הצג:
תצוגה מלאה | מידע | כותרות בלבד

אחריות בעל מוסך

 שאלה:

בעל רכב הגיע למוסך ונאמר לו שצריך להחליף משאבת מים. בעל המוסך החליף את משאבת המים, לאחר מכן בעל הרכב נסע ברכבו והתברר שמשאבת המים לא תוקנה כראוי וכתוצאה מכך התקלקל כל המנוע. נורית הבקרה שמורה על בעיה במים דלקה אלא שבעל הרכב לא התייחס לכך והמשיך לנסוע וכתוצאה מכך התקלקל המנוע. בעל הרכב טוען שהסיבה שהוא לא התייחס לנורית הבקרה מפני שהוא סמך על בעל המוסך שאמר לו שניתן לסוע ברכב, ולכן הוא תובע מבעל המוסך את קלקול המנוע שלטענתו נוצר בסיבת בעל המוסך.

תשובה:

א. במקרה שלפנינו יש לדון ביחס למשאבת המים וכמ”כ ביחס למנוע. פשוט שביחס למשאבת המים, כיון שברור שמלאכת התקנתה לא נעשתה כראוי, שאל”כ לא היה מתרחש הקלקול, יש לבעל המוסך לתקנה ואם לא עליו להחזיר לבעל הרכב את כל כספו.

ב. ביחס לקלקול המנוע. אע”פ שמשאבת המים לא הותקנה כראוי אין נראה שנחשב שבעל המוסך הזיק לרכב עצמו, שהרי גם קודם התקון משאבת המים לא היתה תקינה, לכן אין כאן תוספת היזק למצב הרכב. (אמנם ייתכן שמשאבת המים הישנה היתה מחזיקה יותר מעמד, מ”מ אין לנו ודאות בכך, ועוד שהרי כל שהובאה לתקון זהו מחמת משאבת המים, לכן אנו מתייחסים לכך שמבחינה זו לא נוסף קלקול ברכב). אלא שאעפ”כ, כיון שעל סמך דבריו של בעל המוסך שהרכב תקין בעה”ב השתמש בו וכתוצאה משמוש זה התקלקל המנוע, א”כ יש לדון האם יש לראות את בעל המוסך כמזיק מחמת דבריו לבעל הרכב שהרכב הוא תקין, וצ”ב אם לחייבו מדינא דגרמי.

והנה מצאנו בשו”ע שו ס”ו שכתב: “המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד … והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים. (ויש אומרים דאפילו סתמא נמי חייב (טור בשם רבינו יצחק והרא”ש).  ומכל מקום הסברא הראשונה נראה עיקר).” מקור הלכה זו הוא המבואר בגמ’ ב”ק (צט:), והמדובר הוא שאותו שהראה סמך על דברי השולחני, ומחמת כך נמצא נפסד, כגון שהסכים לקבלו תמורת פירעון חוב מחמת עצת השולחני, ובזה פטרו לחייב, וכעת נמצא שהפסיד דינר מחמת עצת השולחני. ומבואר שם בגמ’ (ק.) שחיובו בזה הוא מדינא דגרמי. וא”כ לכאורה כך יש לומר בנדון דידן, שכיון שבעל הרכב סמך על דברי בעל המוסך שניתן להשתמש ברכב ללא חשש מקלקול משאבת המים, ועל סמך דבריו נהג ברכב, א”כ יש לזקוף את קלקול המנוע לחובת בעל המוסך ולחייבו מדינא דגרמי על כך, שהרי בעל המוסך הוא כשולחני שקבל שכר ופשוט שבעל הרכב סמך על דבריו.

ואין לחלק שמראה דינר לשולחני המזיק היחיד הוא השולחני, משא”כ כאן הנזק נוצר מחמת נסיעתו של בעל הרכב, שהרי גם לגבי שולחני ההיזק נוצר רק אח”כ בשעה שהמראה פטר את החייב מחמת דבריו של השולחני, וא”כ גם בנדון דידן אע”פ שהנזק נוצר רק אח”כ מחמת מעשיו של בעל הרכב שנהג בו, יש לחייב את בעל המוסך. וכך נראה גם ממה שמצאנו בענין מי שהורה בכשרה שהיא טריפה ועל פי דבריו האכילה השואל לכלבים שחיב לשלם אם אינו מומחה וחיובו הוא מדינא דגרמי כמבואר בדברי הראשונים עיין טוש”ע חו”מ כה ד’, וגם שם מי שהאכיל בפועל זהו הבעלים ע”פ הוראת המורה ואעפ”כ חייב המורה, וכ”נ מדברי הרא”ש (ב”ב פ”ב יז’) שנחשב שהמורה עשה את המעשה בכגון דא.

כמ”כ נראה שאין לחלק שבדינר רע ההפסד הוא מחמת קבלת הדינר, ודברי השולחני התייחסו לדינר עצמו שיכול לקבלו, שכך נשאל אם דינר זה יכול לקבלו, משא”כ כאן דברי בעל המוסך התייחסו למשאבה שהיא תקינה, שנראה פשוט שמשמעות דברי בעל המוסך שניתן לנסוע ברכב ואין לחוש לקלקול המשאבה, וה”ז כשואל את חבירו אם ניתן לנסוע ברכב ואומר לו שייסע, ובזה שנסע קלקל את הרכב עצמו בנסיעתו מחמת דבריו של זה.

ובענין הגדר בגרמי וגרמא נדון בהרחבה בראשונים, ועיין בכל זה בתוד”ה זאת אומרת (ב”ב כב:) וברא”ש (שם פ”ב סק”יז), וברמב”ם (חובל פ”ז ז’) ובמ”מ שם, וברמב”ן באריכות גדולה בקונטרס דינא דגרמי, ובטוש”ע סימן שפו ובנו”כ שם. ונראה מדברי כ”א מהפוסקים חילוקים אחרים בענין זה של חיוב בדינא דגרמי. וכתב ב”פתחי חושן” פ”ג סק”ג בסופו שנראה מדברי הפוסקים שאין לחייב מדד”ג אלא כשההיזק בא מיד וברי היזקא. וא”כ בנדון דידן לענין מידיות הנזק אפשר שלא נחשב שהנזק בא מיד, שלגבי שולחני כתב הרא”ש (ב”ב שם): “וכן מראה דינר לשולחני כי מיד הוא פוטר אותו שנותנו לו”, ויתכן שמדובר ששניהם עומדים לפני השולחני דווקא. אלא שצ”ב כיצד טועה בהוראה והאכיל לכלבים נחשב שהנזק בא מיד, ואפשר שהכוונה לחלות ההוראה שחלה מיד בתום דבריו, וצע”ב, וכבר הקשו בזה בתוד”ה זאת בב”ב שם, ואכמ”ל. סופו של דבר בנדון דידן לא ברור שנחשב שהנזק בא מיד. כמ”כ לענין ברי היזקא נראה שבנדון דידן לא נחשב ברי היזקא, שהרי יש נורית סימון שמראה על תקלה בענין חוסר מים, והמדובר הוא שאכן הנורית הראתה זאת, וא”כ דברי בעל המוסך אינם גורמים באופן ישיר לנזק ודאי, שנראה שהתחשבות בנורית יכולה למנוע זאת, וכאן בעל הרכב לא התחשב בכך, ולכן נראה שגם מבחינה זו אין כאן לחייב מדינא דגרמי.

אלא שיש לדון מצד גרמא בנזיקין, וכמש”כ בשו”ת הרשב”א (ח”א צט) לגבי מזיק לחבירו בעצתו, וכגון שאמר לעבדו של פלוני להתגייר ובזה הפקיע עצמו מאדונו, ולדעת הרשב”א פטור בזה משום גרמא, והובא ברמ”א (שפו ג), וכמ”כ כאן שנראה שאע”פ שאינו גרמי מ”מ גרמא לכאורה יש כאן שמחמת עצתו נמצא זה נפסד ממון. ובגרמא מצאנו ברמ”א (שם) שהביא דעת הריצב”א (ב”ב כב:) שסובר שבגרמא דשכיח חייבו חכמים, וזהו לדעתו ענין דד”ג שמבואר בגמ’ שחייבו בזה, שאין הבדל מהותי בין גרמי לגרמא אלא שבשכיח קנסו חכמים, עיי”ש בגר”א סק”י שכ”כ בדעת הרמ”א. אלא שלא ברור שגרמא זה שלפנינו נחשב שכיח, ועוד שהש”ך שם סק”כד כתב לחלוק על דברי הרמ”א, ולדעתו אין כוונת הריצב”א שבכל דבר שכיח יש לקנוס, אלא לדעתו מה שחילקו בש”ס בין גרמא שפטור לגרמי שחייב זהו מחמת השכיחות אולם מה שקנסו הם קנסו, ואין לנו להוסיף. ואפילו ת”ל שכוונת הריצב”א כרמ”א והרמ”א פסק כמותו בכל מקום דשכיח, נראה שהמחבר בשו”ע שם לא פסק כרצב”א, וא”כ יש לנו לומר הממעה”ר.

ואע”פ שמצאנו שיש מצבים שבגרמא חייב לצאת יד”ש כגון שולח את הבעירה ועוד, עיין בטוש”ע תיח ז’, ושם יא, טז ועוד, מ”מ נראה שבנדון דידן פטור, שכבר כתב המאירי (ב”ק נו.) ד”ה וכן לאחר שהביא מה שמצאנו בגרמא שחייב בדיני שמים כתב: “אלא שיש מהם שפטור אף בדיני שמים, והוא שאין כוונתו כלל להיזק, כי הוא יודע תעלומות לב.” וא”כ בנדון דידן שלא נתכוון בעל המוסך להזיק יש לפטור גם מדיני שמים.

כמו כן ייתכן שבנדון דידן גרע גם מגרמא, שכיון שהנוהג היה יכול לראות בנורית הבקרה את חסרון המים ולהפסיק בנסיעה ולא יוזק המנוע, אין כאן אפילו גרמא. וצע”ב.

סופו של דבר נראה שבנדון דידן אין משום חיוב לצאת יד”ש בגרמא.

לסכום, נראה שאין לבעל המוסך חובת תשלום כלפי בעל הרכב. אלא שנראה שכיון שרשלנותו היתה מגורמי ההיזק, יש בזה ככל פגיעה שבין אדם לחבירו, שחובה עליו לפייס את חבירו, וכמש”כ בטוש”ע תרו א’, וברמב”ם הלכות תשובה פ”ב ה”ט.

השאלת רכב עם משאבה שאינה תקינה

המקרה

אדם שאל רכב מחברו על מנת לנסוע משדרות לאשקלון . בדרך חזור, האוטו התחמם ,נעצר ונגרר למוסך. שם התברר שהמנוע אינו ניתן לתיקון.מצב זה נגרם מקלקול במשאבת המים.

עוד התברר שהקלקול היה לפני ההשאלה. [בעל הרכב נזכר שהחימום הפנימי ברכב לא עבד כבר כמה ימים, לדברי בעל המוסך הדבר מעיד על כך שהמשאבה הייתה מקולקלת מראש ולכן לא היו מים במערכת החימום.]

בירור הדין

נחלק את הבירור לשלושה חלקים: שני נימוקים לפטור ואחד לחייב

א)מתה מחמת מלאכה– יש לפנינו שואל שהשתמש ברכב כדרכו והרכב “מת” תוך כדי שימוש. לכאורה הדין הוא פשוט – שואל פטור במתה מחמת מלאכה. מקור הדין הוא במסכת בבא מציעא [צו:] “אמר רבא: לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור, אלא אפילו מתה מחמת מלאכה – נמי פטור. דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה“.

 יש לפנינו סברא, אומר השואל- אני לקחתי את הפרה להשתמש בה ולא להעמיד אותה ברפת. כוונת הדברים היות והמשאיל יודע שצפוי בלאי  בעצם השימוש ובכל זאת הוא נותן, אם כן עצם נתינת הרשות כוללת בחובה מחילה על הבלאי. רשות הבעלים כוללת פטור גם מחיוב מזיק. למשל אדם שישב על ספסל של חבירו ברשות ןהספסל נשבר מחמת כובדו הוא פטור מטעם מתה מחמת מלאכה, למרות שללא הרשות היה משלם מדין מזיק [סימן שפ”א]. אף אצלינו הנהג נחשב למזיק בידים ובכל זאת הוא פטור מחמת הרשות.

אותו דבר ניתן לומר על מתה מחמת מלאכה. זו הסיבה לפטור מתה מחמת מלאכה-המשאיל ידע כי ישנו סיכון שהפרה תמות ובכל זאת נתן מסתבר שגם על כך הוא מחל[1].

 במקרה שלנו בעל הרכב מודע לאפשרות נזק לרכב ובכל זאת השאיל אותו סימן שמחל על כל תביעת הנזק.

הרמב’ן במקום ביאר בצורה אחרת : “שואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה”. כאשר הפרה לא עומדת בעומס סימן שהבעלים שלה טעןה בהערכת היכולת שלה-הם גרמו לעצמם הפסד.  במקרה שלנו הסברא הזו ודאי קיימת  המשאיל נתן רכב שלא מסוגל לשמש לנסיעה, משאבת המים שבו אינה תקינה!

נראה שאף לשון הרמב”ן ” פשיעת המשאיל” אינה מתפרשת כפשיעה במכוון אלא אחרי שהבהמה מתה מוכח שהיא לא כשירה לעמוד במשימה המיועדת לה, זה נקרא פשיעה.

ב)מקח טעות- השואל יכול לבוא בטענת מקח טעות בדומה לקונה חפץ ונמצא בו מום יכול לחזור בו למפרע אף השואל יכול לומר מראש לא קיבלתי שמירה על רכב שאינו תקין[2]. בקצות החושן סימן רצ”א סק”ד הביא בשם המורדכי לפטור שואל אשר לא היה מודע לערך החפץ שניתן לו מדין מקח טעות. יסוד זה אף מופיע בגמרא פרק הכונס  לגבי קבלת שמירה על חיטים אשר היו מחופים מבחוץ בשעורים, ולכן השומר לא ידע על קיום החיטים וממילא לא קיבל שמירה על כך. הדיו הוא שאין כאן קבלת שמירה על חיטים ולכן הוא פטור[3].

ג)שימוש לא אחראי ברכב-מנגד, לא ניתן להתעלם מצורת השימוש של השואל ברכב. כאשר התחילה הבעיה של חימום יתר, נדלקה מנורה בלוח השעונים של הרכב. השואל מודה שלא התבונן בלוח השעונים תוך כדי הנסיעה ולכן לא ראה את נורית האזהרה.

כאן נשאלת השאלה: מה היא מידת המחויבות של הנהג להביט במד החום? יש לדון האם מכריעים לפי המצב הרצוי או המצוי, האם יש להתחשב בנתונים השונים בכל אירוע? ברור כי ישנו הבדל בין נסיעה קצרה מאוד שבה לא רגילים להתבונן בלוח השעונים לבין נסיעה ארוכה. האם מתחשבים בכך או ששואל תמיד מחוייב להשתמש בצורה הזהירה ביותר?

אנו רואים שהתורה חייבה את השואל באונס .ברור שאין הוא אשם בכך אלא זה חיוב שהתורה הטילה עליו בגלל שהוא משתמש בחינם. הפטור היחיד הקיים, הוא מתה מחמת מלאכה. לכן יש לחזור לטעמי הדין של מתה מחמת מלאכה המובאים לעיל.

 לפי הרמב”ן אנו מטילים את האחריות על המשאיל- הוא נתן רכב שאינו עומד במשימה, כל זה קיים כאשר השואל השתמש כדרכו ובכל זאת נגרם נזק אז אנו תולים את האשמה במשאיל. לעומת זאת כשיש אפשרות למנוע את הנזק – להתבונן בנורית האזהרה, מסתבר שלא נוכל להאשים את המשאיל וממילא אין פטור של מתה מחמת מלאכה.

אף אם נניח כי דרך העולם לא להתבונן במד החום בנסיעה קצרה ולצורך העניין הוא נחשב אנוס, שואל חייב באונס.

אומנם להסבר הרשב’א הגורס כי סיבת הפטור של מתה מחמת מלאכה היא מחילת המשאיל על כל נזק הנגרם תוך כדי שימוש, עדיין יש להסתפק במובא לעיל.

אם ברור למשאיל שלא מתבוננים על מד חום בנסיעות קצרות במיוחד כשמדובר ברכב  יחסית חדש ובכל זאת הוא נותן את הרכב לשימוש סימן שהוא מוחל על כך.

האם מנהג העולם משפיע על הציפיות של המשאיל מהשואל?

הסברא מכריעה לחיוב- רכב הוא דבר יקר, הבעלים ודאי מצפים שינהגו עמו לפי כל הכללים  במרב הזהירות ולכן אם ישנו מד חום ברכב מוטל על הנהג להתבונן בו אפילו בנסיעות קצרות.

נכון הדבר שישנם נהגים אשר מזלזלים ברכושם ולוקחים את הסיכון,וכן נהגים אשר לא מספיק מודעים לקלקול שיכול להיווצר מחימום יתר של המנוע ומחשיבים את ההנחיה הזו לעצה טובה בלבד. גם אם יוכח כי המשאיל עצמו לוקח לפעמים סיכון ולא מתבונן במד החום, אך אין זה משפיע על הצפייה של המשאיל מהשואל, זכותו של אדם לזלזל ברכושו בלבד ולא בממון חבירו ואין לו יכולת לזלזל בשל חבריו. החובה להתבונן במד החום שומטת את הקרקע גם מטענת מקח הטעות שהוזכרה לעיל. ישנה מערכת המתריעה על ליקויים ולכן אין כאן פגם.אומנם הרכב נמסר עם משאבת מים לקויה אבל עדיין ישנה מערכת בקרה היכולה למנוע  כל נזק נוסף לרכב ולכן אין פה פגם המצדיק ביטול ההשאלה.

מסקנה

השואל השתמש ברכב בצורה רשלנית , אם השואל היה עוצר בצד הכביש לא היה נגרם כל[4] נזק למנוע!  לאור זאת יש לחייב את השואל בנזק [5]

סיכום

מצד הדין יש לחייב את השואל בכל הנזק הנגרם למנוע.

מתוך התחשבות בכך שישנם לא מעט נהגים שאינם מתבוננים במד החום ומדובר ברכב יחסית חדיש אשר לא צפויים אצלו קלקולים, החלטנו להשתמש בכוח הפשרה הניתן לב”ד ולהוריד שליש מהנזק ולחייבו רק בשני שליש.



[1] כך כתב הרשב”א  “נ”ל דהיינו עיקר טעמיה דרבא דודאי מאן דמשאיל פרה לחברו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא דלאו לאוקמה בכילתא שאלה, ואפ”ה לא שם ליה מעיקרא בכחשא ,וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד, דמה לי קטלה כלה מ”ל קטלה פלגא”

[2] לדעת המחנה אפרים סימן ד משאלה כל הפטור של מתה מחמת מלאכה יסודו במקח טעות.

[3]מנגד ניתן לטעון שמשאבת מים ברכב משומש עשויה להימצא במצב לא תקין והיה על השואל לבדוק. כאשר הוא לא בודק מעיד הדבר שהוא מקבל על עצמו את המצב. “חייתא דקיטרי סברת וקיבלת” [כתובות צג ].  דומה הדבר לסברה המוזכרת בתוספות כתובות מז: כל קונה בהמה מודע לכך שישנו סיכון שהיא תיאסר בשעת השחיטה ומקבל על עצמו את הסיכון ולא יוכל לטעון על דעת כן לא קניתי. אומנם הדבר תלוי עד כמה המום שכיח ,כמבואר בסימן רכ”ז.

[4] וכן מצאנו בסימן ש”ט סמ”ע ס”ק ז כאשר הבהמה נהייתה פיסחת ישנה חובה על השוכר לעצור מיד כדי למנוע ממנה הזק.

[5] כמו כל שומר שפשע בשמירתו. כמו כן ניתן לחייבו מצד מזיק כל לחיצה על הדוושה מתיכה את המנוע וממילא יש כאן אדם המזיק בידיים, אשר חייב אף באונס. יש שפקפק אולי כאן הרשות להשתמש מפקיעה מהשואל דין מזיק כעין מזיק ברשות. [יש לדון בכל שואל ב”בעלים” ופשע בצורת השימוש האם ניתן לחייבו מדין מזיק.] לענ”ד אין כאן רשות. אף אחד לא מסכים שישתמשו ברכב שלו בצורה לא זהירהלא מסתבר שאדם נותן רשות  לשימוש לא זהיר, ממילא אין פטור של מזיק ברשות. כעין זה העיר הרב בלוי בספרו פתחי חושן הלכות שאלה פרק י סוף הערה כה.קה”י ב”ק סימן כד,חזון איש ב”ק סימן יא ס”ק כ”א.

פסק דין בענין סוחרי ספרים

תאור המקרה

מ’ הוא אברך שלומד בישיבה ומוכר ספרים בישיבה כעשר שנים. יש לו חדר קבוע ששם נמצאים הספרים, וכל שרוצה ספר ניגש אליו ודרכו קונה. מ’ הוא סוכן של סוחר גדול אחר בשם צ’, ויש לו רוח מסויים באחוז קבוע מכלל המכירות. לפני כשנה החל י’ למכור בישיבה ג”כ ספרים, הוא מביא את הספרים במכוניתו בהפסקת הצהריים, ובני הישיבה קונים גם ממנו. מלבד ספרים הוא מביא גם טליתות ציציות ועוד תשמישי קדושה שמ’ אינו מוכר. מקום מגוריו של י’ הוא מחוץ לעיר, ומ’ גר בעיר עצמה.

טענת מ’ (התובע)

לאחר שי’ החל למכור ספרים ירדה כמות המכירות שלי. אמנם העיסוק שלי במכירה זו אני רואה בו כתחביב אלא ששכרו בצידו ויש לזה משמעות. מבחינת הבאת הספרים כעת אני יכול להביא בצורה מסודרת ולכל היותר יש להמתין מס’ ימים. כמו כן יש לי קפידא על כך שי’ החל למכור את הגמרות של המסכת הנלמדת בישיבה. סופו של דבר י’ שבא אחרי פוגע בהכנסותי ממכירת הספרים.

טענת י’ (הנתבע)

יש דברים שאני מביא ומ’ אינו מביא כתשמישי קדושה.

כמו כן ישנם ספרים שאני מביא ומ’ לא. (ועל כך השיב מ’ שכל ספר שמצוי בשוק אין לו בעיה להביא). כמו כן אני זמין יותר מבחינת מהירות ההבאה של הספרים. (על כך טען מ’ שכיום יש הסדר קבוע להבאת הספרים ולכן גם הוא זמין באותה מידה).

כמו כן מבחינת המחיר נדמה לי שאני זול יותר. (מ’ טוען כנגד שאין זה עקרון קבוע, לפעמים הוא זול מי’. כמו כן הנסיון הראה שאם מוזילים מחירים מאוד סופו של סוחר כזה שלא יעמוד במחיר הזול ויעלה את המחיר. ועוד שזה ענין זמני מצד הספקים, שבתחילה מוזילים לו ואח”כ לוקחים יותר מכך).

סופו של דבר י’ טוען שהוא רוצה להמשיך לספק את הספרים לישיבה.

שני הצדדים חתמו על פשרה הקרובה לדין.

פסק הדין

פסק השו”ע וביאור כללי בנדון דידן

במקרה שלפנינו מדובר בסוחר שאינו מבני העיר, ומצאנו בכגון דא מפורש בשו”ע (חו”מ קנו ז’): “הסוחרים שמביאים סחורתם למכור בתוך העיירות, בני העיר מעכבין עליהם מלמכור יד על יד כדרך חנונים. ואם מכרו ביום השוק בלבד, אין מונעים אותם, והוא שימכרו בשוק אבל לא יחזרו על הפתחים, אפילו ביום השוק …” והוסיף על כך הרמ”א: “י”א הא דבני העיר יכולין למחות בבני עיר אחרת, היינו דוקא בדליכא פסידא ללקוחות, שמוכרין כשאר בני העיר וגם סחורתם אינה טובה יותר משל בני העיר, אבל אם נותנין יותר בזול, או שהיא יותר טובה, שאז נהנין הלוקחין מהן, אין מוכרי הסחורות יכולים למחות (הרא”ש וטור בשם הר”י הלוי), ובלבד שיהיו הלוקחים ישראלים, אבל בשביל עובדי כוכבים הנהנים, לא (רבינו ירוחם נל”א ת”ו והמ”מ בפ”ו משכנים).”

א”כ מבואר מהנ”ל שיש אפשרות עכוב על בן עיר אחרת, אלא שצ”ב בנדון דידן: א. מצד מ’ אין זה ממש מקור פרנסה לפי דבריו, א”כ ייתכן שבכה”ג אין בזה פסקת לחיותאי.

ב. מבואר בדברי הרמ”א שאם יש תועלת לבני העיר בכך שהסוחר שמחוץ לעיר מוכר ה”ז רשאי וא”א לעכב עליו גם שלא ביום השוק. וא”כ בנדון דידן צ”ב האם  יש תועלת בכך שי’ ימכור בישיבה, שאם כך הוא נראה שלדעת הרמ”א לא ניתן לעכב.

ג. ועוד צ”ב מה דעת המחבר בענין זה.

פסקת לחיותאי בכגון דא שאין זה מקור הפרנסה העיקרי

נראה שבנדון דידן אע”פ שאין זה מקור פרנסי עקרי למ’ והתחיל בכך כתחביב, מ”מ פשוט שנצרך לכך לחיותו, וזאת הסיבה ג”כ שטוען כלפי י’ שמפחית את רוחיו, א”כ נראה פשוט ששייך בזה טענת פסקת לחיותאי. כמ”כ לא מצאנו בפוסקים חילוק בזה ע”פ מצבו הכלכלי של התובע. וכ”כ בשו”ת חת”ס (קיח).

הסוגיה בב”ב (כב.) בענין דקולאי

ומקור הדברים הוא מש”כ בב”ב (כב.) וז”ל הגמ’ שם: “הנהו דיקולאי (פרש”י: מוכרי סלים. ויש אומרים מוכרי יורות) דאייתו דיקלאי לבבל, אתו בני מתא קא מעכבי עלויהו, אתו לקמיה דרבינא, אמר להו: מעלמא אתו ולעלמא ליזבנו. והני מילי ביומא דשוקא. אבל בלא יומא דשוקא – לא. וביומא דשוקא נמי לא אמרינן אלא לזבוני בשוקא, אבל לאהדורי – לא.”

מבואר שאותם סוחרים אינם רשאים למכור אלא ביום השוק בלבד, וגם ביום השוק אין להם לחזר על פתחי הבתים אלא למכור בשוק בלבד. ולשון רבינא: “מעלמא אתו וכו'” נראה שסיבת ההיתר ביום השוק זהו כיון שבאים באותו לקוחות לשוק ממקום אחר, א”כ אין זה מונע מסוחרי העיר את הלקוחות הקבועים שהם בני העיר. ונראה יותר מכך, שהסיבה שבאים ממקומות אחרים היא גודל השוק, ולכן ניתן לראות באותם סוחרים כסיבה להבאת הלקוחות שממקומות אחרים לכן אין למונעם למכור ביום השוק.

וצ”ב האם ימכרו דווקא לאנשים שממקומות אחרים או גם לבני העיר. ומצאנו שנחלקו הראשונים בכך:

א) לדעת י”א במאירי מוכרים רק לבני העיר האחרת. וכ”כ הב”י (קנו) לדעת התוס’ והרא”ש והגהמ”י, ועיין להלן.  ב) והמאירי עצמו כתב שיכולים למכור לכל מי שבא לשוק. ונראה שסברתו פשוטה שכיצד ידע הסוחר שמוכר בשוק מי מבני העיר ומן מחוץ לעיר, וכי יצטרך לשאול כל אחד. וכ”נ לדעת רש”י שכתב: “ולמכור לנקבצים לשוק”, משמע לכל מי שמגיע לשוק אפילו מבני העיר, ולא כפרישה (קנו ד”ה ובלבד) שכתב שלפרש”י דווקא לבאים מן החוץ. וכ”נ מלשון הנמוק”י (יא.): “והוי כאילו לא מכר לבני העיר הזאת כלל, דבני עלמא מצויין בשוק ביומא דשוקא.” וכ”כ הב”י (קנו), וכתב שכ”נ מדברי הרמב”ם (שכנים פ”ו י’). אמנם מלשון הר”י מגש (כא: ד”ה מרחיקין) נראה שניתן לעכב למכור לבני העיר אפילו ביום השוק. וצ”ב, כיצד ידע הסוחר שמוכר בשוק מי מבני העיר ומי מן החוץ, וכי יצטרך לשאול כל אחד. ונראה שגם הר”י מגש מסכים שבשוק א”צ לשאול ומוכר לכל הקונה, אלא כוונתו למה שאמרו בגמ’ שאפילו ביום השוק אין להם לחזר על פתחי הבתים, ולזה נתכוון הר”י מגש באומרו שאין למכור לבני העיר. ובתוד”ה מעלמא (כב.) כתבו שלגבי הלואה בריבית מותר להלוות רק לאלו שבאים מן החוץ ולא לבני העיר, וכ”כ הרא”ש (ב”ב פ”ב יב’), והגהמ”יי (שכנים פ”ו סק”י). א. וכתב הב”י (שם) בדעתם שנראה שסוברים שמוכרים דווקא לבני עיר אחרת. שדוחק לחלק בין הלואה למכר. ב. אמנם הפרישה (שם) כתב לחלק בזה, שדווקא בהלואה יש להקפיד על הלואה לבאין מן החוץ כיון שהלואה נמשכת כמה ימים וא”כ העסק הוא גם מעבר ליום השוק, ולא התירו לבני העיר אלא ביום השוק. וכמ”כ בהלואה מברר מי הלוה והיכן הוא גר וכד’, ולכן דוקא בהלואה לא ילוה לבני העיר.

