תיאור המקרה

מכוניתו של צד א’ נסעה בכביש ישר, עד למקום שבו יש תמרור האט, משום שכלי רכב יוצאים שם מחניה. הנהג לא האט, ופגע במכוניתו של צד ב’, שיצאה מהחניה. שתי המכוניות הזיקו אחת לשניה, והשאלה היא, על מי מוטל חיוב התשלומים.

פסק הדין

שני הצדדים פטורים מהתביעות ההדדיות.

הנימוקים:

סדר הדברים לבירור פסק הדין הוא כדלהלן:

א. באילו תנאים צריכים שני נהגים שהתנגשו במהלך נסיעה רגילה לשלם זה את נזקו של חברו?

ב. האם שני הצדדים בנדון דידן נסעו בצורה סבירה?

ג. מה הדין כאשר צד אחד פשע בנהיגה שלו יותר מאשר הצד השני?

א. הכללים לחיוב שני נהגים שהתנגשו זה בזה במהלך

הגמרא במסכת בבא קמא (דף מח עמוד ב) אומרת:

אמר רבא ואיתימא רב פפא: שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, הזיקו זה את זה – חייבין, הוזקו זה בזה – פטורין. טעמא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, אבל אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות – פטור, שלא ברשות – חייב.

רש”י: שניהם ברשות – כגון ברה”ר או חצר השותפין או שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס. או שניהן שלא ברשות – כגון שניהן רצין ברה”ר. הזיקו – בידים זה את זה ואפי’ שלא במתכוין. חייבין – דבנזקין לא שני לן בין מתכוין לשאין מתכוין והא דתנן בהמניח שנים שהיו מהלכין ברה”ר והזיקו זה את זה פטורין ההוא הזיקו הוזקו הוא ולא דק בלישניה.

כשם ששני אנשים שרצים ברשות הרבים ונתקלו זה בזה מוגדרים כ’הוזקו’ שפטורים, כך גם בשתי מכוניות המתנגשות, אם שני הנהגים נסעו ‘ברשות’ הם יהיו פטורים. אבל, אם אחד נסע ‘ברשות’ והשני ‘שלא ברשות’ יצטרך השני לשלם על הנזק שגרם לראשון.

ב. האם הנסיעה של כלי הרכב בנדון דידן מוגדרת כנסיעה ‘ברשות’

בית הדין קבע, שהיות וצד א לא ציית לתמרור האט, פשוט שהוא נחשב כמי שנסע ‘שלא ברשות’.

לעומת זאת, לגבי צד ב’ יש אמנם מקום לומר, שהיות שאין לו שום תמרור, הרי שהוא נהג כשורה, ונחשב כאילו נסע ‘ברשות’.

אמנם, היות והוא לא הסתכל לצדדים כראוי, ולכן לא הבחין במכוניתו של צד א, יש לומר שגם הוא נחשב פושע באופן הנסיעה שלו. שכן, הגמ’ (שם דף כז עמוד ב) אומרת, שאדם שהעמיד כד ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל בכד ושברו, פטור הנתקל מלשלם על הכד. הגמרא אומרת, שאין לומר שהיה על ההולך בדרך להסתכל לאן הוא הולך ‘לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן’.

בית הדין קבע, שטענה זו אינה נכונה בהקשר של נסיעה במכונית, ולכן לגבי נסיעה במכונית, יהיה חייב הנתקל אם לא הסתכל, אף שאין תמרור המחייב אותו להסתכל.

ועדיין יש לומר, שאף שצד ב’ פשע, אולי אין הדבר מגדיר את נסיעתו כנסיעה ‘שלא ברשות’, שהרי סוף סוף אין תמרור המחייב אותו להסתכל?

הגמרא (שם דף מח עמוד א) דנה במקרה שבו ראובן הכניס את שורו לחצרו של שמעון, והשור ניזק ע”י בהמתו של שמעון. הגמרא אומרת, שאם שמעון ידע מכך ששורו של ראובן נכנס לחצרו, אף אם בשעת הנזק עצמה הזיק שמעון שלא בכוונה, חייב. הגמרא אומרת, שזהו מקרה של אחד ברשות (=ראובן ששורו נכנס בידיעת שמעון לחצרו) ואחד שלא ברשות (=שמעון, שאין לו רשות להזיק לדברים שיודע שהם בחצרו).

הרי, שלמרות ששמעון לא נהג בחצרו בשונה מהרגיל, אולם היות שהוא ידע ששורו של ראובן נמצא בחצרו, הרי הוא נחשב שלא ברשות בכך שלא נזהר מלהזיק לו. ועל כן, גם בנדון דידן, היות שצד ב היה צריך להסתכל אם נוסעות מכוניות בכביש שאליו הוא נכנס, הוא נחשב נוסע ‘שלא ברשות’.

ג. הדין כאשר פשיעתו של אחד גדולה משל השני

ברור, שאף שצד ב פשע, ברור שפשיעתו קטנה מזו של צד א. למרות זאת, אין לומר שכאשר אחד נוסע שלא ברשות, אבל פשיעתו קטנה, והשני שלא ברשות ובפשיעה גדולה, הראשון יהיה פטור, משום שהדבר דומה לשנים שרצים ברחוב, ואחד רץ מהר יותר מחברו, שאם יתנגשו, ויוזקו, יהיו פטורים.