הצג:
תצוגה מלאה | מידע | כותרות בלבד

תביעת סוכה שנגנבה

המקרה– אדם שכר בית וראה שהמשכיר השאיר את הסוכה שלו שם, לקראת חג הסוכות הוא ביקש רשות להשתמש בסוכה. ובתום השימוש החזיר השוכר את הסוכה לחצר הבית.

עם סיום תקופת השכירות החזיר השוכר את המפתח של הבית למשכיר, המשכיר הלך לראות מה מצב הדירה ותוך כדי הבדיקה הוא מגלה שהסוכה אינה נמצאת.

הטענות– התובע “החצר אינה מקום המשתמר, סוכה כזו צריך לאפסן במרפסת בבית , וכך קיבל אותה השוכר. ישנה פשיעה בשמירה!”

הנתבע “קיבלתי את הסוכה בחצר ולשם החזרתי אותה, אני לא אמור למלא את המרפסת שלי בסוכה. הסוכה הייתה במקום המשתמר!”

ברור ההלכה

עלינו לברר את הדין וגם את המציאות .השאלה הראשונה היא השאלה המציאותית היא האם החצר היא מקום המשתמר?

לאחר סיור במקום ושיחה עם השכנים נראה שאכן החצר היא מקום משתמר, החצר תחומה בגדר ומוסתרת מהרחוב . לכן אין בכך פשיעה וכפי שלמדנו בסימן רצ’א “כיצד דרך השומרים הכל לפי הפקדון-יש פקדון שדרך להניחו בבית שער, ויש פקדון שדרך שמירתו בחצר כגון חבילות פשתן הגדולות”. ופירש הסמ’ע בס’ק כ’א שאף שהכל נכנסים ויוצאים שם מ’מ דרך הבעלים להניחם שם היות והם כבדים ואינם נגנבים בקלות.

יש להעיר שכל זה בהנחה שגרים בבית אבל השוכר השאיר את הסוכה בחצר גם לאחר שעזב את הדירה ואז כבר ישנו סיכון גבוה יותר שהחפץ ייגנב ואפשר שזו ממש פשיעה.

קבלת שמירה.

שומר צריך לקבל עליו שמירה. השוכר מעולם לא אמר שהוא מקבל שמירה על חפצי המשכיר. למדנו בסימן רצ’א שאף אם ניתנה רשות להכנסת פירות היא אינה נחשבת לקבלת שמירה.

אומנם הנתיבות שם סק’ב כתב שאם אדם נותן לחברו חפץ להניח במקום המצריך שמירה, זה עצמו ראיה מעצם העניין שאכן ישנה פה קבלת שמירה. לכן נראה שאף כאן ישנה אומדנא שהשוכר מקבל על עצמו לשמור על חפצי המשכיר הנמצאים ברשותו [יעויין פתחי חושן פקדון פרק ב סק’ מ’ט].

סיום השמירה

השומר השאיר את הסוכה בחצר ומסר את המפתח לבעל הבית. מצד אחד ישנה פה השבה לבעלים מצד שני החפץ הונח במקום שאינו משתמר. הגאון הרב זלמן נחמיה שליט’א הפנה אותי לגמרא בבא קמא נז. שם כתוב שאם הוחזר החפץ למקום שלא שכיח שבעלים יראו אותו, חייב השומר, אף כאן יש לומר שהמפקיד אינו יודע שהפקדון מונח במקום שאינו שמור ורק לאחר כמה ימים ישנה סבירות שהוא יבקר במקום ויתוודע למצב הפקדון.

לפי זה צריך להיות שהשומר חייב שהרי הוא פשע בשמירתו .

מאידך ישנה סברא גדולה לפטור, לפי דברי השוכר הסוכה מראש הונחה על ידי המשכיר עצמו בחצר. אם כן מראש שעבוד השמירה היה רק למצב הזה , שהרי כל השמירה עצמה היא אומדן דעת של השוכר אם כן יש לומר דווקא בכה’ג קיבל על עצמו!

למדנו בבא בתרא פח שחנווני שהיה שואל על צלוחית והחזיר אותה לידי ילד פטור. היות והוא לקח את הצלוחית ממקום אבידה מדעת יכול להחזיר לשם. גם כאן יכול השוכר להניח באותו מקום שהשאיר המשכיר את הסוכה. [יעויין שם בתו’ס וברמב’ן שם ובכל מקרה כאן עדיף שאין זה מקום אבידה מדעת][1]

מסקנה

מעיקר הדין השוכר פטור,מאידך המשכיר מכחיש את דברי השוכר . לדעתו הסוכה לא הייתה מונחת בחצר. בנוסף הוא טוען שאין להסיק מהשארת הסוכה בחצר בזמן שאנשים גרים בבית , לזמן שאין בו מגורים.

היות והשוכר חתם על פשרה , ובסופו של דבר הוא השאיר את הסוכה במקום שאינו משתמר[2] , יש לחייבו בשליש מערך סוכה משומשת.


[1] והנה השוכר קיבל רשות להשתמש בסוכה בימי החג. האם לאחר שנגמרה ההשאלה הוא נהפך לשומר שכר החייב בגנבה ואבדה?

יש לדון האם ההשאלה הסתיימה כאשר החזיר השוכר את הסוכה לחצר?.

א. שומר חייב להחזיר לרשות המפקיד.[ש’מ סעיף ח]. במקרה שלנו כל החצר שייכת לשוכר ,א’כ אין החזרה לרשות הבעלים. [אומנם ברשב’ם בב’ב , והרא’ש בפסחים משמע שהמקום שהחפץ מונח שם שייך למפקיד-הובא בט’ז בסימן קפ’ט ובקצוה’ח שם.מ’מ נראה שכאשר המפקיד נתן רשות לשוכר להשתמש חזרה החצר להיות קנויה לשוכר לגמרי]

ב.למדנו בב’ק נז הכל צריכים דעת בעלים מלבד השבת אבידה . ובן נפסק בסימן רס’ז סק’א בסמ’ע.

במקרה שלנו לכאורה לא הייתה דעת בעלים.

נראה שישנה סברא חזקה לומר שעל אף הבעיות שהערנו ,אכן הייתה השבה. המשכיר עצמו רצה שהחפץ לא יוחזר אליו. אלא יישאר ברשות הנפקד. והנה לדעת קצו’הח אין חיוב השבה לרשות הבעלים וסגי בכך שהוא מודיע להם לכן כאן המשכיר יודע שההשאלה הסתיימה וממילא נחשב הדבר לדעת בעלים. בהנחה שאכן ההשאלה הסתיימה ואכן החפץ הוחזר למקומו, ממילא לא שייך כאן הדין שלמדנו בב’מ פא ששואל שכלה ימי שאילתו הרי הוא ש’ש הואיל ונהנה מהנה, משום שהייתה החזרה גמורה לבעלים.

[2] יש פה גם חיוב שבועת הסת, וכן יש לצרף את דברי הנתיבות שכל אדם אשר הניח חפץ של חבריו במקום שאינו משתמר חייב.[רצ’א סק’ח]

השאלת רכב

שאלה:

בעל משפחה שאל רכב משכינו לשם טיול בגולן. לאחר שלוש וחצי שעות נסיעה הגלגל התפנצ’ר , הנהג החליף גלגל ונסע לתקן את הפנצ’ר. התברר שהצמיג נהרס ולכן העלות הייתה גבוהה 150 ₪ .
למחרת בבקר לרוע מזלו של הנהג, התגלה שבמשך הלילה כאשר הרכב עמד בחניון נגרם לו נזק –הבקליט נשברה, כנראה על ידי רכב חולף. הנהג חזר לשדרות בבושת פנים ובא לשאול כיצד לנהוג עם ההוצאות שנגרמו לו- עלות פנצ’ר ותיקון הבקליט?

להמשיך לקרוא

אחריות על גניבת חפצים מישיבת שדרות

תיאור המקרה

בחור נתבקש לעבור לחדר אחר בפנימייה. בחדר החדש אין מספיק מקום להניח את כל חפציו, לכן קיבל הבחור אישור להשאיר את חפציו בחדר הקודם.

הוא ביקש ולא נענה לקבל מפתח לחדר. ביום שישי לפני הנסיעה הביתה נגש שוב לאחראי וביקש לנעול את החדר. האחראי לא רצה להתחייב ואמר “אשתדל”. בסופו של דבר נגנבו חפצים בשווי של 400 ₪ (השווי לפי ערך של חפצים חדשים).

בירור הדין

יש להפריד בין התביעה של התלמיד לתת לו מקום שמור לחפציו, לבין הדיון על תשלום הנזק. הבקשה הלגיטימית של הבחור לקבל  מקום לחפצים אינה חלק מהדיון הממוני.

חיוב ממון יכול לבוא בחשבון רק מצד חיובי שמירה! האם הייתה פה קבלת שמירה?

האחראי לא קיבל על עצמו שמירה, שהרי תגובתו הייתה “אשתדל”. יותר מכך הבחור עצמו היה מודע לסיכון בהשארת חפצים ולכן הוא לקח איתו חפצים יקרים. אם הוא רצה הוא יכול היה לדאוג ולהעביר את החפצים לחדר שמור אחר.

מסקנה

מעיקר הדין ישיבת שדרות פטורה.