סחורה זולה יותר

ואם אותם סוחרים מביאים סחורה באיכות כסוחרי העיר אלא שמוכרים אותה בזול יותר, נחלקו הראשונים: א) הר”י מגש כתב בכגון דא אין לעכב עליהם מלמכור, שהרי יש בזה טובת בני העיר, ואין לעשות תקנה למוכרים שיש בזה נזק לבני העיר הישראלים. ובשיעור ההוזלה שבו כבר לא ניתן לעכב לא נתבאר בר”י מגש, ונחלקו הראשונים: א. הנמוק”י (יא. ברי”ף) כתב שצריך שיהיה זול גדול יחסית, שאל”כ פשוט שניתן לעכב גם לדעת הר”י מגש. ב. והב”י כתב שלהבנת הרמב”ן בדעת הר”י מגש נראה שאפילו הוזלה מועטת לא ניתן לעכב. ועיין להלן שביארנו מחלוקתם. ודברי הר”י מגש הובאו ברא”ש (פ”ב יב’) ונראה שפוסק כמותו, וכ”כ הטור (קנו ז) ור’ ירוחם (נתיב לא ח”ו), וכ”כ המרדכי (ב”ב תקיג) בשם ר”י.

ב) והרמב”ן (ב”ב כב.) נחלק על הר”י מגש בזה, וסובר שהוזלת מחיר אינה מונעת מלעכב. וכ”נ דעת המרדכי עצמו (שם), וכ”כ בחדר”ן (ב”ב כב.) ד”ה זילו. וכתב הרמב”ן להכריח כדבריו מן הסברא, שהרי תמיד תוספת תחרות גורמת להוזלה במחיר, וא”כ לעולם לא יהיה ניתן לעכב. “דאי לא תימא הכי לעולם לא יעכב, שאי אפשר שלא יוזל השער כשיש שם הרבה בני אומנות זו, ותקנת לוקחים ודאי היא, אלא ש”מ כיון דהאי אית ליה פסידא לאו כל כמיניה דליתי בר מתא אחריתי, וליתקין להו ללוקחים ויפסיד למוכרים.” ובמש”כ הר”י מגש שיש בהוזלת המחיר מצד תקנת בני העיר כתב הרמב”ן שלהוזלת מחיר יש לבני העיר אפשרות לדאוג לכך בעצמם באופן אחר: “ואי בעו בני מאתיה דלוזיל גביהו יתנו על השערים, או יושיבו ביניהן אחד מעירן.” וצ”ב אם מה שנחלק הרמב”ן על הר”י מגש הוא רק מחמת שיש פתרון הוזלה באופן אחר, או שנחלק עקרונית שטובת בני העיר אינה מצדיקה הבאת אדם ממקום אחר. וממהלך הדברים ברמב”ן נראה שחולק עקרונית, אלא שהוסיף לענין הוזלה יש פתרון. שלדעת הרמב”ן יש כאן ענין עקרוני, שאין להזיק למוכר כדי להועיל לבני העיר: “כיון דהאי אית ליה פסידא לאו כל כמיניה דליתי בר מתא אחריתי, וליתקין להו ללוקחים ויפסיד למוכרים”. וכך נראה מוכח, שהרי לגבי מצב שיש שינוי באיכות הסחורה כתב הרמב”ן שאין אפשרות לעכב גם על בן עיר אחרת כיון שנחשב כסחורה אחרת, שאם נניח שכל מה שנחלק זהו כשאפשר להשיג את טובת בני העיר באופן אחר, הרי בשינוי באיכות הסחורה אין לבני העיר מה לעשות, ומדוע הוצרך הרמב”ן לומר שהוא כשני מינים, וכפי שיתבאר להלן, עכ”ח לדעת הרמב”ן אין טובת בני העיר משפיעה כלל, וכמו שכתבנו לעיל. ונראה שלכ”ע יש צורך להתחשב בטובת הכלל, וכמש”כ הב”י (קנו עמ’ שמח) שכל ענייני העכוב בזה הם מדרבנן בעלמא מפני תיקון העולם, אלא שנחלקו מהו השיקול היסודי בזה שקובע,  בתביעת פסקת לחיותאי, שלדעת הר”י מגש טובת הכלל היא נקודת המוצא, ולכן רק במקום שאין סתירה לטובת הכלל יש להתחשב בפסקת לחיותאי, ואילו לדעת הרמב”ן זכותו של האדם להתפרנס במקום שדר בו היא נקודת המוצא, ולמרות ששמירה על זו תבוא על חשבון טובת הכלל יש להתחשב בזכות היחיד להתפרנס במקומו.

ולגבי טענת הרמב”ן על הר”י מגש שכל תחרות גורמת ירידה במחיר, כתב הנמוק”י (יא.) שדברי הר”י מגש הם רק כאשר יש הוזלה נכרת ויותר משיעור ההוזלה דממילא מחמת התחרות. אמנם לב”י הנ”ל שכתב שגם בהוזלה כל שהיא נראה לבאר שיש להבדיל בין סוחר שמצהיר שתמיד מוכר בזול באופן קבוע בפחות מהמחיר הרגיל שבזה דבר הר”י מגש, משא”כ בהוזלה דממילא בלא נוהג קבוע של הסוחר אין להתיר גם לדעת הר”י מגש.

סחורה באיכות שונה מסוחרי העיר

ואם אותם סוחרים מביאים סחורה שאיכותה שונה מאיכות סחורת סוחרי העיר, כתב הר”י מגש שאם הלוקחים באותה העיר הם ישראלים, לא ניתן לעכב על הסוחרים שבאים ממקום אחר, שיש בזה תקנת בני העיר: “כיון דאיכא הרוחה ללוקחים, לאו כל כמנייהו דמוכרים דמתקני לנפשייהו ומפסדי לאחריני.” ולזה הסכים גם הרמב”ן (כב.), אמנם נראה מדבריו שאינו מטעמו של הר”י מגש מצד תקנת בני העיר, שביחס לזה סובר הרמב”ן שבאופן עקרוני אין בזה סיבה למניעת העכוב, וכנ”ל, אלא שלדעתו הסיבה שא”א לעכב משום שנחשב כסחורה אחרת: “ומיהו אי לא שוו עסקי אהדדי ודאי מודינא דמצו למימר ליה את עסקך גריעא והך עסקא שפירא, וכעיסקא אחריתי דמיא דהא לית לך דכותה.” והנה מלשון הרמב”ן משמע שמדובר בכגון דא שהסוחר מהעיר האחרת סחורתו טובה יותר, ונראה שאע”פ שייתכן שמחמת כך לוקח מחיר גבוה יותר, מסתבר שא”א לעכב עליו שה”ז כסחורה אחרת. ומלשון הראשונים הנ”ל משמע שדווקא במביא סחורה טובה יותר, וכ”כ הב”י (שם עמ’ שמט’) אלא שתמה בזה, שנראה מסברא שאפילו תהיה פחותה משל בני העיר, שהעיקר הוא שהיא שונה משל בני העיר שתיחשב כסחורה אחרת, ונשאר בצ”ע. וייתכן שמצד הגדרת הסחורה כ”מין אחר” יש לנו לומר שדוקא סחורה איכותית כוללת את הפחותה משא”כ להפך, וכך נראה מדברי הרמב”ן שהרי לדעתו הוזלת המחיר לבני העיר אינה משמעותית, ולכן דווקא אם הביאו הסוחרים שמחוץ לעיר סחורה טובה יותר אז לא ניתן לעכב עליהם, שהביאו דבר שאין אותו לסוחרי העיר. אלא שיש להעיר בזה, שהרי למעשה סוחרי העיר ייפגעו מכך, שהרי אם יקנו מהסוחרים שמחוץ לעיר כבר לא יקנו מהם, שאינו כשני מינים שונים לגמרי שאז הקניה מהאחד לא תשפיע על האחר בד”כ (אמנם גם לכך לפעמים יש השפעה שהוציא כספו על סחורה מסויימת ולא אחרת, מ”מ בד”כ לא תהיה השפעה). ולכן נראה שלדעת הרמב”ן כיון שסביר להניח שיהיה הבדל במחיר, שסוחרי העיר ימכרו בזול יותר כיון שאיכות הסחורה היא גרועה יותר לכן לא בהכרח ייפגעו, שהרי מי שרוצה בזול יותר יקנה אצל סוחרי העיר. ובדברי הר”י מגש לא הוזכר אם הסחורה היא דווקא באיכות טובה יותר, ונראה שלשיטתו א”צ לכך, שייתכן שגם בסחורה גרועה יותר כיון שלמעשה נמכרת בזול יותר ויש בזה טובת בני העיר, שיש אפשרות לקנות גם בזול, אע”פ שהוא פחות איכותי, די בזה כדי למנוע את העכוב. ופשוט שאם מביאים סחורה אחרת לגמרי שאינה מצויה בעיר, ק”ו שאין לעכב עליהם, וכ”כ בב”י (עמ’ שמט’).

אלא שצ”ב האם הסוחרים שהביאו את הסחורה שאינה מצויה בעיר, רשאים למכור גם סחורה שמצויה בעיר. ונראה שלדעת הרמב”ן אינם רשאים שהרי כל ההיתר הוא מחמת שזו סחורה אחרת, וא”כ את הסחורה המצויה אינם רשאים למכור. אא”כ נאמר שכיון שהתרנו לסוחר זה למכור בעיר שוב אין לנו לחפש בכליו ולהגבילו מה ימכור. וצ”ע. ולדעת הר”י מגש שיש משמעות לטובת בני העיר, צ”ב בזה, שאם נניח שאינם רשאים, מה הדין אם טוענים שלא כדאי להם להגיע רק למכירת הסחורה שטובה לבני העיר, שאם נמנע אותם לא יבואו כלל ושוב יפסידו בני העיר. ונראה שבמקום שאנו אומדים שאכן לא כדאי לסוחר הבא מן החוץ נראה להתיר לו, ובמקום שע”פ הערכה כדאי לו, אין שומעין לדבריו. אא”כ נאמר כמש”כ לדעת הרמב”ן שכל שיש לו הצדקה מסויימת שוב אין אנו בודקים מה בדיוק מוכר.

דעת הרמב”ם והמחבר בשו”ע

והנה הרמב”ם (שכנים פ”ו י’) לא הזכיר ענין זה אע”פ שרבו הר”י מגש כתב בזה, ונראה שזהו משום שדרכו לכתוב רק את הדינים המפורשים בגמ’ ולא מעבר לכך, אע”פ שלדינא ייתכן שמודה בזה.

