עליו ואז ניתן לתת משמעות גם לכוונה. “יש מי שאומר שתנאי שמתנה אדם עם חברו אין הולכים אחר הלשון הכתוב בו אלא אחר הכוונה”. מקור הדין הוא במסכת קידושין דף עא “על מנת שאראך מאתים זוז” הדין הוא שחייב להראות לה כסף שלו ולא סתם מאתיים זוז של אחרים. לכאורה הוא לא הזכיר בלשונו תנאי זה? הדבר ברור, שהאשה הסכימה להתקדש רק אם יש לבעל עצמו כסף, אין לה שום תועלת בכספים של אחרים. אף שזו כוונתה, סוף סוף היא לא נאמרה? כוונה משפיעה כאשר היא לא סותרת את המילים אלא מוסיפה עליהם. לעומת זאת במקרה שלנו ההרחבה לחובות הקודמים לשנת 2007 היא בניגוד לכתוב ולכן אין אפשרות ללכת אחר הכוונה.

[9] אם חברי עמותה היו מוגדרים כשותפים בבעלות המדרשה (כמובן שהם במעמד חלש יותר מחברי הנהלה של חברה בע”מ שהרי אסור להם לקבל תמורה מהעמותה), ניתן להבין ששינוי חברי העמותה הוא מהותי. אולם אם אין בעלות אלא יש פה ממון ציבורי שאין לו תובעים כדוגמת ממון הקדש, אזי יותר קשה להבין למה המדרשה נגררת אחר העמותה.

[10] כאשר ישנה יתרה אז יותר ניתן להבין את הקדימה של עמותת “אור” על פני עמותת “יחד”.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים