א. הלכות צדקה – החובה לדאוג לעניים

1. החובה הפרטית לדאוג לעניים
2. חובת הציבור לדאוג לעניים – חובת העיר

ב. הדאגה לדיור כחלק מחובת הצדקה הציבורית

סוג הבית שצריך לספק לעני

ג. רווח המדינה ממכירת הקרקעות

מכירת נדל”ן לתושבי חוץ לארץ

 

הקדמה

מחירי הדירות בישראל הם היום מהגבוהים בעולם. המסקנה הזו עולה מהשוואת מחירי דיור בין מדינות שונות, ההשוואה נעשית ביחס לממוצע הכנסה לנפש באותה מדינה, כלומר: משווים כמה משכורות ממוצעות אדם צריך לשלם על-מנת לרכוש דירה סטנדרטית באותו מקום.

לדוגמא, דירה סטנדרטית בישראל עולה כ-130 משכורות חודשיות ממוצעות, לעומת מחיר דירה ממוצעת במדינות מערביות אחרות עומד על כ-100 משכורות חודשיות. גם מי שלא מתכוון לרכוש דירה מושפע ממחירי הדירות, שהרי השפעה של מחיר הדיור על השוק ועל יוקר המחיה הוא גדול מאוד. צריך לדון, האם יש חיוב על המדינה לדאוג לציבור לדיור?

על פי ההלכה – כיצד ראוי שתנהג המדינה לאור עובדות אלו?

 

א. הלכות צדקה – החובה לדאוג לעניים

דברים, פרק טו, פסוק ז

כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה’ אלהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון

הרב שמשון בן רפאל הירש, פירושו לתורה, שם

“כי יהיה בך אביון” יכול להאמר רק לציבור, שהרי אי אפשר לומר ליחיד: “כי יהיה בך אביון”. כנגד זה “לא תאמץ את לבבך” וכן המאמרים שלאחריו אמורים בראש ובראשונה אל היחיד… נמצא שמצוה זו פונה אל הציבור ואל היחיד כאחד, וחובת הדאגה לעניים חלה על הציבור ועל היחיד כאחד והיא תלויה בשניהם.

הרש”ר הירש טוען שיש אחריות ציבורית ופרטית לדאוג ליחיד האביון.

 

 א.1 החובה הפרטית לדאוג לעניים

רמב”ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכות א-ב

א. מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר “פתוח תפתח את ידך לו”, ונאמר “והחזקת בו גר ותושב וחי עמך”, ונאמר “וחי אחיך עמך”.

ב. וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה, שנאמר “לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון”.

 

א.2 חובת הציבור לדאוג לעניים – חובת העיר

רמב”ם, שם, פרק ט, הלכות א-ג, ו-ז

א. כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו, והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת; ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים וזו היא הנקרא “קופה”.

ב. וכן מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה, ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו וזהו הנקרא “תמחוי”.

ג. מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו…

ו. התמחוי נגבה בכל יום, והקופה מערב שבת לערב שבת, והתמחוי לעניי עולם והקופה לעניי אותה העיר בלבד.

ז. רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו מצרכי צבור ואף-על-פי שלא התנו כן בשעה שגבו, ואם היה במדינה חכם גדול שהכל גובין על דעתו והוא יחלק לעניים כפי מה שיראה הרי זה רשאי לשנותן לכל מה שיראה לו מצרכי צבור.

 

ב. הדאגה לדיור כחלק מחובת הצדקה הציבורית

רמב”ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכה ג-ד

ג. אם אין לו כלי בית קונים לו…

ד. יתום שבא להשיאו אשה שוכרין לו בית ומציעים לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה.

 

 ב.1 סוג הבית שצריך לספק לעני

כתובות, סז ע”ב

די מחסורו אתה מצווה עליו לפרנסו ואי אתה מצווה עליו לעשרו אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד, סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין.

 

רמב”ם, הלכות מתנות עניים, פרק ז, הלכה ג

ג. לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו… אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו, והֵעני וירד מנכסיו – קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.

 

הרב שלמה אישון, קובץ ‘שערי צדק’, עמוד 197

בהלכה אנו מוצאים הבדל בין חובת הצדקה הפרטית לבין חובת הצדקה הציבורית: חובת הצדקה הפרטית נקבעת על פי קריטריונים סובייקטיביים בהתאם לצרכים הספציפיים של הזקוק לעזרה. חובת הצדקה הציבורית לעומת זאת, נקבעת על פי קריטריונים מוחלטים. ביחס לחובת הצדקה הפרטית פוסק הרמב”ם: “מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני… אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שנאמר די מחסורו אשר יחסר לו…”. שיעור זה של “די מחסורו”, הקובע את החיוב במצוות הצדקה הפרטית, לא מצוי כלל במצוות הצדקה ציבורית – אדרבא שם יש שיעורים מסודרים והגדרות חדות: “מי שיש לו מזון שתי סעודות אסור לו ליטול מן התמחוי, היו לו מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה”.

 

ג. רווח המדינה ממכירת הקרקעות

רמב”ם, הלכות מכירה, פרק יד, ה-ז

ה. אין אוצרין פירות שיש בהן חיי נפש בארץ ישראל וכן בכל מקום שרובו ישראל שהרי מגיע מדבר זה צער לישראל. במה דברים אמורים בלוקח מן השוק, אבל המכניס משלו מותר לעשות לו קַבּוֹ אוצר.

ו. …וכל המפקיע שערים או שאצר פירות בארץ או במקום שרובו ישראל הרי זה כמלוה ברבית.

ז. במה דברים אמורים בפירות שיש בהן חיי נפש, אבל התבלין כגון כמון ופלפלין מותר לאצור אותן בארץ ישראל ולהוציא אותן ממקום למקום כשאר העיקרין.

 

 קובץ שערי צדק, עמוד 196

בענין זה חשוב לציין כי לא מצאנו שהמלך רשאי להחזיק בקרקעות ארץ ישראל לשם מסחר. קרקעות ארץ ישראל שייכות לעם ישראל, וכלשון הר”ן: “לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה”. ואמנם הר”ן מסיק מכך שבארץ ישראל אין “דינא דמלכותא דינא” ועל כך רבים חולקים, אך המחלוקת אינה על קביעתו כי ארץ ישראל שייכת לכל ישראל, אלא על ההשלכה של קביעה זו לעניין דינא דמלכותא: המלך אומנם ראשי להפקיע קרקעות לצרכי השלטון ולצרכי הציבור אך קרקע שאינה נחוצה למטרות אלו צריכה לשמש לדיור לאזרחים ולא ככלי להפקת רווחים. מכירת קרקעות המדינה במחירים גבוהים כמוה כהטלת מס על מי שאין לו קרקע. אם המדינה זקוקה לכסף עליה לעשות זאת באמצעות מערכת המיסים שיגבו בצורה הוגנת ולא על ידי פגיעה דווקא במחוסרי הדיור.

 

ג.1 מכירת נדל”ן לתושבי חוץ לארץ

רמב”ם שם, הלכה ח

ח. אין מוציאין פירות שיש בהן חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות מארץ ישראל לחוצה לארץ או לסוריא ולא מרשות מלך זה לרשות מלך אחר בארץ ישראל.

 

סיכום

א. צדקה: המדינה צריכה לעזור לנזקקים בצרכים בסיסיים, במיוחד בנושא שהתנהלות המדינה גורמת למצוקה ולכן בידהּ המפתח לפתרון.

ב. קרקעות המדינה שייכות לציבור, לכן לכל אחד מהציבור יש זכות בקרקע. המדינה – שמחזיקה את הקרקע עבור הציבור – צריכה לדאוג שכל אחד מהציבור יוכל למשמש את זכותו לשימוש בקרקע לצורך דיור.

ג. דין המסחר של “אוצר פירות”: גוף שמחזיק משאב חיוני עליו מוטל לשווקו בלי לגרום למחיר להאמיר.

ד. אסור למכור לתושבי חוץ לארץ פירות (נדל”ן) שיש בהם חיי נפש.

ה. מצוות צדקה נוגעת בעיקר לנזקקים. הדינים בעניין קרקעות המדינה ו”אוצרי פרות”, נוגעים לכלל האוכלוסייה. לכן עיקר פעולת המדינה בדין מצוות צדקה מופנה כלפי הנזקקים ולא כלפי כלל האוכלוסייה.

ו. הקניית קרקעות נוגעת לכלל האוכלוסייה ומצריכה חקיקה ממשלתית להורדת מחירי הדיור.

ז. בכדי לקיים את דין מצוות צדקה די בעזרה בשכירות, אבל הקניית קרקעות לציבור תלויה בדאגה לאפשרות קנייה.