ובדעת המחבר בשו”ע, הנה לא הזכיר מחלוקת זו כלל, והעתיק לשון הרמב”ם בשכנים (פ”ו י’). אמנם בב”י הביא את המחלוקת הנ”ל ולא הכריע בזה. ונראה שיש לדון שלדעת המחבר יש בזה ספק.

ולגבי ספק בענין פסקת לחיותאי, הנה מצאנו בגמ’ (כב.) לענין עכוב בן אותה העיר אלא שאינו בן המבוי מלפתוח חנות וכד’ במבוי של חבירו, שר”ה בד”י הסתפק בכך ולא הכריע. ונחלקו הראשונים לדינא.  א) הרי”ף (יא.) פסק שם להקל על הנתבע שאין יכולים לעכב עליו כל שהוא בן אותה העיר, וכ”פ הרשב”א והר”ן, וכ”כ הרמב”ם (שכנים פ”ו ח) והטוש”ע (קנו ה’) שניתן לעכב על בן עיר אחרת בלבד. ב) והמאירי (כא.) ד”ה אחד כתב שמחמת הספק לכתחילה ניתן לעכב עליו אולם אם כבר עשה לא ניתן לכפותו לסלק. ולא מצאתי בראשונים אחרים שסובר כמותו. ונראה שנחלקו אם ענין זה שיורד לאומנות חבירו יש לדון כענין של איסורא שאז לכתחילה צריך הנהגת חומרא וכך סובר המאירי, או שיש לדון בו כתביעת ממון שאז קולא לנתבע וכך סברו שא”ר. וביותר יש להטעים בזה כמש”כ הב”י (עמ’ שמח) “שדינים הללו מדרבנן בעלמא הוא מפני תיקון העולם”. ויש להשוות זאת לדיון בזה בענין הרחקת נזקים משכנים, ולכאורה נראה סתירה בדברי חלק מהראשונים. ונראה שיש לחלק ששם יש לדון על שעבוד בממון חבירו משא”כ כאן אין זה אלא מחוייבות התנהגותית, כמ”כ שם מדובר שמזיק באופן ישיר יותר את ממון חבירו שמגביל את שמושי החצר וכד’, משא”כ כאן רק מונע רווח. ואכמ”ל.

סופם של דברים, לדעת רוב ככל הראשונים במקרה של ספק יש להקל לנתבע, וכ”פ השו”ע עצמו (קנו ה’), וא”כ כיון שכאן נראה שלדעת הב”י יש ספק בדבר, א”כ נראה שגם לדעתו במקום תועלת בני העיר יש להקל על הנתבע.

סכום העולה בנדון דידן ע”פ הנ”ל

ביחס להערכת המציאות בנדון דידן, נראה שאכן  יש בזה תועלת לבני הישיבה. נראה שמצד המציאות י’ זמין יותר ומספק סחורה מהר יותר ממ’. ואע”פ שלטענת מ’ ההפרש הוא לא משמעותי, מ”מ נראה שבספרים שמשתמשים בהם תדיר יש לכך משמעות. ומצד ההערכה נראה שכיון שי’ עוסק בכך כל היום משא”כ מ’ שהוא לומד בבית המדרש רוב היום, לכן סביר מאוד שי’ זמין יותר. לכ”נ שיש בזה טובת הציבור. כמ”כ י’ מביא את הספרים שיצאו לאור בתצוגה זמינה, ומועיל לצבור שטוב מראה עניים וכו’. ועוד שי’ מביא סחורה כגון תשמישי קדושה שמ’ אינו מביא. ופשוט שסחורה זו בפנ”ע יכול למכור לכל הדעות. אלא שלגבי הסחורה הנוספת כתבנו לעיל להסתפק בזה. ולדעת הר”י מגש ביארנו שהדעת נוטה שכל שאכן לא משתלם לו להגיע רק בשביל סחורה כזו, שוב גם מכירת הסחורה שישנה לסוחרי העיר יש לראותה כתקנת בני העיר. לכן נראה בפשטות שמעיקר הדין לא ניתן לעכב מי’ למכור את סחורתו.

אלא שמ”מ כיון שאין הדבר ברור כ”כ באופן מוחלט להעריך את טובת הצבור בכל זה, שגם למ’ יש עדיפות שהוא קבוע בכל שעות היום, ומצוי גם בזמן החופשה ואלו יתרונות שאין לי’, וייתכן שהמכירות של י’ יגרמו לפגיעה מסויימת ביכולתו של מ’, שלטענתו ככל שיש יותר הזמנות השירות יותר מהיר. לכן נראה להגביל מעט את י’.

 א. אין לי’ לעשות רשימות וכד’ של הזמנת ספרים, אלא למכור מיד ליד.

ב. הזמנת מסכתות שנלמדות בישיבה תיעשה דרך מ’ בלבד.

ג. מכירת סטים של ספרי יסוד כש”ס שו”ע משנ”ב וכד’ תיעשה ע”י מ’ בלבד.

מי אחראי לחובות עמותה?

תיאור המקרה

בין השנים 2004[1]– 2006 למנינם פעלה בדרום הארץ מדרשה בתחום החינוך, ונוהלה ע”י גב’ כהן [שם בדוי]. למדרשה אין נכסים משלה, היא שוכרת דירות ושירותי קייטרינג. למדרשה לא היה מעמד של עמותה ולכן היא ביקשה חסות מעמותת “יחד” אשר יש לה רשת של מוסדות חינוך שונים. העמותה סיפקה שירותי משרד וכן העבירה תקציבים לחשבון הבנק של המדרשה. העמותה נתנה יד חופשית לגברת כהן לנהל את המדרשה כטוב בעינה אולם היה ברור, שכל הפעילות כפופה לתקציב, שגברת כהן השיגה. בפועל. ההתנהלות הכספית של גברת כהן לא היתה מסודרת והמדרשה נכנסה לחובות. היו הבטחות לתקציבים עתידיים אבל זה לא עזר לתפעול השוטף, לכן היא חיפשה גוף שיקח אחריות כלכלית על המדרשה.

בתאריך 11/4/2007 נחתם הסכם בין גב’ כהן לנציג עמותת “אור” ר’ יצחק. לפי ההסכם ניהול המדרשה תעבור לידי עמותת “אור”. למדרשה היו חובות כספיים למספר אנשים, שהועסקו בשנת 2006.

השאלה מי אחראי לחובות אלו? האם עמותת “אור” או גברת כהן באופן אישי. ישנה אפשרות נוספת, שהחובות באחריות עמותת “יחד”. לעמותת “יחד” לא היו נציגים בדין, אבל הם ביקשו מבית הדין להתייחס לאחריותם. שאלה זו נוגעת למספר תובעים, ולכן ישנה משמעות לפסיקת הדין לא רק לגבי גברת כהן, אך פסק הדין עוסק בעיקר בתביעה שלה.

טענות בעלי הדין

תובע – גברת כהן תובעת מעמותת “אור” 15,000 ש”ח המגיעים לה בזכות עבודתה בשנת 2006. “לפני שנה וחצי נולדה לי בת, עוד לפני הלידה סוכם בשיחה עם גב’ לוי, רואת חשבון של עמותת “יחד”, ובנוסף היא חלק מהנהלת המדרשה, שאני אקבל משכורת בזמן חופשת הלידה, בלא קשר לדמי לידה”. מדובר על סכום של 5000 ש”ח לחודש עבור שלושה חודשים”. אין שום ספק, שהנתבע צריך לשלם חוב זה. לפני חתימת החוזה מסרתי לנתבע דף ובו פירוט כל החובות של המדרשה, כולל חובות של שנת 2006 ועל דעת כן הוא נכנס לתפקיד חתימת ההסכם היתה על דעת שכל חובות המדרשה יכוסו. אומנם ר’ יצחק הסתייג מהחוב הנ”ל בטענה שאינו חוקי, אולם השבתי לו שההנהלה דהיינו גברת לוי ואדם נוסף המשמש כחבר הנהלה אישרו לי להמשיך לעבוד. לטעמי החוב כלפי הוא חוב לכל דבר והוא מחויב אליו”.

נתבע:[2]

1) אני מנהל עמותת “אור”, אשר מפעילה שתי מדרשות ברחבי הארץ. גברת כהן פנתה אלי לעזרה וסיוע למדרשה, בחנתי את הדבר והתייעצתי עם אנשי ציבור שונים. לבסוף מתוך הכרה בחשיבות המפעל החשוב, שהקימה גברת כהן, הסכמתי לסייע למדרשה. לא הסכמתי לקבל את האחריות המעשית עד שיחתם חוזה אשר בו יפורט תחום האחריות הכלכלית של עמותת “אור”.

אכן, לפני החוזה קיבלתי רשימת חובות, רובם חובות קטנים, סברתי שכדי לבנות אמון עם העובדים כדאי לשלם אותם, אף שלא התחייבתי לכך.

2) לגבי החוב של 3 חודשי העבודה בזמן חופשת הלידה, אמרתי, מהרגע הראשון שראיתי אותו, שאיני מתחייב לשלמו בגלל שהוא אינו חוקי, מה גם שהוא חוב ישן וזה שהוא לא שולם עד היום מוכיח שעמותת “יחד” לא התייחסה אליו ברצינות. רק עכשיו שישנו גורם חדש שנכנס לתמונה נזכרו להעלות אותו.

בנוסף שוחחתי עם גברת לוי רואת החשבון של עמותת “יחד” והבנתי ממנה שלא הייתה התחייבות מפורשת מצד ההנהלה לחוב זה. לא היה דיון על כך בהנהלה. פשוט, הגברת כהן הודיעה על כוונתה להמשיך לעבוד בחופשת הלידה ולקבל שכר, וחברי ההנהלה שתקו.

לטעמי, במקרה הזה שתיקה אינה כהודאה, עמדה על הפרק החלטה משמעותית אשר נוגעת למנהלת באופן אישי. לכן לא מספיק שהמשתתפים שתקו, ראיה לדברי שחוב זה לא שולם עד היום!

3) טענתי מבוססת על דברים המפורשים בחוזה שם כתוב שהאחריות שלי היא רק לחובות מהתאריך 1/1/07 ולא לפני כן. החוב המדובר מתייחס לתחילת שנת 2006 ולכן אינו מוטל עלי.

