פסק דין בישיבת קטיף בעניין פלאפון שהיה מוסתר, נפל והתנפץ

לאחר הצלצול, בעוד הכיתה מתארגנת לשיעור הניח התובע את מכשיר הפלאפון שלו בתוך כובע גרב שהיה מונח על שולחנו. הנתבע לא הבחין בכך והרים את הכובע מהשולחן של התובע. באותו רגע נפל המכשיר מתוך הכובע.
בית הדין פסק כי על הנתבע לשלם שליש ממחיר התיקון כמו שמפורט כדלהלן:


 

פסק דין בעניין פלאפון שנפל והתנפץ

א.      עובדות מוסכמות

לאחר הצלצול, בעוד הכיתה מתארגנת לשעור הניח התובע את מכשיר הפלאפון שלו בתוך כובע גרב שהיה מונח על שולחנו. הנתבע לא הבחין בכך והרים את הכובע מהשולחן של התובע. באותו רגע נפל המכשיר מתוך הכובע וניזוק. התביעה היא על סכום עלות התיקון שהוא 150 שקלים.

ב.      טענות בעלי הדין

טענות התובע

הנתבע לקח את הכובע ללא רשות ולכן דינו כגזלן המחויב בהשבת החפץ במילואו.
בזמן שהמורה נכנס לכיתה מקובל שמכניסים פלאפונים לקלמרים ואף לכובעים ולכן הנתבע התרשל שלא בדק האם יש בכובע מכשיר.
הדבר דומה לדוגמא המוזכרת במשנה לדברים העשויים להיות בגדיש של תבואה.
כמו כן המצב שחברים מאפשרים לבני כיתתם להשתמש ללא רשות ברכושם המונח על השולחן קיים רק בזמן שהם אינם נמצאים שם. לכן במקרה שלנו הנתבע ודאי לקח את הכובע ללא רשות.

טענות הנתבע

אין זה מקובל להכניס מכשיר לתוך כובע ולכן התובע נהג מראש בצורה לא נכונה.
באותה מידה יכול משהוא לעבור ולהפיל את הכובע בלא משים.
אני זוכר שהיה חבר אחר שקדם לי ולבש את הכובע והתובע לא אמר לו כלום וגם לי לא אמר כלום. מקובל בכיתה להשתמש בחפצים המונחים על השולחן ולכן אין לי דין גזלן והנזק נגרם בגלל חוסר אחריות של התובע, לכן הוא צריך לשאת בנזק.
ברור הדין

  1. האם ישנה רשות להרים כובע המונח על שולחן?

ראשית יש לברר האם הרמת הכובע ללא רשות מפורשת נחשבת למעשה גזלה?
אם מדובר במעשה גזלה הרי ברור שאחריות הגזלן להחזיר את החפץ שלקח בשלמותו גם אם לא ידע שיש שם מכשיר פלאפון,  וכפי שנאמר בפסוק “והשיב את הגזלה אשר גזל”.
מחד הנתבע לא קיבל רשות ואף שאין כוונתו לגזול עדיין מעמדו כגזלן כפי שפסק הרמב”ם (הלכות גזלה ואבדה , פרק ג, הלכה טו) ‘השואל שלא מדעת הבעלים‑ הרי זה גזלן’.
מאידך, לטענת הנתבע ישנה רשות כללית הנובעת מתוך הנורמה הקיימת בכיתה לאפשר להשתמש ללא רשות.
הכרעה בדבר זה צריכה להתקבל מתוך ברור המציאות של הקובל בכיתתו של הנתבע.
לאחר שמיעת התלמידים בני כיתתם של בעלי הדין מתקבל הרושם שאין נוהג ברור ויש המאפשרים לחבריהם להשתמש בחפצים המונחים על השולחן ללא רשות מפורשת.
לעומתם יש המקפידים על כך, ובוודאי כאשר הם נמצאים סמוך לחפץ שיש לבקש רשות.
למעשה נראה שאין להחיל שם גזלן על הנתבע מכיוון שחסר את התנאי הבסיסי למעשה גזלה הנתבע לא רצה להוציא את החפץ מרשות בעליו. כמו כן אין ראיה שפעולה זו של הרמת הכובע נחשבת לחריגה בכיתה ועל כן הדין הוא שהנתבע פטור מצד חיוב זה שכן המוציא מחבירו עליו הראיה[1].

  1. חיוב מצד מזיק

אדם המזיק חייב לשלם על נזקים שגרם גם אם לא התכוון לכך. כך נאמר במשנה (בבא קמא כז) אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג ובין מזיד.
אולם במקרה של אונס גמור נחלקו הראשונים (תוספות והרמב”ן שם) האם חייב לשלם גם על מצב שלא היה בידו למנוע. במחלוקת זו, פסיקת ההלכה היא שהמזיק פטור באונס גמור[2].
לאור זאת יש לבחון האם המציאות של מכשיר הפלאפון בכובע היא אונס גמור?
נראה שדבר זה תלוי בפרוש דברי הגמרא בסוגיא בבא קמא סב. הגמרא מציגה את ספקו של רב אשי לגבי אדם שהזיק לארגז, האם אדם יכול לצפות שיהיו יהלומים בארגז.
הרשב”א מבאר שדברי הגמרא מוסבים על השאלה האם היו יהלומים בארגז? על כך הסתפק רב אשי האם דרך אנשים להניח שם מרגליות. אך אם ידוע שהיו מרגליות בארגז ברור שהמזיק חייב. משמע שלדתו אין זה אונס גמור, וכך פסק השולחן ערוך בסימן שפב (אף שדבריו אינם ברורים כך הבין הרמ”א את דעתו).
אולם הרמ”א פסק כדעת התוספות אשר העמידו  את דברי הגמרא במצב שידוע שהיו יהלומים ואף על פי כן יש לפטור את המזיק משום  שלא ידע שיש שם יהלומים.
לכן לא ניתן לחייב את הנתבע היות ויש פוסקים שזה אונס גמור.

  1. סמכות בית הדין

למרות זאת בית הדין רואה צורך להפעיל את סמכותו המוקנית בשטר הבוררות ‘הן לדין הן לפשרה’ ולהטיל על הנתבע חיוב של שליש מעלות התיקון.
הטעם לכך הוא שיקול חינוכי של בית דין היושב במוסד חינוכי. בית הדין רואה במקרה זה תקדים להגברת הזהירות בשימוש ללא רשות בחפצים של אחרים. וכן אף שישנו פטור ממוני עדיין ישנו צורך של הנתבע לפייס את התובע על הנזק שגרם לו. וכן במסגרת שיקולי הפשרה אי אפשר להתעלם לגמרי מהצדדים לחייבו.

החלטה
הנתבע ישלם לתובע  חמישים שקלים בתוך שלושים יום עד ט אדר ב תשע”ד.

__________

[1] יש לצרף לחשבון את דעתו של בעל מחבר ספר קצות החושן שכתב (סימן שמח, ד) “בגניבה אינו מחייב בשוגג”. ובמקרה שלנו גם אם נקבל את הדעה שהנורמה המקובלת בכיתה היא להשתמש רק ברשות, עדיין הנתבע עבר על כך בשוגג.

[2] ביאר הש”ך (שנח, א) שלדעת הרמב”ם וה’שולחן ערוך’ חייב אדם אפילו באונס גמור, גם כשאין לו שום שליטה על הנסיבות (אך ראה ב’מגיד משנה’, שמציין לדברי התוספות בפירושו לרמב”ם). אולם הרמ”א (שעח, א) ציין לדעת התוספות והרא”ש,  לכן המע”ה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים