המורה ישאל את התלמידים:

1. מה, לדעתכם, תפקידו של ועד הכיתה?
2. מהו, לדעתכם, תחום סמכותו של הועד? הביאו דוגמאות.

• המורה ירשום את תשובות התלמידים על הלוח.

למורה: על מנת לעורר את הדיון ניתן להביא את הדוגמאות הבאות ואחרות:

• האם הועד יכול ליזום קניה של שולחן פינג פונג ולחייב את כולם בתשלום?
• האם הועד מוסמך לקבוע את שעור ההשתתפות לכל תלמיד במתנה למורה?
• האם הועד יכול להתערב בתכנון הטיול השנתי?

3. מהי, לדעתכם, הדרך הטובה ביותר להכריע כאשר ישנה מחלוקת בכיתה על פעילות חברתית?
4. המורה יקרין לתלמידים את הסרטון “הטיול – כוחו של רוב הכיתה”
5. מה למדתם בפן ההלכתי בכלל ואודות הכרעת מחלוקות בפרט בעקבות הצפייה בסרט?

 

• מקורות לכוחו של הרוב מתוך דברי הפוסקים
  שו”ת הרא”ש כלל ו סימן ה

וששאלת: אם שנים או שלשה מהבינונים שבעיר יכולין להוציא עצמן מן ההסכמה שיעשו הקהל, או מגזרת חרם שיעשו על שום דבר.

דע, כי על עסק של רבים אמרה תורה: “אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת”. ועל כל ענין שהקהל מסכימים, הולכים אחר הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו עליהם הרבים. דאם לא כן, לעולם לא יסכימו הקהל על שום דבר, אם יהיה כח ביחידים לבטל הסכמתם; לכן אמרה תורה, בכל דבר הסכמה של רבים: “אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת”.

שו”ת הרמ”א סימן עג

…דבר פשוט שאין כח לטובי העיר לתקן דבר כי אם על פי הדין והמשפט ולא לילך בחזקה עם היחידים, ואין לרבים כח לגזול היחיד…

שו’ת הריב’ש  סי’ תע”ז: ועל קהל אחד שרצו לעשות תקנה שיפרעו מס מכל נכסים שיש להם בעיר זו או בעיר אחרת, והיו עושין זה כדי לחייב יחיד אחד שדר ביניהם.

והשיב… מה שאמרת שיש לקהל לעשות דינים וחוקים בדבר זה נראה לי שאין זה אלא גזל …ולכן פשוט הוא שאין כח ביד בני העיר לתקן תקנות רק מה שבידן מכח הדין ולא מה שתעלה על רוחם

ידידיה מאיר- אתנחתא גליון 549

…. יו”ר הכנסת, שאמון על דמוקרטיה ושלטון הרוב, בחר לומר לתלמידים שהרוב לא תמיד צודק… “מה שמוצא חן בעיניי בתפקיד שלי,” המשיך אדלשטיין, “זה שהאנשים מאוד שונים, ואתה צריך איכשהו לנהל את זה. אז בסיסמאות יפה להגיד ‘יש פרלמנט דמוקרטי עם ביטוי לכולם’. בפועל, כשאתה מתחיל לרדת לפרטים הקטנים, זה לא פשוט. הנה, עכשיו אנחנו דנים בתשעה באב. ברור שלא יהיו ישיבות בכנסת, אבל יום לפני כן, מה יהיה? עד איזו שעה יהיו דיונים? אם אנחנו רוצים שכל אחד יבוא לידי ביטוי, אי אפשר לשכוח מישהו ולהגיד רק ‘הרוב הקובע’. הרוב לא תמיד קובע, ובעיקר: הרוב לא תמיד צודק

. מי שחושב אחרת, מוזמן לתת לי בנוסף לשמות של כלב בן יפונה ויהושע בן נון עוד עשרה שמות, של אלה שהיו הרוב. אם נעשה פה עכשיו חידון תנ”ך מקוצר, נזכור רק את השניים שצדקו. ושימו לב: מתי יודעים מי צדק? היום. אנחנו יושבים פה בארץ ישראל אחרי אלפי שנים ומבינים כמה הם טעו. אבל אז, באותו רגע, עובדה, הרוב בשטח אמר אחרת. זה לא אומר שהוא צדק. אנחנו פה בכנסת מנסים לא לבטל את מי שכרגע אין לו רוב”…

 

הרחבה

ניתן ללמוד על סמכות וועד עובדים מבחינה הלכתית (מתוך מאמר של הרב יהודה זולדן התאגדות מקצועית) ואז ניתן לדמות את בית הספר לממלכה קטנה אשר פועלים בה קבוצות שונות אשר צריכות להגיע להבנה משותפת.
הרב יהודה זולדן, התאגדות מקצועית

חופש מהתאגדות
האם כל בעל מקצוע חייב להיות חבר באיגוד מקצועי? האם מעסיק או אותו סקטור מקצועי, יכולים לחייב עובד להיות חבר בארגון או באיגוד כדי לחזק את כוחם לטובת בעלי המקצוע, ושלא יווצר מצב לפיו התנהלות שלא כמוסכם של בודד או בודדים שלא כמו בעלי המקצוע המאוגדים, עלול לפגוע בהם ובהישגיהם?

ההתאגדות היא רשות, היא איננה חובה: “רשאין הצמרין… רשאין הנחתומין… רשאין הספנין…רשאין החמרים” (תוספתא בבא מציעא [ליברמן] יא, כד-כו). יש בהתאגדות של בעלי מקצוע ערך תועלתי וחברתי רב, ועל פי ההלכה ניתנת להם סמכות רחבה לאכוף את החלטותיהם, אך סמכות זו מופעלת אך ורק על מי שהוא חבר באותו ארגון מקצועי:

ואין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קיבל התנאי, אלא אם כן התנה עמהם ועשו מדעת החכם.^[1]

הרב חיים שבתי דן על סוחר שלא היה מאוגד ומחובר עם סוחרים אחרים, והתנהל באופן עצמאי מול השלטונות בשל ענין אישי, וגרם נזק רב לסוחרים האחרים בעיר שסכמו ביניהם להתנהל אחרת:

הא דרשאין בעלי אומניות לפסוק ולענוש על מי שיעבור דוקא …שיהיה בהסכמה תחלה מכל בעלי אומניות, …דדוקא בתנאי כל בעלי אומניות,… מה שאין כן בנדון דידן שהזקן (=הסוחר בו מדובר) לא היה עמהם בתחלה ולא ידע מה שהיו רוצים לעשות.^[2]

כך כתב גם הרב צבי הירש איזנשטט, אגב דונו בהלכה אחרת:

ואף על גב דקיימא לן [=מקובל עלינו] דבני חבורה יכולים להסיע על קיצתם, היינו על בני חבורה שלהם וברצון כולם ובהסכמת התלמיד חכם חבר עיר עמהם. אבל לעשות תקנה להוציא ממון על מי שהוא חוץ לחברה שלהם …לאו כל כמינייהו [=אין זה בסמכותם וכוחם] ^[3]

סנקציות משפטיות חלות רק על מי שהוא חבר באיגוד. מי שחבר באיגוד, מקבל על עצמו לנהוג כפי שמוסכם ומקובל על הכל, ואם הוא חרג ונהג אחרת, אפשר להפעיל סנקציות נגדו כמו שמקובל:

יש לומר דלגבי הנהו מילי דמשתתפי ומצטרפי בהו כל בני מתא או כל בעלי אומנותא ביחד, ואי יעביד חד מנייהו מלתא דלא כמנהגייהו הויא הפסדא לכל בני מתא או לכל בעלי אומנותא, כגון גבי שערים ומדות ושכר פועלים ועניני המסים והעולים דכלהו בני מתא משתתפי בהו, והפסדא דחד מנייהו הוייא לכולא מתא, וכגון צרכי שיירתא שכל החמרים והספנים משתתפים בהם, וכגון מכירת הבשר לכל הטבחים, שאם ימכור האחד מהם בשר בזול או אם ישחוט שלא ביומו מגיע הזקו לכולהו טבחי, כל כי הני מילי ודכותייהו מצו בני מתא ובני אומנותא לאתנו בהדי הדדי ולאנהוגי מנהג, ואין צורך שיוקבעו מנהגם על פי חכמים ותיקין משום דהוו בהנהו מילי כמו שותפין.^[4]

