רקע וטענות הצדדים

א.                טענות התובע:

זכיתי במכרז לפתיחת מכולת ביישוב בדרום. במכולת זו השקעתי כסף לשיפוץ המקום ורכישת ציוד וסחורה. אמנון דיבר איתי על כך שהוא ורונן מעוניינים לרכוש ממני את המכולת.

בתחילה דרשתי סכום של 555,000 ₪ תמורת המכולת (כולל הציוד, הסחורה שבמכולת, והזכיינות לפתיחתה). רציתי למכור את המכולת בהקדם האפשרי אע”פ שמכירת המכולת בסכום זה משמעותה הפסד של כ- 150,000 ₪.

היה בינינו דיון על שווי הסחורה בחנות, אני הערכתי את שוויה כ150,000 ₪ והנתבעים הביאו חוות דעת של אדם אחר אשר העריך כי הסחורה שווה פחות. בסופו של דבר הסכמנו שהמחיר הוא 528,000 ₪.

התביעה שלי מתמקדת רק בנושא של שווי הסחורה. המחיר של החנות כולל בתוכו גם סחורה בשווי 150,000 ₪ בתנאי שערכה ייבחן ע”פ ספירת מלאי.

התנאי היה שבמידה וימצא כי שווי הסחורה הוא פחות מסכום זה, אני התחייבתי להוסיף סחורה עד לערך המדובר. לחילופין, אם יימצא ששווי הסחורה הוא יותר מסכום זה, הם התחייבו לתת לי מוצרים או תשלום של ערך המוצרים, לפי בחירתי.

ערכנו ספירת מלאי בנוכחות אנשים נוספים מטעמם של הנתבעים, והתוצאה הייתה שערך המוצרים שספרנו הוא 192,000 ₪. מעבר לכך נשארו עוד מוצרים רבים שלא ספרנו, ולהערכתי הם לפחות בשווי של 38,000 ₪. אם כן סך כל המוצרים הוא בערך של 230,000 ₪.

בהתאם לתנאי שעשינו אני תובע את היתרה מעבר לסכום של 150,000 ₪, תביעתי היא 80,000 ₪.

 

ב.                 טענות הנתבעים:

1. חישוב המחיר שעשה התובע הוא מחיר המוצר לצרכן, אך אנו הסכמנו על המחיר של קניית המוצר ע”י הסוחר במחיר סיטונאי דהיינו, להפחית 30%. דבר זה נאמר לשמעון כשלושה ימים לפני הספירה, שאלתי אותו כיצד הוא זוכר את מחיר הקניה של המוצר, ושמעון השיב שלדעתו נגיע בלאו הכי לסכום המדובר, ונסתדר בענין זה.
2. לגבי המוצרים שנספרו כבר: ישנם מוצרים שנספרו יותר מפעם אחת. כמו כן ישנם מוצרים שפג תוקפם.
3. לגבי המוצרים שלא נספרו: להערכתנו הם שוים לכל היותר 10,000 ₪.
4. לפי החישוב שעשינו סך כל המוצרים הוא בערך של 160,000 ₪ לפי החשבון של מחיר לצרכן, ויש להפחית כ30% מסכום זה. נמצא שערך המוצרים הוא 112000 ₪. לכן התביעה הנגדית מצידינו היא 38000 ₪ .

 

ג.                  תשובת התובע:

1. לא זכורה לי שיחת טלפון קודם לספירה שהוזכר בה ענין מחיר הקניה. רק לאחר מספר ימים מהספירה הנתבע טען ששיטת התמחור צריכה להיות ע”פ מחיר הקניה ולא המחיר לצרכן.
2. התמחור הוא ע”פ מחיר לצרכן, כיון שהעסקה הייתה על סכום גלובלי של 528,000 ₪ ולא הייתה התייחסות למכירת המוצרים בפני עצמם. התנאי היה שמחירם הכולל לא יהיה פחות מ150,000 ₪, לכן נקבע ע”פ מחיר לצרכן ולא מחיר הקניה שלהם.
3. פשוט לי שמחיר המוצרים שנותרו הוא לכל הפחות כפי שאני מעריך, כיון שנותרו הרבה מוצרים, והראיה שצדקתי יותר מהם בהערכת המוצרים שנספרו בספירת מלאי.

 

פסק הדין

ד.                 שווי הסחורה שנספרה

בעלי הדין ערכו יחד ספירת מלאי והסכום שהתקבל הינו 192000 ₪. מוסכם שסכום זה משקף מחיר לצרכן. כעת הנתבעים מערערים על סכום זה בשתי טענות עיקריות: האחת היא שהוסכם ששווי הסחורה יחושב לפי מחיר סיטונאי. טענה שניה מפקפקת באמינות הספירה לאור זאת שישנם מוצרים שנספרו פעמיים וכדומה. לטענת הנתבעים, כך עולה מעובדה שברשימות המלאי מופעים מוצרים בעלי קוד מחיר זהה פעמיים.

בית הדין החליט לדחות את הטענה השניה: אנו מקבלים את הסברו של התובע שישנו קוד מחיר משותף לכמה מוצרים, וכן שאותם מוצרים היו במקומות שונים. לכן העובדה שהמוצרים הודפסו פעמיים אינה מוכיחה שאותם מוצרים נספרו פעמיים. טענת הנתבעים שהתובע רימה את הנתבעים מסתברת פחות, היות שיש לתובע חזקת כשרות, וכן משום שהנתבעים (או באי כוחם) נכחו בזמן הספירה, עקבו אחר הרישום בקופה ובכך קיבלו את התוצאות. לסיכום בית הדין רואה בסכום 192,000 ₪ משקף את שווי המלאי שנספר.

ה.                כיצד יש לתמחר את הסחורה?

לגבי נקודת המחלוקת העיקרית בין הצדדים בשאלת תמחור הסחורה. באופן בסיסי בית הדין מקבל את טענת הנתבעים כי ערך סחורה שנמכרת בנסיבות כאלו, דהיינו לצורכי מסחר ולא לצריכה פרטית, יש לאמוד ע”פ מחיר הקניה של המוצר מהסיטונאי, ולא על פי המחיר לצרכן.. וטעם הדבר הוא מפני שסוחר שקונה סחורה צריך לטרוח רבות על מנת למוכרה ויש לו הוצאות על כך. לא סביר שהנתבעים יקנו מלאי בשווי של עשרות אלפי שקלים ויוציאו הוצאות ויעמלו למכור אותו ללא רווח.

מנגד, עמדה לפני בית הדין טענת התובע, כי במקרה הנוכחי יש תימוכין לטענתו שהעסקה נקבעה על פי סכום הכולל, וערך הסחורה הוא רק תנאי בעסקה זו ולא כמכירת סחורה בפני עצמה. סיוע לכך ניתן לראות בשתיקתם של הנתבעים בזמן ספירת המלאי. הרי לנגד עיניהם חושב ערך המוצרים על פי הקוד הרשום עליהם, באופן שהחישוב הוא ע”פ המחיר לצרכן, ובכל זאת הם שתקו.

לאור זאת, בית הדין מחליט כי לתמחור הסיטונאי יש להוסיף שליש מהרווח, וזאת על דרך של פשרה הקרובה לדין.

בית הדין החליט שלצורך החישוב שיעור הרווח הינו 25% מתוך המחיר לצרכן, וזאת על דרך של פשרה הקרובה לדין.

ו.                   חישוב ערך הסחורה

רווח בשיעור 25% על סחורה בשווי 192,000 ₪ הוא 48,000 ₪.

נמצא שהמחיר הסיטונאי הוא כ- 144,000 ₪.

שליש משיעור הרווח הוא 16,000 ₪.

כאמור לעיל, קבענו ששווי הסחורה שבחנות יתומחר כמחיר הסיטונאי בתוספת שליש מהרווח, ובסך הכל 160,000 ₪. כנזכר, הנתבעים אמורים היו לקבל סחורה בשווי 150,000 ₪,ולפיכך, בגין הסחורה שנספרה בספירת המלאי עליהם לשלם לתובע 10,000 ₪, נוספים.

ז.                   חישוב המוצרים שלא נכללו בספירת מלאי

בעניין המוצרים שלא נספרו ישנו פער גדול בהערכת שני הצדדים. מחמת שעבר זמן רב מביצוע העסקה, אין אפשרות טכנית להעריך אותם וכן לאור הטענה שלחלקם פג התוקף.

במצב זה נאלץ בית הדין לסמוך על שיקול דעתו, על מנת שלא יישאר הדבר בספק, וכפי שנפסק בדברי השולחן ערוך (סימן יב ה): “יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר”.

בית הדין נוטה לקבל את הערכת התובע יותר מאשר את זו של הנתבעים כי הוא מצוי בתחום וידיעתו בתחום זה מרובה יותר משל הנתבעים. כך עלה גם מהבדיקה שנעשתה בספירת המלאי, בה הערכתו של התובע הייתה קרובה לממצאי הספירה.

בית הדין החליט לחייב בשני שליש מהערכת התובע, דהיינו 25,333 ₪. כאמור לעיל, מסכום זה יש להפחית את הרווח של 25% ולהעמיד זאת על המחיר הסיטונאי. מחמת הספק, בשומה זאת החליט בית הדין לא להוסיף שליש רווח.

אשר על כן התמחור למוצרים שלא נספרו הוא 19,000₪ .

 

ח.                 החלטה

על הנתבעים, , לשלם לתובע, , 29,000 ש”ח בתוך 30 יום מהיום הנקוב על פסק הדין.

פסק הדין ניתן בניסן תשע”ו

והאמת והשלום אהבו

בזאת באנו על החתום

הרב דוד פנדל

הרב אריאל בראלי

הרב דרור טוויל