מנהל ישיבת שדרות החליט לפנים משורת הדין לפצות את הבחור. הפיצוי יהיה בהתאם לדין, דהיינו, על הצד שישנו חיוב לפצות על הגנבה מדין שומר שכר (כאילו הייתה קבלת שמירה ואז נידון כשומר שכר שהרי הבחור משלם לישיבה על הצרכים הבסיסיים).[1] מה הוא סכום החיוב?

בבואנו להעריך חפצים משומשים אנו נתקלים בבעיה. בדרך כלל השומה היא לפי שווי החפץ אילו היה נמכר בשוק. אולם, שיטה זו אינה שייכת כאן כיון שאין דורש לקניית סנדלים וחולצות משומשות. בעקבות זאת, כתב על כך בספר פתחי חושן (הלכות פקדון פרק ח ס”ק מט) שנראה לכאורה לפטור.[2]

ואכן, בספר נתיבות המשפט (סימן קמח ס”א) כתב וז”ל:

“דנראה דדבר שאינו שוה בעצמו למכרו וליקח דמים בעדו רק ששוה לאיש ההוא אין המזיק חייב לשלם”.

מההוכחות שמביא שם נראה להדיא שאף חפץ שמצד עצמו יש לו ערך אלא שבפועל אין לו שוק, פטור.[3]

אולם הש”ך (חו”מ סימן שפ”ו ס”ק א) הביא את דברי התוספות (ב”ק עא: ד”ה וסבר) ששור הנסקל אינו חייב עליו היות ורק לשומר יש לו ערך בו, והסיק שאין תירוץ זה של התוספות עיקר, משמע שלא כנתיבות המשפט.

כך פסק הגרז”ן בתחומין ח:

“מזיק דבר שאינו נמכר, כתמונה אישית, תעודה סמיכה וכיוצ”ב, לדעת קצוה”ח, ונתה”מ  משמע שפטור, אך יש לדחות ראיותיהם. וכן מוכח מהש”ך שחייב.  בשעור החיוב יש להעזר בקני המדה הבאים במדת האפשר: במחיר שיעלה להשיג אותו דבר שניזוק מחדש, מחיר הרכישה של אותו דבר שניזוק”.

וכן מסקנת הרב מרדכי פרבשטין במאמר על שומת חפצים משומשים (קובץ דברי משפט):

“יש מקום לומר שבבגד משומש , שומת הנזק היא האפשרות לשיקום הנזק, הדרך הנכונה לשומה זו היא ערכו של בגד חדש בניכוי פחת השימוש,כמה היה האדם מוכן לשלם על החפץ שלו”.

לכן השומה המוצעת היא על פי המחיר שהבחור היה מוכן לשלם עבור חפציו. למשל אם המחיר לסנדלים חדשות 200 ₪ הבחור יהיה מוכן לשלם 120 שקלים עבור סנדלים משומשות המתאימות לו.

החלטה

להערכתנו היות ומדובר על חולצות ופרטי לבוש, הבחור היה מוכן לשלם עבורם סכום גבוה יחסית ולכן החלטנו על סך 280 שקלים.


[1] ישנה חובת שבועה על הבחור – שבועת הנגזל שתקנו אף בפקדון [סימן צ סעיף י] ומנהל ישיבת  שדרות מחל עליה .

[2] צ”ב בדברי פתחי חושן שכתב שיש להעריך את הפער בין חפץ חדש לבין חפץ משומש ואת הפער ישלם. מה מבטא הפער?

[3]המנחת שלמה ח”ג סימן ק”ד ביאר שרק בזכויות שיעבוד סובר כך נתיבות המשפט ולא בחפץ ממש.

תביעת סוכה שנגנבה

המקרה-אדם שכר בית וראה שהמשכיר השאיר את הסוכה שלו שם, לקראת חג הסוכות הוא  ביקש רשות להשתמש בסוכה. ובתום השימוש החזיר השוכר את הסוכה לחצר הבית.עם סיום תקופת  השכירות החזיר השוכר את המפתח של הבית למשכיר, המשכיר הלך לראות מה מצב הדירה ותוך כדי הבדיקה הוא מגלה שהסוכה אינה נמצאת.

להמשיך לקרוא

תשלום בצ’ק שחזר

יורם הזמין שרותי קייטרינג ושילם עבורם בצ’ק שאינו על שמו הצ’ק לא כובד ע’י הבנק, מהסיבה שאין לו כיסוי.
יורם לא הסכים לשלם מחדש את חובו, במקום זה הוא התקשר לבעל הצ’ק וביקש ממנו לדאוג לכיסוי. אותו אדם העדיף לשלוח צ’ק אחר שנתנו לו ויש לו כיסוי. הוא התנה את משלוח הצ’ק החדש, בכך שישלחו לו את הצ’ק הישן שלא כובד.
בפועל, הצ’ק החדש נשלח לבעל הקייטרינג עוד לפני שהוא החזיר את הישן.

להמשיך לקרוא