המקרה-אדם שכר בית וראה שהמשכיר השאיר את הסוכה שלו שם, לקראת חג הסוכות הוא ביקש רשות להשתמש בסוכה. ובתום השימוש החזיר השוכר את הסוכה לחצר הבית.עם סיום תקופת השכירות החזיר השוכר את המפתח של הבית למשכיר, המשכיר הלך לראות מה מצב הדירה ותוך כדי הבדיקה הוא מגלה שהסוכה אינה נמצאת.
הטענות-התובע “החצר אינה מקום המשתמר,סוכה כזו צריך לאפסן במרפסת בבית , וכך קיבל אותה השוכר. ישנה פשיעה בשמירה!”
הנתבע “קיבלתי את הסוכה בחצר ולשם החזרתי אותה, אני לא אמור למלא את המרפסת שלי בסוכה. הסוכה הייתה במקום המשתמר.!
ברור ההלכה
עלינו לברר את הדין וגם את המציאות .השאלה הראשונה היא השאלה המציאותית היא האם החצר היא מקום המשתמר?
לאחר סיור במקום ושיחה עם השכנים נראה שאכן החצר היא מקום משתמר, החצר תחומה בגדר ומוסתרת מהרחוב . לכן אין בכך פשיעה וכפי שלמדנו בסימן רצ’א “כיצד דרך השומרים הכל לפי הפקדון-יש פקדון שדרך להניחו בבית שער, ויש פקדון שדרך שמירתו בחצר כגון חבילות פשתן הגדולות”. ופירש הסמ’ע בס’ק כ’א שאף שהכל נכנסים ויוצאים שם מ’מ דרך הבעלים להניחם שם היות והם כבדים ואינם נגנבים בקלות.
יש להעיר שכל זה בהנחה שגרים בבית אבל השוכר השאיר את הסוכה בחצר גם לאחר שעזב את הדירה ואז כבר ישנו סיכון גבוה יותר שהחפץ ייגנב ואפשר שזו ממש פשיעה.
קבלת שמירה
שומר צריך לקבל עליו שמירה. השוכר מעולם לא אמר שהוא מקבל שמירה על חפצי המשכיר. למדנו בסימן רצ’א שאף אם ניתנה רשות להכנסת פירות היא אינה נחשבת לקבלת שמירה.
אומנם הנתיבות שם סק’ב כתב שאם אדם נותן לחברו חפץ להניח במקום המצריך שמירה, זה עצמו ראיה מעצם העניין שאכן ישנה פה קבלת שמירה. לכן נראה שאף כאן ישנה אומדנא שהשוכר מקבל על עצמו לשמור על חפצי המשכיר הנמצאים ברשותו [יעויין פתחי חושן פקדון פרק ב סק’ מ’ט].
סיום השמירה
השומר השאיר את הסוכה בחצר ומסר את המפתח לבעל הבית. מצד אחד ישנה פה השבה לבעלים מצד שני החפץ הונח במקום שאינו משתמר. הגאון הרב זלמן נחמיה שליט’א הפנה אותי לגמרא בבא קמא נז. שם כתוב שאם הוחזר החפץ למקום שלא שכיח שבעלים יראו אותו, חייב השומר, אף כאן יש לומר שהמפקיד אינו יודע שהפקדון מונח במקום שאינו שמור ורק לאחר כמה ימים ישנה סבירות שהוא יבקר במקום ויתוודע למצב הפקדון.
לפי זה צריך להיות שהשומר חייב שהרי הוא פשע בשמירתו .
מאידך ישנה סברא גדולה לפטור, לפי דברי השוכר הסוכה מראש הונחה על ידי המשכיר עצמו בחצר. אם כן מראש שעבוד השמירה היה רק למצב הזה , שהרי כל השמירה עצמה היא אומדן דעת של השוכר אם כן יש לומר דווקא בכה’ג קיבל על עצמו!
למדנו בבא בתרא פח שחנווני שהיה שואל על צלוחית והחזיר אותה לידי ילד פטור. היות והוא לקח את הצלוחית ממקום אבידה מדעת יכול להחזיר לשם. גם כאן יכול השוכר להניח באותו מקום שהשאיר המשכיר את הסוכה. [יעויין שם בתו’ס וברמב’ן שם ובכל מקרה כאן עדיף שאין זה מקום אבידה מדעת][1]
מסקנה
מעיקר הדין השוכר פטור,מאידך המשכיר מכחיש את דברי השוכר . לדעתו הסוכה לא הייתה מונחת בחצר. בנוסף הוא טוען שאין להסיק מהשארת הסוכה בחצר בזמן שאנשים גרים בבית , לזמן שאין בו מגורים.
היות והשוכר חתם על פשרה , ובסופו של דבר הוא השאיר את הסוכה במקום שאינו משתמר[2] , יש לחייבו בשליש מערך סוכה משומשת.
[1] והנה השוכר קיבל רשות להשתמש בסוכה בימי החג. האם לאחר שנגמרה ההשאלה הוא נהפך לשומר שכר החייב בגנבה ואבדה?
יש לדון האם ההשאלה הסתיימה כאשר החזיר השוכר את הסוכה לחצר?.
א. שומר חייב להחזיר לרשות המפקיד.[ש’מ סעיף ח]. במקרה שלנו כל החצר שייכת לשוכר ,א’כ אין החזרה לרשות הבעלים. [אומנם ברשב’ם בב’ב , והרא’ש בפסחים משמע שהמקום שהחפץ מונח שם שייך למפקיד-הובא בט’ז בסימן קפ’ט ובקצוה’ח שם.מ’מ נראה שכאשר המפקיד נתן רשות לשוכר להשתמש חזרה החצר להיות קנויה לשוכר לגמרי]
ב.למדנו בב’ק נז הכל צריכים דעת בעלים מלבד השבת אבידה . ובן נפסק בסימן רס’ז סק’א בסמ’ע.
במקרה שלנו לכאורה לא הייתה דעת בעלים.
נראה שישנה סברא חזקה לומר שעל אף הבעיות שהערנו ,אכן הייתה השבה. המשכיר עצמו רצה שהחפץ לא יוחזר אליו. אלא יישאר ברשות הנפקד. והנה לדעת קצו’הח אין חיוב השבה לרשות הבעלים וסגי בכך שהוא מודיע להם לכן כאן המשכיר יודע שההשאלה הסתיימה וממילא נחשב הדבר לדעת בעלים. בהנחה שאכן ההשאלה הסתיימה ואכן החפץ הוחזר למקומו, ממילא לא שייך כאן הדין שלמדנו בב’מ פא ששואל שכלה ימי שאילתו הרי הוא ש’ש הואיל ונהנה מהנה, משום שהייתה החזרה גמורה לבעלים.
[2] יש פה גם חיוב שבועת הסת, וכן יש לצרף את דברי הנתיבות שכל אדם אשר הניח חפץ של חבריו במקום שאינו משתמר חייב.[רצ’א סק’ח]