הוראת אזרחות לתלמידים דתיים היא בעייתית. אי אפשר ללמד את המקצוע הזה בבית הספר הממלכתי דתי באותו אופן שבו מלמדים אותו בבית הספר הממלכתי. הדברים אינם אמורים בצדדים הטכניים של סדרי השלטון. גם באלה יש פרטים הטעונים ברור הלכתי, אבל הדברים כבר נידונו על ידי גדולי ישראל מהדור הקודם, וכבר גובשה הסכמה עקרונית לסדרי השלטון המקובלים.
הבעיות מתעוררות בענין “מקור הסמכות”, והנגזר מזה – ההתיחסות ל”ערכים הדמוקרטיים”.
בלמודי האזרחות מלמדים שהעם הוא הרבון, ועל כן חוקי הכנסת – המיצגת את העם – מחייבים את כולם באופן מוחלט. אבל הנער הדתי לומד שלא העם הוא הרבון, אלא ה’. ועל כן הציות לחוקי הכנסת הוא מותנה. הוא יציית לחוק רק בתנאי שזה אינו מנוגד לדבר ה’. כדברי הרמבם בהלכות מלכים (פרק ג הלכה ט) “דברי הרב (=האדון) ודברי העבד – דברי הרב קודמין”.
המתח הזה התגלה באופן חריף בנושא “סרוב הפקודה” בזמן ההתנתקות-גרוש בגוש קטיף. אותם חיילים שהבינו, שבמקרה הזה דבר ה’ הוא לסרב לפקודה – סרבו.
הרמטכל דן חלוץ הגיב לסרובים האלה ואמר – מי שיש לו רבון מעל לצבא או לחוק, אין מקומו בצבא!
ובענין הערכים הדמוקרטיים, גם כאן יש בעיה. הערכים הללו בנוים על ההבנה שהאדם, הפרט, הוא במרכז. ועל כן השיח הדמוקרטי בנוי כולו מסביב לזכויות הפרט, ולפיו אין לפגוע בזכויות הפרט אלא אם כן הן פוגעות בזכויותיו של פרט אחר. אבל היהודי המאמין – השקפתו בנויה על ההכרה שה’ הוא במרכז, ולא האדם. על כן הוא אינו מדבר כל כך על זכויות הפרט, אלא בעיקר על חובות הפרט. (הפרט כאן הוא כמובן גם הוא עצמו). ובודאי יקרה לא פעם, שלדעתו צריך לפגוע בזכויות הפרט בגלל רצון ה’, גם כשאינן פוגעות בזכויותיו של שום אדם. למשל, הוא יתקומם נגד חופש הכתיבה המתיר לכתוב דברי שקר ודברי נבלה וגסות רוח. וכיוצא באלה.
אין שום דרך לבטל את הנגוד העקרוני שיש בין ההשקפה האזרחית להשקפה האמונית.
אבל בהחלט יש דרך לצמצם את נקודות החכוך המעשיות שביניהן. למשל – צה”ל מעונין בשרותם של חיילים דתיים, ועל כן עיגן בפקודות מטכל את ענין השבת והכשרות ועוד. בנושאים שאין בהם פקודות מטכל מפורשות, ומתגלה בהם מתח בין שתי ההשקפות, פעמים רבות יוכל מפקד נבון ורגיש לפתור את הבעיה. מצד שני, החייל הדתי – מתוך שקול של פקוח נפש – לא יסרב פקודה, גם אם אינה מוצדקת לדעתו, במקום שבו הסרוב יפגע בפעילות הבטחונית של הצבא.
במקרים שההתנגשות לא תמנע – יעשה החייל הדתי כפי אמונתו, והצבא יחליט האם להענישו, ועד כמה.
אגב, המתח הזה קיים לפעמים גם אצל חיילים חילוניים, כשהם מקבלים פקודה הנוגדת את מצפונם ואינה “בלתי מוסרית בעליל”!
גם נושא הערכים הדמוקרטיים כך. יש נגוד תהומי בין שתי ההשקפות הנזכרות. ואף על פי כן, ההתנגשות המעשית אינה כל כך גדולה. טעם הדבר הוא, שתורת ישראל תובעת מאתנו להיות מוסריים. והערכים הדמוקרטיים ביסודם בנויים על המוסר היהודי שעבר דרך התנ”ך אל העולם הנאור.
עם זה, יש גם התנגשויות מעשיות לא מעטות בין שתי ההשקפות.
החוברת שלפנינו מתיחסת לפרטים שונים במערכת הערכים הדמוקרטיים, ומראה שיש להם מקור ושורש בתורת ישראל. אבל המורה לאזרחות, שחייב לראות את עצמו גם כמחנך של תלמידיו, לא יצא ידי חובתו אם לא ידגיש גם את ההבדלים העקרוניים שבין שתי דרכי המחשבה המתוארות לעיל.