שאלה
ביצעתי עבודת גננות לאחד משכני והוא לא שילם לי במשך תקופה ארוכה. באחד מהימים כאשר הוא שוב דחה אותי בתירוץ דחוק, אמרתי לאשתי “אני מתייאש מהחוב הזה, את הכסף לא נראה בחיים!” לאחר שבועיים השכן ניגש אלי ומציע לשלם את החוב, האם ויתרתי על החוב כאשר התייאשתי ממנו?

תשובה
חוב כספי קיים תמיד, הלווה מצווה לפרוע את חובו גם אם המלווה לא דרש זאת לכן אין תוקף הלכתי לחוק ההתיישנות ביחס לחובות כספיים!

אף שהיה יאוש מצד הגנן, יאוש אינו מועיל בחוב, יאוש מועיל רק באבידה [חושן משפט סימן צ”ח]. כאשר החפץ אינו נמצא ברשותו של האדם הוא אבוד ממנו אזי היאוש מנתק את הקשר האחרון עם הבעלים. אבידה שהתייאשו ממנה הבעלים הרי היא של מוצאה. לעומת זאת חוב כספי תמיד מוטל על הלווה לפרוע אם כן מה בכך שהמלווה התייאש ממנו סוף סוף חובת הפרעון קיימת!

רק כאשר המלווה מוחל על החוב ואז הוא במו פיו מפקיע את החוב, בכך הוא פוטר את הלווה מלשלם לו את חובו. מחילה מועילה בדיבור ולאחריה אין אפשרות להתחרט. ישנם דעות שונות בנוגע לשאלה האם אדם שהחליט בליבו למחול האם מחילה בלב תקפה או צריך דווקא דיבור.