תביעה נגדית- היות והתובעת נוהגת עמי במידת הדין אף אני רוצה להשיב לה במידה זו ולחזור בי מהתנהלות של לפנים משורת הדין. אני תובע החזר על כל הסכומים שהוצאתי עבור חובות המדרשה שלפני ינואר 2007. לפי החוזה אני פטור מהם, אני מתחרט ורוצה להטיל את החובות על עמותת “יחד”. אני תובע החזר כספי על סך 14000 ₪.

נושאי הדיון:

א. חובות המוסד, על מי?

ב. האם יש אחריות אישית?

ג. תוקף התחייבות הנוגדת את חוקי המדינה

ד. האם הכוונה גוברת על הכתוב בשטר?

ה. התחשבות בשיקולים מוסרים

א. חובות המוסד, על מי?

ראשית יש לברר מי הוא האחראי לחובות בלא קשר לעמותת “אור”. דבר זה חשוב עבור התובעים האחרים.

המצב הממוני עד לזמן חתימת ההסכם היה מורכב, מצד אחד, גברת כהן קיבלה עובדים ומנגד הם קיבלו תלושי משכורת מעמותת “יחד”. מי הוא המעסיק המדרשה או העמותה?

מבחינת חוקי המדינה כל התקשרות כספית של המדרשה עם שכירים, היא באחריות עמותת “יחד” הנותנת גג לפרויקט. מבחינת חוקי המדינה כל התקשרות כספית של המדרשה עם שכירים, היא באחריות עמותת “יחד” הנותנת ‘גג’ לפרויקט. הרשויות מגדירות את המדרשה כפרויקט בתוך עמותת “יחד”, דבר זה מכריע את שאלת הבעלות על המוסד.

כאשר גברת כהן פנתה בבקשה להצטרף לעמותת “יחד” היא הייתה מודעת למשמעות החוקית של הצטרפות, האומרת כי עמותת “יחד” מבחינת חוקי המדינה היא הבעלים של המדרשה. על דעת כן היא הצטרפה. גברת כהן לעניין זה מועסקת על ידי העמותה כראש פרויקט וממילא כשליחה של העמותה.[3]

האם ניתן לחייב את עמותת “יחד” לשלם את חובות השכר? הרי בזמן חתימת ההסכם לא נאמר לעובדים, שהגוף העומד מולם הוא עמותת “יחד”. הם חשבו שיש פה מדרשה עצמאית, המנוהלת על ידי גברת כהן ועם המוסד הזה הם עושים הסכם. לאור מה שהתברר, שבעצם המדרשה היא גוף של עמותת “יחד”, ברור שהעמותה חייבת לכבד את כל הסכמי השכר שנחתמו, אף אם השכירים לא ידעו על המעורבות של העמותה במדרשה.[4]

אולם לעמותת “יחד” ישנה אחריות מקיפה, אבל החייב הראשון הוא התקציב הפנימי של פרויקט המדרשה.

סיכום

אחריות על החובות מוטלים בראש וראשונה על המדרשה, במידה ואין לה כסף אזי עמותת “יחד” צריכה לשאת בעול.

ב. האם לגברת כהן יש אחריות אישית על חובות המדרשה?

ישנם בעלי דין נוספים הדואגים לכיסוי החוב כלפיהם. האם ניתן לגבות חובות מהכסף הפרטי של גברת כהן? שאלה זו צריכים להתייחס אליה בשני כיוונים. מעצם זה שהיא חברת הנהלה של המוסד יש לה חלק בחובות, מצד ההסכם הפנימי בין עמותת יחד לגברת כהן שיצר מחויבות אישית, מה הם הגבולות למחויבות אישית?

נתחיל במחויבות מכח חברות בהנהלת המדרשה. מה הוא המעמד הממוני של עמותה?

שאלה זו דומה במידה מסוימת לדיון על מעמד חברה בע”מ, האם היא שותפות של יחידים או שנוצרה פה ישות ממונית ציבורית חדשה?[5]

הגדרת עמותה שונה בנקודה אחת, שהיא אינה למטרות רווח. לכן קשה לראות את הגדרת העמותה כשותפות ממונית גדולה. התקציבים של העמותה מגיעים ממשרדי ממשלה ותרומות. אף תורם לא חושב שהוא בעלים על המוסד אלא הוא נותן מתנה למוסד[6] וכך גם משרדי הממשלה. וכבר כתב המחנה אפרים הלכות מלוה ולוה סימן ז: “אם גבו לעניים סתם, משעה שבאו ליד הגזבר, כל אחד סילק עצמו ממה שנתן, נמצאו מעות אלו הפקר לעניים ואין כאן בעלים כלל”. וכן כתב ה”נודע ביהודה”: אין הגבאי נחשב שליח מהנותנים צדקה, דהא אין ביד הנותן לצוות לגבאי איך שינהג בחלוקת הצדקה” (חושן משפט תניינא סימן נ. להרחבה הרב ירון אונגר, פרשת פקודי, אתר דעת, “על הנאמן ואישיותו המשפטית של ההקדש”).

חברי העמותה אינם בעלים אלא דומים לגזברים של הקדש. הם מוסמכים לתפעל את המוסד, להחליט על התקציב, אבל אינם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם בכספי המוסד. לכן אין להם שעבוד הגוף הקיים אצל כל לוה.

האם לגברת כהן ישנו מעמד שונה מיתר חברי העמותה? האם יש לה מחויבות נוספת עקב המעורבות שלה בחתימת החוזים עם השכירים, האם יש לה מחויבות אישית לשכר?

נראה שישנה אומדנא ברורה בזמן חתימת החוזה לכך שהאחריות אינה אישית.

כאשר גברת כהן חתמה אתם הסכם שכר על מה הם סמכו? האם הם חותמים הסכם עבודה פרטי מול הגברת כהן? האם ישנה ציפייה ממנה לקחת אחריות אישית? יותר נראה שהם מבינים שהאחריות היא על המדרשה בלבד. הם יודעים שגברת כהן היא מגייסת הכספים של המדרשה ועל דעת כן הם מסכימים לעבוד. כאשר היא לא הצליחה בגיוס הכספים אין לה חובה אישית לשלם.

סיכום 

 ניתן לגבות את החובות מנכסי המדרשה ולא מנכסיה הפרטיים של גברת כהן.

ג. תוקף התחייבות הנוגדת את חוקי המדינה

הנתבע טען, שהחוב נוגד את חוקי המדינה ולכן אין לו תוקף. על פי חוקי המדינה, אין אפשרות לקבל דמי לידה ובמקביל לקבל משכורת. אולם, אין מניעה מלשלם משכורת לאשה בזמן חופשת לידה ולדווח על כך. ביטוח לאומי אינו משלם דמי לידה לאשה, שמקבלת שכר בתקופה זו, אין לכך השלכה על עצם החוב של העמותה כלפי גברת כהן.[7] “דמי הלידה נועדו לפצות את היולדת על אובדן שכרה או הכנסתה בפרק הזמן שאין היא עובדת לרגל ההיריון והלידה.” (לשון המוסד לביטוח לאומי בהגדרתו דמי לידה).

נוסיף ונאמר, אף אם היה איסור עפ”י חוקי המדינה להעסיק יולדת, אין בכך לגרוע מהזכות לקבל תשלום על עבודה שנעשתה באיסור. הדבר נכון לגבי איסורי תורה (ב”ק ע) ובודאי נכון לגבי חוקי המדינה. במישור הממוני כאשר ישנה הסכמה לעבודה ובפועל היא התקיימה הרי בכך נוצר חוב. הנתבע טען שלא היתה הסכמה מצד ההנהלה לשלם על העבודה בזמן חופשת הלידה.

אנו סבורים שהשתיקה של ההנהלה כמוה כהסכמה. טובת המוסד הייתה שגברת כהן תמשיך בעבודתה, זו עבודה המצריכה קשרים ולא שייך למצוא מחליפה לפרק זמן קצר.

השתיקה של חברי ההנהלה בוודאי משמעותית כאשר הם יודעים שבעקבות כך גברת כהן תמשיך לעבוד, הם נתנו למציאות להיווצר וממילא החוב תקף. (שתיקה כהודאה, חו”מ שלו). עקב המצב הגרעוני של המדרשה לא שולם החוב. בנקודת הזמן של הדיון בבית הדין ידוע לנו שהגיעו חלק מהתקציבים שהובטחו לגברת כהן בשנת 2006 וממילא יש אפשרות לשלם את החוב.

ד. האם הכוונה גוברת על הכתוב בשטר?

עיקר הדיון הוא ביחס לחובות שלפני 1/1/07. האם הנתבע התחייב לשלם חוב זה?

נוסח החוזה: “האחריות הכספיות של עמותת “אור” הן כלפי חובות מינואר 2007 בלבד. כל חובות המדרשה שהצטברו עד כה יהיו באחריות עמותת “אור”. שונות: גברת כהן וצוות העובדים יקבלו משכורתיהם מעמותת “אור” החל מ-2007″.

גברת כהן מצביעה על כך שישנה סתירה פנימית בתוך החוזה. המשפט השני כולל יותר מהתאריך המוזכר. “כל חובות המדרשה שהצטברו עד כה יהיו באחריות עמותת “אור”. האם האחריות היא רק מ1/1/07 או לפני כן?

לדעתה הסבר הדברים הוא : התאריך כיחידת זמן אינו משמעותי הוא מופיע רק כדי לייצג את החובות שדובר עליהם מראש. התאריך רק בא למעט תביעות חוב ישנות אשר לא דובר עליהם ועליהם לא הייתה התחייבות.

הפרשנות שאותה אנו מעדיפים- לקבל את קביעת התאריך כפשטו. רק מתאריך זה ואילך מתחלה האחריות של העמותה. כאשר עומדות בפנינו שתי אפשרויות לבאר את הכתוב, נעדיף את האפשרות המיישבת את הדברים בצורה הפשוטה ביותר. “היה כתוב בו למעלה דבר אחד, ולמטה דבר אחר, ואפשר לקיים (שניהם), מקיימים אותם. אבל אם הם סותרים זה את זה, כגון שכתוב למעלה: מנה, ולמטה: מאתים, או איפכא הולכים אחר התחתון” (שולחן ערוך חושן משפט סימן מב).

לאור זה נסביר שאין סתירה בתוך החוזה אלא כוונת המשפט הבא “חובות שהצטברו עד כה” כנגד התאריך 1/1/07 ועד לתאריך 11/4/07 יום כתיבת החוזה.