[תרגום: יש לומר שבאותם תחומים בהם משתתפים ומצטרפים כל בני העיר או כל בני האומנות ביחד, ואם יעשה מי מהם שלא כמנהג, ויהיה הפסד לכל בני העיר או לכל בני האומנות כגון ביחס לקביעת מחירים, שכר, מסים שהכל שותפים בהם, והפסד של אחד הוא הפסד של כולם, וכמו צרכי השיירות של החמרים והספנים, או עניני מכירה, שאם אחד מוכר בזול או ששוחט שלא ביומו, נגרם בכך נזק לכל השוחטים, כל המקרים הללו ודומיהם, יכולים בני העיר ובני האומנות להתנות על כך ולנהוג כנדרש]

לא ניתן להפעיל שום סנקציה משפטית על מי שלא שלא חבר באיגוד ולא התחיב לאותם הסכמות. הרב משה פיינשטייין קבע שארגון העובדים צריך לכלול בתוכו לפחות מחצית מהעובדים השייכים לאותו מקצוע. אך היכולת של הרוב לכוף את המיעוט, היא בין החברים באותו איגוד. למשל, אם  רוב חברי האיגוד רוצים לפעול בדרך מסוימת והמיעוט מתנגד, בסיכומו של תהליך, המיעוט חייב לציית ולהשמע לרצון הרוב. אך אין בסמכות איגוד מקצועי בו חברים רוב בעלי מקצוע, לכוף את המיעוט שלא התאגד איתם. האיגוד איננו דואג ובודאי לא בצורה ישירה לאותם עובדים שלא התאגדו, וכיון שכך:

יש לומר שהוא כמו בהסכם מהיוניאן (=בארגון) שאלו שאין רוצים לא יהיו מהיוניאן (=מהארגון), ולא יהיו שייכים להם וכן מסתבר יותר, לא היה להם לכופן מצד קיום תקנתם (שו”ת אגרות משה חלק חו”מ א סי’ נט)

היכולת להתאגד היא המלצה ואף המלצה טובה, אך לא ניתן לחייב את מי שאינו מעונין בכך, וממילא אותם שלא מאוגדים ומאורגנים אינם מחוייבים להחלטות האיגוד המקצועי. גם הרב שלמה זלמן אויערבך, פוסק שלא ניתן לחייב בהחלטות את מי שלא התאגד:

אין כוחם של בעלי אומנות יפה אלא לעצמם וגם להמיעוט שלא קבלו אותם (=מבין בעלי האומנות שבאיגוד), אבל אין בכוחם להפסיד ולחייב את נותני העבודה שמעולם לא קבלו אותם עליהם.^[5]

הדוגמא היא נותני העבודה, המעסיקים, שהם כמובן לא מחויבים להחלטות האיגוד המקצועי. ומכאן שכל מי שלא התאגד, לא ניתן לחייב אותו. כך גם אם יש כמה איגודים מקצועיים לאותם בעלי מקצוע. החלטת איגוד מסויים איננה מחייבת את האיגוד האחר. כך פוסק הרב שאול ישראלי:

אם קיימים כמה ארגוני פועלים אין זכות ביד חברי הארגון האחד לכוף את השביתה על חברי הארגון האחר.^[6]

ההחלטות מחייבות רק את מי שמאוגד באותו ארגון.

---

 

[1] רמב”ם הל’ מכירה יד, יא. דברים דומים פסק בשו”ת הר”ן סי’ יא. כך פסק גם בשולחן ערוך חושן משפט סי’ רלא, סעיף כח. כך פסקו בעקבות שאלות מעשיות: הרב אליהו מזרחי, שו”ת הרא”ם סי’ נז; שו”ת אבקת רוכל סי’ קפו; שו”ת לחם רב סי’ רטז; שו”ת משפטים ישרים חלק ב סי’  לא.

[2]  הרב חיים שבתי, שו”ת תורת חיים חלק ג סי’ קז.

[3] הרב צבי איזנשטט, פתחי תשובה יורה דעה סי’ שסא ס”ק א.

[4] הרב אליהו מזרחי, שו”ת הרא”ם סי’ טז.

[5] שו”ת מנחת שלמה חלק א סי’ פז. תשובה זו פורסמה גם בתחומין, ה (תשמ”ה), עמ’ 292-287. דברים דומים: הרב צבי שפיץ, מנחת צבי- הלכות שכירות פועלים, סי’ י, ד.

[6] הרב שאול ישראלי, “על היחסים בין העובד למעביד”, הרבנות והמדינה, עמ’ 331-326.