בס”ד ח’ באב התשע”א

חיים – התובע
לבין
דוד – הנתבע

א. טענות בעלי הדין:
טענת התובע: מדוד. לאחר כשבעה חודשים מתחילת השכירות קבלתי חשבון מים גבוה ביותר. התקשרנו לדוד, ובעל מקצוע גילה שישנו צינור גינה שהתקלקל. דוד תיקן אותו על חשבונו. בינתיים הלכו לאבוד כמויות גדולות של
שכרתי דירה מים, החשבון הוא על סך 1600 ש”ח, לאחר הנחה שילמנו 800 ₪.
אני תובע מדוד לשלם סכום זה כיון שההפסד נגרם כתוצאה מליקוי בצינור השייך לדירתו, ואחריותו היא להעמיד לנו דירה תקינה.

טענת הנתבע:
אני לא צריך לשלם ממס’ סיבות:

1. חשבון המים על שמם בלבד וממילא אחריות המים עליהם.
2. בזמן מסירת הדירה הצינור היה תקין ורק לאחר זמן, ייתכן שהשוכר עצמו בלא לשים לב פגע בצינור מחמת עידור וכד’.
3. ייתכן גם מחמת בלאי, אך בחוזה כתוב שעל השוכר “להחזיק את הנכס המושכר” וזה כולל את הגינה. אם השוכר היה מטפל בגינה כראוי היה מגלה את הנזילה.
4. כמו כן כיון שהם יצאו מהבית היו צריכים לסגור את הברז הראשי, כך אני נוהג בעצמי.
5. לסכום, כיון שתיקנתי את הצינור כשנדרשתי לכך, אין אני צריך לשלם את ההפסד הכספי מחמת אובדן המים.

ב. פסק הדין

1. המשכיר חייב לתקן את הקלקול בצינור כפי שאכן עשה.
2. המשכיר פטור מתשלום על הפסד המים של השוכר.

ג. בירור פסק הדין

בנדון שלפנינו יש לדון על ב’ עניינים:
א. על מי מוטלת חובת תיקון הצינור.
ב. מי צריך לשאת בהוצאות הפסד המים.

חובת תיקון הצינור
חובת תקון הצינור מוטלת על המשכיר, שהרי הלכה פסוקה בשו”ע (שיד א):
“המשכיר בית לחבירו, חייב להעמיד לו דלתות ולפתוח לו החלונות שנתקלקלו, ולחזק את התקרה ולסמוך את הקורה שנשברה ולעשות נגר ומנעול. וכן אם נפחתה המעזיבה והתקרה בד’ טפחים, חייב לתקנה; וכן כל כיוצא בזה מדברים שהם מעשה אומן והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות.” תיקון צינור המשמש את השוכרים גם הוא בכלל מעשה אומן בדברים הנחוצים לתפקוד הבית. בנדון דידן המשכיר תקן את הצינור על חשבונו ועשה כהלכה.

על מי לשאת בעלויות המים
המים הנמצאים בצינור הם בבעלות השוכר, שהרי הוא המזמין את המים ומשלם עבורם, על כן החיוב הישיר על תשלום המים מוטל על השוכר. אם קיים חיוב על המשכיר, הוא חיוב עקיף מדין מזיק.
במקרה שלפנינו נראה שהמשכיר אינו צריך לשלם על הוצאות הפסד המים של השוכר. כיון שהוא לא קלקל את הצינור בידיו, וייתכן שהקלקול אירע מסיבה שאירעה אצל השוכר.
גם אם סיבת הקלקול בצינור היא מחמת בלאי, הרי לא מדובר בדבר שאירע מיד עם תחילת השכירות אלא שבעה חודשים לאחר מכן, נמצא שהמשכיר סיפק לשוכר צינור תקין. גדולה מזו מצאנו בשו”ת הרשב”א (ח”ב נג), מבואר שם באדם שהשכיר לחבירו בור לשים בו חטים ונמצא שהיה חור בבור כבר מתחילת השכירות וכתוצאה מכך החיטים נפסדו. לדעת הרשב”א בעל הבור פטור מלשלם את הפסד החיטים שאין זה אלא גרמא בעלמא. הרשב”א מסביר שאין כאן גם דינא דגמרי, משום שהנזק לא בא באופן ישיר על ידי מעשה של המשכיר, וכן לא בסמיכות זמן למעשהו של המשכיר. כך המצב גם בנדון דידן.
אומנם ישנם מצבים בהם המזיק בגרמא, חייב לצאת ידי שמיים. אך בנדון שלפנינו נראה שאין גם חובה לצאת ידי שמיים, מכמה טעמים:

אין ודאות שהשוכר עצמו לא גרם לנזק, ויתכן עוד שערנות גבוה שלו היתה מונעת את הנזק או מצמצמת אותו באופן ניכר. גם אם מקור הנזק הוא בלאי טבעי, המשכיר לא ידע על הדבר, ואין לראות במעשהו התרשלות, ובוודאי לא כוונה לגרום נזק.

על כן המשכיר פטור מלשלם על עליות המים.

האמת והשלום אהבו