לאחר שביררנו את כוונת החוזה שהאחריות היא רק מתחילת 1/1/07, יש לבדוק האם ישנה משמעות לדברים שנאמרו על פה. יש בפנינו עדויות על כך שלאורך כל המשא ומתן היה ברור שלקיחת המדרשה כוללת את כל החובות שלה. רשימת החובות שהוצגה בפני הנתבע כללה תאריכים שונים אף לפני 2007. כל ההסתייגות של הנתבע הייתה מצד שהחוב אינו חוקי, לא הייתה שום התייחסות לכך שהחוב שייך לשנת 2006!

ידוע לנו, שהסעיף בחוזה הוכנס ברגע האחרון. גברת כהן הייתה בלחץ להסיר ממנה את העול ובנוסף לא יחסה לסעיף הנ”ל את המשמעות הרחבה שיש לו. יש בפנינו דיבורים בכיוון אחד וכתיבה בכיוון אחר, מי גובר? אנו מוצאים בהלכה עדיפות למילה הכתובה על פני הדיבור.[8] “מדקדקין לשון השטר ולא אמרינן האי גברא היה סבור שהדין בענין אחר” (חושן משפט סימן סא).

מסקנה– החוזה מחייב את הנתבע רק בחובות מתאריך 1/1/2007.

5. התחשבות בשיקולים מוסריים

כפי שנתבאר, מעיקר הדין הנתבע פטור מאחריות על חובות הקודמים לתאריך 1/1/2007.

אף על פי כן אנו מחייבים את הנתבע מכח שטר הבוררות שבו נכתב “הן לדין הן לפשרה”. אנו משתמשים בכח הפשרה שניתן בידינו וכופים על הנתבע לשלם. אם ישאל השואל מתי בית הדין נדרש לכח הפשרה ומתי הוא משאיר את הדין על כנו?

הדרכתו של הרב קוק זצ”ל הייתה “אם הדין אינו רחוק מדרך היושר ישאירו את הדין. אם הדין כבד מדי לצד אחד או לשניהם יעשו פשרה” (אורח משפט סימן א).

מה הופך את הדין שלנו לדין כבד? אם המדרשה לא הייתה עוברת להנהלת עמותה חדשה הרי ברור שהחובות היו נגבים מהכספים של המדרשה. היה הסכם ברור בין המנהלת של המדרשה הגברת כהן לבין מנהלת עמותת “יחד” שהחובות מוטלים רק על המדרשה.

בקופת המדרשה יש היום כספים שיכולים לשמש לפרעון החובות, אלא שהמדרשה עברה לידי עמותת “אור”. עמותת “יחד” הסכימה להעביר את המדרשה לידי עמותת “אור” רק אם הם לוקחים על עצמם את המשמעות הכספית של המדרשה. כך דובר על – פה וזה היה הסיכום עד לרגע חתימת החוזה.

מבחינה מוסרית להכניס סעיף לחוזה הנוגד את הסיכומים על פה, זה עיוות. לאורך כל הדרך דובר על כך שהמדרשה עם כל חובותיה עוברת לאחריות עמותת “אור”. היו כמה וכמה טיוטות לחוזה ובאף אחד מהם לא הוזכר הרעיון של לקיחת חובות בצורה חלקית. בזמן חתימת החוזה לא היה נציג של עמותת “יחד” משום שהם היו בטוחים שהדברים שסוכמו על פה יופיעו בכתב. למעשה רק גברת כהן חתמה על החוזה. כאשר היא לא מייחסת חשיבות לסעיף הנ”ל היא בטוחה שרוח הדברים שדוברו מחייב.

גם המחשבה שעמותת “אור” תהנה מגיוס הכספים של גברת כהן (גם הנתבע מודע לתקציבים, המיועדים להגיע למדרשה אשר הם פרי עמלה של גברת כהן) ולא תשלם לה משכורת עבור עבודה זו אינה נכונה. גברת כהן עשתה טעות בהסכמה שלה לתנאי החוזה המשאיר את בעלי החוב ללא פירעון ובאותה מידה עמותת “אור” נהגה שלא כדין.

לכן המדרשה אמורה להפנות תקציבים לכיסוי כל החובות. החלוקה ביו סוגי החובות השונים אינה מוצדקת. כל בעלי החוב זכאים לקבל את המגיע להם, דווקא לחוב ישן ישנה עדיפות הלכתית על פני חוב חדש.

ישנה תחושה לא טובה ממוסד שנפטר מחובות על יד החלפת עמותה, במקרה שלנו הכל נשאר אותו דבר כולל הצוות, הדבר היחיד שהשתנה זו העמותה. האם יש כאן פנים חדשות שאינם מחויבות לחובות המדרשה?[9]

סיוע לדברים אלו יש מההוראה המופיעה בחוק העמותות סעיף 88 “אסיפה כללית לפירוק העמותה, לא תכונס אלא לאחר שהוגש תצהיר של רוב חברי הוועד שהם בדקו את מצב עסקי העמותה ונוכחו שתוכל לפרוע חובותיה במלואם תוך שנה מתחילת הפירוק”. הגבלה הזו באה בדיוק למנוע מצב שחובות של עמותות “ייעלמו” על ידי החלפת בעלים. (במקרה שלנו לא מדובר על סגירת עמותה שהרי עמותת “יחד” ממשיכה לתפקד).

אנו נשענים גם על כך שהנתבע הודה ששילם מעל 14000 ש”ח בעבור חובות לפני 1/1/07. זהו סכום גדול המחזק את הסברה, שהנתבע הבין שיש לו אחריות מוסרית לחובות קודמים. הטענה שלו לגבי חוקיות החוב, שבו אנו עוסקים לא מתקבלת ולכן עליו להתייחס אליו כמו ליתר החובות. נוסיף שהנתבע עצמו אמר לאחר חתימת ההסכם לגבי החוב המדובר “נסתדר”, גם זה מוכיח שהוא מודה שיש לו מחוייבות כלפיו. בנוסף יש עניין מיוחד לשלם לתובעת את שכרה בהיותה מקימת המדרשה, כעין מענק פיצויים המקובל היום ביחסי עובד מעביד.

אנו תופשים את עמותת “אור” כמחויבת יותר מאשר עמותת “יחד” מהסיבה שהוזכרה לעיל. עמותת “יחד” עשתה מראש הסכם עם הגברת כהן המסיר מעליה אחריות על חובות. לכן דווקא עמותת “אור” שמקבלת את תקציבי המדרשה ונהנית מהעמל של גברת כהן היא הראשונה לשאת בעול.

מסקנה: על פי שורת הדין אין לעמותת “אור” מחויבות כלפי חובות הקודמים לתאריך 1/1/07.

בית הדין רואה צורך לכפות על עמותת “אור” פשרה ובמסגרתה עמותת “אור” תחויב בשני שליש מהתביעה.

שליש ראשון ישולם בטווח של חודש מהיום, שליש שני מותנה[10] בכך שישנו מאזן חיובי בחשבון המדרשה בסוף שנת הכספים הנוכחית.

לגבי התביעה הנגדית של התובע, להחזיר לו את הכספים ששילם על חובות הקודמים לתאריך הנ”ל, אנו דוחים אותה. אף שהוא פטור מלשלם את החובות הנ”ל, כיון ששילם אותם מדעתו אין הוא יכול לחזור בו. הרי זה כמתנה שאחרי שניתנה אין הנותן יכול לתובעה חזרה אע”פ שיחסיו עם מקבל המתנה התעררו.

פסק דין

הנתבע ישלם 5000 ש”ח בתוך החודש הקרוב. 5000 ש”ח נוספים יהיו כחוב על הנתבע עד שמאזן הכספים יאפשר זאת.

 

על החתום:

הרב שלומי בן יאיר  הרב דוד פנדל (אב בית דין)  הרב אריאל בר-אלי



[1]   לצערינו אנו נאלצים להשתמש בתאריך לפי מנינם.

[2]   הנתבע התנגד לכך, שהבעל של גברת כהן יהיה נוכח בדיון לדעתו הבעל גורם מתסיס. לכאורה זכותו להוציא את הבעל כפי שנפסק בשו”ע סימן יז סעיף ד, “אם (התובעים רבים) והנתבע אומר: אני חפץ שישבו אוהבי וקרובי אצלי כשאני טוען עמכם כדי שלא יסתתמו טענותי, כי אתם הרבים, הדין עמו. (לכן) השותפים יבררו להם אחד מהם לטעון בשביל כולם, או יטעון כל אחד לעצמו זה אחר זה, וגם הנתבע לא יקח אוהביו אצלו”.

כתב בט”ז שם “כל צד יכל למנוע חבירו שלא יהיו אוהביו אצלו אפילו בשתיקה”. בודאי אם הבעל רוצה לטעון, עליו לקבל הרשאה מאשתו (אבן העזר סימן פה).

[3]   אמנם היה הסכם פנימי האומר שיש לגברת כהן אחריות אישית על חובות המדרשה ובגין חובות ניתן לעכב את משכורתה, אולם אין זה משפיע על האחריות החוקית הכוללת של עמותת “יחד”.

[4]    רואת החשבון של עמותת “יחד” טוענת, שאין להם אחריות על כך. לטענתה, הם היו רק צינור להעברת הכספים והאחריות לתקציב מוטלת רק על גברת כהן כפי שסוכם עימה. הדבר בוודאי נכון, האחריות הראשונית מוטלת על כספי המדרשה כפי שסוכם עם גברת כהן. אולם לעמותת “יחד” אין יכולת לברוח מאחריות בטענה שהם היו רק צינור,  ההגדרה בחוק היא, שכל פרויקט המתוקצב על ידי עמותה הוא באחריותה.

גם אם היינו מקבלים את הטענה, שלעמותת “יחד” אין אחריות כספית לחובות המדרשה עדיין ניתן לחייב את העמותה מדין נהנה. נראה שיש פה את הדין של אדם השוכר פועל לעבוד בקרקע חבירו, בעל הקרקע צריך לשלם מה שנהנה. “השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו, נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחבירו מה שההנהו, הגה:  שכרו בפני חבירו ושתק חבירו, שתיקה כהודאה וחייב לתת לו שכרו.” (חו”מ שלו,א). אף כאן ישנה הנאה לעמותת “יחד”, היקף הפעילות שלה גדל וממילא היא מצטיירת כעמותה חזקה בעיני התורמים. זו בדיוק הסיבה שעמותת “יחד” הסכימה לתת שירותי משרד ללא תשלום למדרשה. (גם עכשיו העמותה מנסה לקבל לידה את ניהול המדרשה). אם כן אותו שכיר שנתן שירות למדרשה, השביח בלא יודעין את נכסי עמותת “יחד” ועל כך הם צריכים לשלם את שיווי הנאתם בלבד.

לגבי הסכמי שכר ששולמו בתלושי משכורת על ידי עמותת “יחד” ניתן לומר שיש פה הסכמה של עמותת “יחד” לשלם את כל הסכום. כאשר המדרשה העבירה את רשימת העובדים והעמותה הנפיקה עבורם תלושי שכר, היא גילתה בכך, שהיא מסכימה להסכמים אלו, אם כן הדבר מקביל לפסק הרמ”א לעיל המחייב בכל התשלום ולא רק בהנאה.

[5]    יעויין פד”ר י עמוד 288 הדן לגבי חברה בע”מ, בשו”ת מנחת יצחק (חלק י סימן ק) משווה בין עמותה לחברה בע”מ: “והנה בנוגע לישיבה שאינו רכוש פרטי של איש אחד רק שייך לרבים המשתתפים לקנין. הנידון הוא אם זה כמו שותפין, שזה בעלות פרטי או דאינו בעלות פרטי רק מושג של “ציבור” ונ”מ לענין חמץ בפסח, שבת וריבית, וכמו כן יש לדון בנוגע לבעלות של מוסד ישיבה או ביהכנ”ס”.

[6]   מדברי הגאון הרב זלמן נחמיה הבנתי אחרת דלא כדעת המחנ”א. הוא סבור שאין בעיה להחזיר לגמ”ח חוב ולתרום לגמ”ח, משום שהתרומה לגמ”ח אינה העברת כסף לגמ”ח. הכסף עדיין של הבעלים אלא הגמ”ח מעביר אותו ללווים. למדנו שבאמת הכסף נשאר של התורמים אלא שהם הסמיכו את חברי העמותה להשתמש בו לצורכי העמותה.

[7]    אנו מודעים למשמעות האסורית של החוב. הרי גברת כהן גבתה כבר את זכויותיה מהביטוח הלאומי. ושם היא הצהירה שלא עבדה בזמן חופשת הלידה. כאשר אנו פוסקים לזכותה מתברר למפרע שהצהרתה אינה אמת. לכאורה יש פה שותפות של בית הדין בגזל מביטוח לאומי? איסור מסייע ידי עוברי עבירה קיים גם כלפי בית דין (מנחת שלמה סימן לא). אנו לא דנים על שכר, שאינו מגיע לה אלא נותנים לה את האפשרות לגבות את שכרה. היא אמורה לגשת לביטוח לאומי ולהודיע שחלה טעות ואכן היא עבדה. בנוסף אנחנו יכולים לצרף את המעמד של פסק דין על פי פשרה שהוא מעין מתנה ואין זה שכר ממשי. וכן לפי השיקול שצרפנו – פיצוי על הפרישה של גברת כהן – אין כאן שכר ממשי. (גברת כהן חייבת לברר האם מותר לה לקבל את פסק הדין בנוסף לביטוח לאומי, כל ההסבר לעיל הוא נכון כלפי איסור מסייע ידי עוברי עבירה בלבד. באיסור זה ישנה קולא מיוחדת לתלות בספקות).

 [8]  ישנם מקרים בהם הפרשנות אינה מתנגדת לכתוב אלה מוסיפה עליו ואז ניתן לתת משמעות גם לכוונה. “יש מי שאומר שתנאי שמתנה אדם עם חברו אין הולכים אחר הלשון הכתוב בו אלא אחר הכוונה”. מקור הדין הוא במסכת קידושין דף עא “על מנת שאראך מאתים זוז” הדין הוא שחייב להראות לה כסף שלו ולא סתם מאתיים זוז של אחרים. לכאורה הוא לא הזכיר בלשונו תנאי זה? הדבר ברור, שהאשה הסכימה להתקדש רק אם יש לבעל עצמו כסף, אין לה שום תועלת בכספים של אחרים. אף שזו כוונתה, סוף סוף היא לא נאמרה? כוונה משפיעה כאשר היא לא סותרת את המילים אלא מוסיפה עליהם. לעומת זאת במקרה שלנו ההרחבה לחובות הקודמים לשנת 2007 היא בניגוד לכתוב ולכן אין אפשרות ללכת אחר הכוונה.

[9] אם חברי עמותה היו מוגדרים כשותפים בבעלות המדרשה (כמובן שהם במעמד חלש יותר מחברי הנהלה של חברה בע”מ שהרי אסור להם לקבל תמורה מהעמותה), ניתן להבין ששינוי חברי העמותה הוא מהותי. אולם אם אין בעלות אלא יש פה ממון ציבורי שאין לו תובעים כדוגמת ממון הקדש, אזי יותר קשה להבין למה המדרשה נגררת אחר העמותה.

[10] כאשר ישנה יתרה אז יותר ניתן להבין את הקדימה של עמותת “אור” על פני עמותת “יחד”.

 

האם התרומה הגיעה ליעדה?

המקרה

דוד [שם בדוי] תובע חזרה סכום של 170,000 ₪ מעמותה בדרום בטענה שהכספים הוצאו ממנו במרמה. לטענתו הוא פנה אל העמותה בעקבות מבצע ” קימחא דפסחא” והתרשם שהם עוסקים בחסד. לאחר תקופה של קשר בינו לעמותה הוא החליט להמשיך ולתרום סכומים ניכרים לחסד בסך כולל של 170000 ש”ח [הקבלות מצורפות]. לטענתו הכספים נוצלו למטרות אחרות כגון החזקת כולל אברכים ולנושא של תמיכה בנזקקים לא היה ביטוי כספי. דוד ידע על קיומו של מרכז חסד המנוהל ע”י העמותה אבל התברר לו שכל המצרכים נתרמו על ידי “שבת אחים” ורק את החלוקה עשו אברכי העמותה. לדבריו יש פה הונאה לכן הכסף אמור לחזור לבעליו.

העמותה טוענת שהכספים הגיעו ליעדם המלא. מרכז חסד כולל העסקה בשכר של רכז אזורי + הוצאות רכב ופלאפון. כמו כן אברכי העמותה זכאים להחזרים עבור החלוקה של המצרכים.

פסק דין

מעיקר הדין אם אדם מייעד כסף לסוג מסוים של צורך אזי אין אפשרות לפעול בניגוד לדעתו. “וכן אם פירש הנותן ואמר יתנו לעניי העיר או לעני פלוני אין להם לשנות אפילו לתלמוד תורה” [יורה דעה סימן רנ”ו ] . כאשר תורם נותן לגוף גדול העוסק בפעילויות שונות עליו לדעת שחלק מהסכום ישמש לתקורה של הגוף המדובר. קשה לאמוד מה הוא בדיוק הגבול?

כנראה שישנה נורמה בסיסית המוסכמת על כולם.

דוד היה מודע לכלל הפעילות של העמותה ואף הביע את התפעלותו מההתפתחות שלה. לא הצלחנו לדבר עם איש הקשר שהציג את העמותה בפני דוד אבל ידוע לנו שהוא סייר במקום והכיר את מכלול הפרוייקטים.

לכן יש מקום לומר שאף שעניין החסד הוא הדבר שנגע אל ליבו בכל זאת הסכים לתרום אף לשאר הצרכים. בית הדין ביקש להמציא לו את המאזן הכספי של העמותה במשך השנים המדוברות . בדקנו את המאזנים בשנים 2000-1999 למניינם ומצאנו שסכום ההוצאות הישירות על מזון הוא 93000 ₪ .

בנוסף ישנה הוצאה על כוח אדם בסך 44000 ₪ נמצא שסך כל ההוצאות הישירות על חסד 137000 ₪  הפער בין התרומה של 170000 לסכום הנ”ל הוא פער סביר, בייחוד שחלק מהסכום ניתן להחשיב כהחזר של הוצאות האברכים על חלוקת המזון.

אנו מקוים שהדברים יתקבלו על ליבו של דוד והוא ימשיך לנהוג בנדיבות לב , וזכות התורה והחסד שעשה תעמוד לו ולזרעו עד עולם [1].


[1]  דוד בדק אצל רשם העמותות שהעמותה החלה לפעול רק בסוף 1999 ולכן המאזן שהוצג הוא שקרי. לדעתינו מאזן החתום על ידי רואה חשבון הוא בחזקת אמת. . אומנם רשם העמותות אישר את העמותה רק בשנת 2000 אולם אין בכך ראיה שלא הייתה פעילות כלכלית בשנת 1999. הרישום לעמותה הוא הליך שאורך זמן, יש צורך בחתימה של חברי העמותה בפני עורך דין, יש צורך לבחור יושב ראש, ועדת ביקורת , להגדיר מטרות. להבנתנו הליך זה יכול לארוך שנה שלמה. אם כן אפשר שהעמותה עשתה פעילות בעיר עוד לפני שהיא אושרה על ידי רשם העמותות. על מנת להחליט שלא הייתה פעילות צריך  ראיה חד משמעית, בינתיים דבר זה לא הובא בפנינו.

רכב שטח לא נוסע

ראובן [שם בדוי] שמע על כוונתו של שמעון למכור רכב  שטח “באגי” במחיר אטרקטיבי של 1600 ₪. שמעון אמר לו שהרכב כרגע אינו יכול לנסוע. הסיבה היא בעיה במערכת ההצתה של הרכב. הרכב נסע היטב עד לפני חודשיים ואף נבדק על ידי מוסך, לפתע הוא לא מניע לכן יש להניח שהבעיה היחידה היא מערכת ההצתה. ראובן הציע לשלם תמורת הרכב- קטנוע ולהוסיף 800 ₪.

שמעון הסכים, המכירה התקיימה, התשלום היה קטנוע וסכום של 500 ₪. יתרת התשלום על סך 300 ₪ תשולם במידה והכול יהיה תקין.
להמשיך לקרוא